בחלק הקודם למדנו על המחלוקת בין שיטת הרמב"ם ושיטת המהר"ל מפראג ביחס למשמעות תאריו של הקב"ה: לפי המהר"ל כל תואר מגדיר ומרכיב, ולפיכך הבורא ברא גם את מושג החכמה, ואף שהחכמה באה ממנו, היא לא חלק ממנו ואינה מה שמגדיר אותו.
היתרון והחיסרון בכל אחת מהשיטות:
למדנו אפוא שתי אסכולות, שתי גישות שונות - הרמב"ם והמהר"ל. כעת נבחן, כדי שהדברים יובנו, מהו היתרון ומהו החיסרון בכל אחת מהן:
שיטת המהר"ל: היתרון שבה גדול מאוד - היא מרוממת את הבורא, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ומעל הכול. זהו היחס המרומם ביותר שאפשר לייחס לבורא. אך מנגד יש בה חיסרון: לפיה כל המידות וכל הספירות הן בריאה שלו ואינן הוא, ונמצא שהמתחבר אליהן לא התחבר אליו ממש אלא לדבר שברא.
שיטת הרמב"ם: חסרונו של המהר"ל הוא יתרונו של הרמב"ם. הרמב"ם אומר שהוא היודע והוא המבין, וההשגחה שלו על כל הנמצאים והנבראים היא הוא בעצמו, שכן ידיעתו את כל פרט ופרט היא הוא בעצמו - ולא כדעת המהר"ל, שיאמר אמנם שהוא יודע הכול, אלא שברא מציאות כזו שבה הוא יודע הכול, ואין זה הוא. אך מנגד יש כאן חיסרון: הגדרת הבורא בהגדרה מסוימת, וכדברי המהר"ל - עצם ההגדרה היא בעיה.
הכרעת תורת החסידות:
כיצד אפשר לאחוז בשתי המעלות גם יחד: את היתרון של המהר"ל, שהבורא מופשט מכל דבר, ואת היתרון של הרמב"ם, שהבורא נמצא בכל דבר? כאן באה הכרעת תורת החסידות. הכרעה זו מתחילה כבר מהאר"י הקדוש, ובתורת החסידות היא נלמדת כאן בתניא: בעצם עושים שלום בין השיטות, שכן אינן חולקות זו על זו כלל, אלא כל אחת מדברת על רמה אחרת. זהו מושג הצמצום שלמדנו כאן בתניא - יש הבורא כמות שהוא מצד עצמו לפני הצמצום, ויש כפי שצמצם את עצמו:
לפני הצמצום ומעל הצמצום: אין שום הגדרה, פשוט בתכלית הפשיטות - זוהי הגדרת המהר"ל. אף שאפשר לומר אינסופי, אינסופי הוא אינסופי, ואין שם הגדרה כלל.
לאחר שצמצם את עצמו: יש הגדרה - זוהי שיטת הרמב"ם. ואף זה מצידו הוא, שהרי הצמצום עצמו הוא צמצום אלוקי כפשוטו, כפי שלמדנו.
והמעניין הוא, שתורת החסידות, לאחר שהכריעה כך, אומרת גם אחרת מן הרמב"ם. שהרי הרמב"ם עצמו מבחין בין ההגדרות של דעה ושכל ובין ההגדרות של רגשות. אך תורת החסידות אומרת, שמשידוע לנו מושג הצמצום, אפשר לומר על הבורא גם את עניין הרגשות והספירות באותו אופן ובאותה מידה ממש, ואין הבדל ביניהם. נמצא שתורת החסידות לוקחת את כל הקצוות, והכול משתלב יחד ללא שום סתירה.
שאלה שנשאלה בשיעור:
לכאורה השפה שלנו מוגבלת, והכלים שבידינו לתאר דבר הם כלים מוגבלים, ואם כן, אין בידינו לתאר דבר אלא בשפה זו.
תשובה: אנו מביאים הגדרות הכתובות בתורה, ומכיוון שהקב"ה בעצמו גילה לנו בתורה את ההגדרות שלו, יש בהן אחיזה. ואף על פי כן, ודאי שהדבר עדיין מוגבל ומצומצם - ודברים אלו ממש מופיעים כמעט מילה במילה בשורות האחרונות של העמוד הראשון שבפרק שלפנינו.
הקדמה כללית זו נועדה שיהיה לנו מושג בדעות השונות ונבחין בדברים בצורה טובה יותר, ומכאן נתחיל ללמוד את הפרק מבפנים. אדמו"ר הזקן מזכיר כאן את הרמב"ם בשמו, ואילו את המהר"ל אינו מזכיר בשמו ואף לא את דעתו במפורש, אך מתוך לימוד הדברים נראה את שיטתו.
[הלומד את הפרק בפשט, וכגון בספר "שיעורים בספר התניא", עשוי ללמוד את כל הפרק ולא להבחין כלל שיש כאן שתי שיטות, שהכול נראה כדברי הרמב"ם; ואילו "מלמדים" נוספים מבחינים בדבר ומעמידים את הנקודה - והדברים ניתנים ללימוד בעומק ועוד עומק. כמו כן, כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, בדרך מצוותיך מובאת מצוות אמונת אלוקות באריכות, ושם נמצא יסוד זה, על ההבדלים שבין השיטות, בהרחבה גדולה הרבה יותר].
פרק ח':
"והנה מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל" - דברי הרמב"ם הללו כבר הוזכרו כאן בשער הייחוד והאמונה, וכפי שקראנו, מקורם ברמב"ם בפרק ב'. בלשונו שם נקט הרמב"ם בביטוי "אחד מכל צד ומכל פינה", וכאן מובאים הדברים בלשון "אחד ממש", ומוסיף אדמו"ר הזקן הגדרה למשמעות הדברים: "אחדות פשוטה", וכן בלשון שלילה: "ולא מורכבת כלל".
לכאורה יש כאן ריבוי ביטויים החוזרים זה על זה: "אחד ממש", "אחדות פשוטה", "ולא מורכבת כלל". מה פשר כל האריכות הזו? תחילה נבין את פשט המילים: התואר "אחד" יכול להיאמר גם על דבר המורכב מפרטים רבים, כדוגמה שהבאנו - אדם אחד הוא אחד, ואף על פי כן מורכב הוא מאיברים ומגידים. יתרה מזו: במושג "אחד" אפשר לעלות מדרגה לדרגה, והעליונה נקראת ביחס לתחתונה "אחדות פשוטה" והתחתונה נקראת "מורכבת" - אך אם נטפס גבוה יותר, גם מה שנקרא קודם פשוט ייחשב מורכב, והפשוט יהיה גבוה ממנו.
משל מכוחות הנפש:
לכל אחד מאיתנו יש כוחות נפש, ובאופן כללי ניקח את כוח ההבנה ואת כוח הרגש. כיצד הם ביחס לנפש - האם הם דבר מורכב עליה, או חלק אינטגרלי ממנה? האם מהות הנפש היא להבין ולאהוב, או שהנפש מופשטת ויש לה כוח ללמוד ולהבין וכוח לאהוב? הנכון הוא שהנפש עצמה פשוטה מכל תואר, והקב"ה הלביש עליה כוחות להבין, ללמוד, לאהוב וכן הלאה.
וכעת ניקח כוח שהוא נשמע הרבה יותר "נפש", כזה שביחס לכוחות שהזכרנו אינו מורכב אלא אינטגרלי ומהותי - כוח הרצון. נעמוד על ההבדל שבין רצון ובין שכל והבנה, הבדל פשוט ומעניין:
שכל: כשמדובר ברעיון מסוים - אחד ועוד אחד שווה שניים, או רעיונות עמוקים יותר - אפשר לחשוב על הרעיון כשלעצמו, בלי קשר לאדם החושב אותו. יש רעיון כזה, ויש אדם החושב עתה על אותו רעיון. כשהאדם לוקח את הרעיון, הרי הוא מלביש אותו על עצמו, ורואים בחוש ששני דברים הם: הרעיון והאדם שהרכיב אותו על עצמו.
רצון: אין הוא מושג מופשט שהאדם הלביש על עצמו. מהו רצון? הנפש נמשכת לאותו כיוון. אין כאן מושג של הליכה למקום פלוני שהאדם מלביש על עצמו; אם הוא רוצה - הוא רוצה, ואם אינו רוצה - המושג אינו קיים כלל. אי אפשר לתאר את המושג כמושג בלי האדם, בלי הנפש הרוצה. הרצון הוא ביטוי של הנפש עצמה.
ראיה לדבר מן התורה: בספר בראשית, כשאברהם אבינו מדבר עם בני חת ומבקש לקבור את שרה, הוא אומר: "אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני...". ומפרש רש"י: "אם יש את נפשכם - רצונכם". הרי שהמילה "נפש" והמילה "רצון" היינו הך, לפי שהרצון הוא משיכת הנפש למקום מסוים, מה שאין כן בשאר הכוחות.
לפי זה היה מקום לומר שהרצון אינו כוח מורכב אלא חלק מן הנפש. אך באמת אין הדבר כן, וההוכחה פשוטה: יש מצב של לפני שהוא רוצה, ויש מצב של לאחר שהוא רוצה. סימן שהנפש ישנה מצד עצמה גם בלי הרצון, ועתה היא רוצה - ואם כן אין הרצון חלק אינטגרלי והכרחי ממנה.
הרי לנו דוגמה מהגדרות של כוחות מסוימים, שמצד אחד אפשר לומר על כוח אחד שהוא עליון ומופשט ביחס לתחתון ממנו, אך כשעולים גבוה יותר מתברר שגם מה שנחשב מופשט הריהו מורכב - וכך אפשר לעלות עוד ועוד.
וזהו שאומר הרמב"ם, שאצל הקב"ה הוא ודעתו אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל. אל תחשוב שאצל הבורא יש הרכבה - שיש "הוא", ועתה מתווספת "דעתו"; אלא אחד ממש, ואין כאן הרכבה כלל. והאם יש בכוחנו לקלוט דבר כזה, שהוא הגדרה ועם זאת אחד ממש? הרמב"ם עצמו אומר שאין כוח בפה לאומרו. אין בידינו להבין זאת, אך כך הוא. ואילו היינו אומרים אחרת, היה יוצא שהבורא מורכב מחלקים, ובלשון הרמב"ם - "היו שם אלוקות הרבה": הוא, וחיותו, ודעתו. אלא שהוא אחד, כלומר אינו מורכב, וכל הכינויים הללו - הוא אחד. וזהו שמביא אדמו"ר הזקן כאן בתניא בלשונו: "אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל". עד כאן דברי הרמב"ם.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שתי השיטות: המהר"ל, המרומם את הבורא כפשוט בתכלית ורואה בחכמה ובמידות בריאה שאינה הוא; והרמב"ם, הקובע שהוא היודע והוא המבין וידיעתו היא הוא בעצמו. עמדנו על היתרון והחיסרון שבכל שיטה, ועל הכרעת תורת החסידות באמצעות מושג הצמצום - שלפני הצמצום כדברי המהר"ל ולאחר הצמצום כדברי הרמב"ם, ואף למעלה מזה, שאין הבדל בין הגדרות השכל להגדרות הספירות והמידות. לאחר מכן פתחנו בפרק ח' בדברי הרמב"ם שמהותו ועצמותו ודעתו הכול אחד ממש, וביארנו במשל מכוחות הנפש - הבנה, רגש ורצון - את ההבדל בין "אחד" מורכב ובין "אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל".
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק ח' ונראה כיצד הוא ממשיך ומבאר את הדברים.