TheWholeTorah.aiBeta

פרק ח · כל שמותיו ומידותיו של הקב"ה אחד ממש

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:48

בחלק הקודם עמדנו על דברי הרמב"ם, שאצל הקב"ה "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה". הרמב"ם מבחין בין כוח הידיעה לבין שאר המידות: על המידות האחרות אין הוא מסכים שהן בבורא, אלא ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". כאן בא חידושו של אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן מרחיב את דברי הרמב"ם ואומר ש"כן הוא העניין ממש בכל מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל" - כל המידות, כל השמות וכל הכינויים ישנם בו, ואף על פי כן אין הוא נעשה בשל כך מורכב מריבוי פרטים, אלא הכל הוא עצמו.

שבעים שמות:

הרבי מציין כאן על הלשון "כל שמותיו הקדושים שכינו לו הנביאים": כמה שמות וכינויים יש לקב"ה? נאמר בספר במדבר (י"א, ט"ז): "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ובעל הטורים שם מבאר מדוע דווקא שבעים - כנגד שבעים נפש שירדו למצרים, כנגד שבעים אומות, וכנגד שבעים שמות שיש לקב"ה, והוא מפרט את כולם אחד לאחד (וכן מפרט שם את שבעים שמותיהם של ישראל). אלו הם "כל שמותיו והכינויים" שנוקט בהם אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן מביא כמה מן הכינויים, והוא עולה בהם מלמטה למעלה:

  • "חנון ורחום וחסיד וכיוצא בהן" - אלו המידות.

  • "וכן מה שנקרא חכם, דכתיב 'וגם הוא חכם וגו''" - החכמה, שלמעלה מן המידות.

  • "וכן רצונו" - הדרגה הגבוהה מכולן: "כי רוצה ה' את יראיו", "וחפץ חסד הוא", "ורוצה בתשובתן של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם", ו"טהור עינים מראות ברע". כל אלו ביטויים שהכתוב וחז"ל מכנים בהם את הבורא, שהוא רוצה וחפץ.

ואף על פי כן: "אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה ח"ו במהותו ועצמותו". אדמו"ר הזקן מדגיש שאף רצונו אינו מוסיף בו הרכבה. ברצון הדבר פשוט יותר, שכן אף אצלנו ניתן להבין שהרצון הוא חלק מן הנפש עצמה - ואף על פי כן למדנו שגם הרצון מהווה הרכבה. ועל כך מחדש אדמו"ר הזקן: אצל הבורא לא רק רצונו אינו מוסיף בו דבר, אלא אף חכמתו, ואף חסדו - כל הפרטים ישנם בו, והוא נשאר אחד.

זהו תרתי דסתרי: הגדרה ומורכבות הולכות יחד, וכאן ישנן הגדרות וכינויים והוא נשאר מופשט לחלוטין - שני ההפכים הולכים כאחד.

ההסתכלות הנכונה היא, אפוא, ש"עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות - הכל אחדות פשוטה ממש, שהיא היא עצמותו ומהותו". זהו נושאו של פרק ח': לא רק שהעולם אינו מוסיף בו דבר, אלא אף הכינויים כולם, וכל עץ הספירות המוכר לנו, הנראים לכאורה כמוסיפים בו - אינם מוסיפים בו מאומה.

המהר"ל מפראג שלל את עצם היכולת לכנות את הבורא בכינוי כלשהו, ואילו אדמו"ר הזקן אומר שכל הכינויים ישנם בו, ואף למעלה ממה שאמר הרמב"ם: הרמב"ם אמר זאת על הדעה בלבד ולא על מידותיו, ואדמו"ר הזקן אומר כן על הכל - גם על המידות - ולמרות זאת אין הם מוסיפים בו דבר.

"אין כח בפה לאומרו":

נשאלת השאלה: כיצד ייתכן הדבר, והרי אלו שני הפכים? התשובה היא "וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, שדבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו".

כאן מגלה לנו אדמו"ר הזקן פירוש חדש במילות הרמב"ם. הלומד את הרמב"ם כפשוטו, וכן כפי שהוא מובא בתניא במקומות אחרים, מבין ש"אין כח בפה לאומרו" מוסב על עצם הדבר שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה. אדמו"ר הזקן מבאר שאין זה הפשט: "אין כח בפה לאומרו" מוסב על השאלה כיצד יש בו הגדרה מצד אחד, ומצד שני הוא נשאר פשוט - וביטוי זה הוא מחיל על כל הכינויים שכינו לקב"ה.

ומה הסיבה שאין בכוחנו להבין זאת? מוגבלותנו שלנו. אנו מביטים על כל דבר מבעד למשקפיים שלנו: אצלנו כל מושג הוא תוספת על המהות, שהרי אנו מורכבים מפרטים, ולפיכך אין בכוחנו לתפוס דבר שאינו בהגדרתנו - אנו נמצאים בתוך הקופסה. ראיה לדבר: אף מה שלמטה מאיתנו - שפתם של עופות וציפורים - יצא מכלל הגדרתנו ואין בידינו להבינו; על אחת כמה וכמה מה שלמעלה מאיתנו.

ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין אותם כמות שהם בו" - כל מושג ורעיון שאדם מבקש להתבונן בו, הוא מגדירו לעצמו מתוך עצמו. "כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן - הוא מצייר כולם כמות שהן בו". כשאומרים שהקב"ה רוצה, מיד פונה האדם אל עצמו ואומר: כשם שאני רוצה, ואולי באופן נעלה יותר - אך אין הוא מסוגל לצאת מעצמו. ולפיכך לעולם לא יוכל להבין כיצד הבורא הוא היודע והוא הידוע, ועם זאת אחדות פשוטה שאינה מורכבת כלל.

כך הוא אף בשאלה כיצד הקב"ה מבין או מרגיש, כביכול, את צערו של אדם - שהרי אין הוא מרגיש כדרך שאנו מרגישים, וכלשון הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי".

אין כל פלא בכך שאיננו מבינים; הפלא הוא שישנם דברים שאנו כן מבינים. כך במצוות: ישנן מצוות הנקראות 'חוקים' - שאין השכל האנושי משיגן; וישנן מצוות הנקראות 'משפטים' - שהשכל האנושי לא רק מבינן אלא אף מחייבן, כאיסור גזל ורצח וככיבוד הורים (אמנם אף במשפטים יש בחינה של חוק, והדברים אמורים באופן כללי).

גישתו הרגילה של האדם היא שנוח לו יותר לקיים את מה שהוא מבין, ועל מה שאינו מבין הוא תמה: מה יש במצווה זו? ההסתכלות צריכה להיות הפוכה: וכי בכוחנו להבין את רצון הבורא? זה שישנם חוקים שאיננו מבינים אינו פלא, שהרי הוא למעלה מעלה מכל הבנה ומכל הגדרה; הפלא הגדול הוא כיצד נתן לנו מצוות שאנו כן מבינים, כיצד ירד אל שכלנו עד שנוכל לומר: כמה זה אמיתי, נכון, טוב וצודק.

ואף על פי כן מלאה התורה בביטויים כגון "ושמעתי כי חנון אני" - וכיצד מתיישב הדבר? זהו מושג הצמצום, שלאמיתו של דבר הוא כביכול מבין ומרגיש, יורד ומצטמצם. כפי שהזכרנו בהקדמת השיעור, ונעסוק בכך באריכות בהמשך.

המעבר לשיטת המהר"ל:

בנקודה זו ממש עובר אדמו"ר הזקן, ברמז, לשיטת המהר"ל מפראג, אף שאינו אומר זאת במפורש. המשפט הבא נקרא ברצף עם הקודם, עד שאפשר לקרוא ולא להבחין כלל שהוא עובר לרמה אחרת. עד כאן סיים לבאר את הרמב"ם - ואף הרחיב יותר ממנו - שיש על הקב"ה כינויים, והכינויים הללו הם הוא עצמו באחדות פשוטה. מכאן ואילך עובר לשיטה השנייה, שיטת המהר"ל, השוללת את כל הכינויים ואת כל ההגדרות וטוענת ששום הגדרה אינה מתאימה ואינה נכונה לכאורה. מכאן ועד סוף הפרק, ואף בהמשכו של הפרק הבא, מדובר בשיטת המהר"ל, ורק לאחר מכן יבוא תיווכה של תורת החסידות המשלב בין השניים.

ובלשונו: "אבל באמת הקב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו" - 'קדוש' פירושו מובדל, שאי אפשר להגדירו בשום הגדרה: "כלומר שהוא קדוש ומובדל רבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות, למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם".

כלומר, ייקח אדם את הנעלה שבנבראים, וימצא את השבח הגדול ביותר על הקב"ה, ויחשוב שכבר אמר את הדבר הנעלה שבנעלים - תדע לך שהקב"ה מובדל ונעלה מן התואר הנשגב ביותר. אסוף את כל נבראי העולם, הבא את כל התארים הנפלאים ואת כל ההגדרות הגדולות שיכולות להיות - ועדיין לא הגעת לכלום.

יסוד זה מודגם בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה. מסופר בגמרא במסכת ברכות על אחד התנאים ששמע את תלמידו מאריך בשבחים בתפילתו: "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא, והעזוז והאמיץ והחזק...". המתין לו עד שסיים - שהרי בשלב כלשהו הוא נעצר, ואפילו היה מונה את כל שבעים השמות שמביא בעל הטורים, לאחר שבעים היה נעצר - ואז אמר לו: זהו? סיימת את הכל? ובעצם אמר לו: האמת היא שאי אפשר לומר כלום. ומדוע אנו אומרים "הא-ל הגדול הגיבור והנורא"? משום שכך אמר משה רבנו, ואנו חוזרים על דבריו בלבד. אך המתחיל להוסיף נכנס לבעיה, שכן משהתחלת להוסיף שוב אינך יכול לעצור - שהרי באמת אי אפשר להגדירו כלל.

מהלך המשך הפרק:

מכאן ועד סוף הפרק המהלך פשוט: אדמו"ר הזקן מתאר תחילה את מבנה כוחות הנפש אצלנו וכיצד הם פועלים, ומונה כמה מדרגות: שכל, מידות (רגש), מחשבה, דיבור ומעשה. המרחק בין שלב לשלב הוא מרחק אדיר, עד שאין ערוך כלל בין מדרגה אחת לחברתה: המרחק שבין ההבנה שבשכל לבין המעשה הוא כתהום הפעורה ביניהם, וכן בין כל אחד ואחד מן השלבים שבאמצע.

הנעלה ביותר אצלנו הוא השכל, ולפיכך הבא לתאר את הקב"ה יאמר עליו שהוא חכם, שכן זו המעלה הנעלית ביותר המוכרת לנו. על כך בא אדמו"ר הזקן ואומר: המרחק שבינו לבין מעלת החכמה גדול לאין ערוך אף מן המרחק שבין השלבים השונים זה לזה, שכן הוא מובדל מכל הגדרה. זהו המהלך הנמשך עד סוף הפרק.

ראוי להבחין בין שכל למחשבה: השכל הוא ההבנה עצמה, ואילו המחשבה היא הלבוש - אותיות. ההבנה מופשטת מאותיות, ואילו המחשבה כבר מורכבת מאותיות, ולפיכך היא דרגה נמוכה הרבה יותר (והמחשבה יכולה להיות גם על הרגש: האדם מרגיש דבר, ואז חושב על מה שהוא מרגיש). בפשטות: אפשר לשאול אדם באיזו שפה הוא חושב, וזו שאלה; אך אין מקום לשאול באיזו שפה הוא מבין - ראובן הבין ושמעון הבין, אותו מושג עצמו, שכן ההבנה מופשטת מאותיות.

"כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שלכן נקראת "ראשית"" - היכן מצינו שחכמה נקראת ראשית? "ראשית חכמה"; וכן המילה הראשונה שבתורה, "בראשית", שתרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם אותה "בחוכמתא ברא". נמצא ש"ראשית" מתורגם חכמה, ולפיכך החכמה היא הנעלית שבמעלות.

"כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים" - התחלת כל המידות, כל החיות וכל ההתנהגות, הכל מנוהל מן המוח ומן החכמה, ולכן ראוי לקרוא לה "ראשית", שהיא התחלת הכל. "כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת" - ומן המידות באה הפעלתו של האדם כולו.

לסיכום: בחלק זה למדנו את חידושו של אדמו"ר הזקן על דברי הרמב"ם - שלא רק הדעה, אלא כל מידותיו, שמותיו וכינוייו של הקב"ה (שבעים שמות, כמניין בעל הטורים) הם אחדות פשוטה ממש, "היא היא עצמותו ומהותו", ואינם מוסיפים בו ריבוי והרכבה. ראינו שהביטוי "אין כח בפה לאומרו" מוסב, לפי ביאורו, על הסתירה שבין ההגדרה לפשיטות, ושאין בכוחנו להשיג זאת משום שהאדם מצייר כל מושכל "כמות שהם בו". מכאן עבר אדמו"ר הזקן, ברמז, לשיטת המהר"ל - "קדוש ומובדל" מערך כל התשבחות והמעלות - ופתח בתיאור מדרגות כוחות הנפש, שראשיתן החכמה.

בחלק הבא נלמד את סדר המדרגות שבכוחות הנפש, ננתח את ההבדלים שביניהן, ומתוך כך נבין את שיטת המהר"ל בהבדלתו וקדושתו של הקב"ה מכל הגדרה.