TheWholeTorah.aiBeta

פרק ח · הקדמה

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 22:27

הגענו לפרק ח' בשער הייחוד והאמונה, הנמצא בדף פ"ה עמוד א' (עמוד 169). עם פרק זה אנו נכנסים לרמה נוספת בנושא הכללי של ייחוד ואמונה: כל שלמדנו עד כה הוא אופן אחד ורמה אחת, ומכאן ואילך אנו עולים לרמה גבוהה יותר.

עד כה עסקנו בביאור אחדות השם - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - שכל העולם על כל פרטיו אינו מוסיף על הבורא מאומה, והכל בטל אליו לחלוטין. דיברנו באריכות על האופנים הידועים באחדות הבורא: ייחודא עילאה וייחודא תתאה, המרומזים ב"שמע ישראל" וב"ברוך שם". ברם, הנושא שהעסיק אותנו לאורך כל הפרקים הללו היה העולם ויחסו אל הבורא: העולם אינו מוסיף עליו אלא חלק ממנו, ואינו נראה כמציאות נפרדת אלא לעינינו בלבד, ולאמיתו של דבר הכל הוא והכל מאוחד עמו.

הרמה החדשה שבפרק ח':

מכאן ואילך מתחיל אדמו"ר הזקן לבאר עניין נוסף: לא רק שמציאות העולם בטלה ואינה מוסיפה דבר - זאת כבר הבנו והסברנו על כל דוגמאותיו - אלא מה בדבר המידות האלוקיות והספירות העליונות? אין מדובר עוד בעולם, אלא בכוחות אלוקיים ובכינויים שבהם מכנים את הבורא. האם הם מוסיפים בו ריבוי, כאילו יש את הבורא ויש את כוחותיו? עד עתה דובר על היצירה שכוחו יצר, היינו על העולם; מכאן ואילך נדון בכוחות האלוקיים עצמם, בכל הספירות מחכמה ואילך, ונלמד שאף הכינויים שעל הבורא אינם מוסיפים בו דבר, והכל הוא. זהו ביאור נפרד ונעלה יותר, ואף הוא יסודי מאוד.

הקדמה - רקע כללי:

לפני שניגש לפרק עצמו נקדים רקע כללי, כדי להבין על מה סובבת סוגיה זו. נלך כמה דורות אחורה: בעניין זה כבר דנו גדולי עולם בדורות הקודמים. נלמד תחילה את השיטות כפי שהן אצל גדולי ישראל, נראה כיצד נלמד הדבר בעבר ומה מוסיפה בו תורת החסידות, ולאחר מכן נגיע בעזרת השם לפרק ח'.

בשאלה כיצד להגדיר את הקב"ה קיימת מחלוקת בין הרמב"ם למהר"ל מפראג. אין זו מחלוקת שבה נפגשו השניים ודנו זה עם זה, שהרי מפרידות ביניהם כמה מאות שנים (קרוב לארבע מאות שנה), ואף על פי כן נהוג לכנות זאת בשם מחלוקת. נפתח בשיטת הרמב"ם, נמשיך בדברי המהר"ל הדוחה את דבריו וסובר אחרת, ולבסוף נראה כיצד תורת החסידות עושה שלום ביניהם.

שיטת הרמב"ם:

הרמב"ם כותב את הגדרתו בספרו משנה תורה, בספר המדע, הלכות יסודי התורה, ולפנינו שני ציטוטים: האחד מפרק א' והשני מפרק ב'. הרמב"ם מתייחס לתארים המיוחסים לקב"ה ועורך הבחנה בין סוגי התארים: ישנם תארים שאינם אלא דרך משל ומליצה, ולא שייך כלל לומר עליו באמת תואר זה, וישנו תואר שכן ניתן לומר עליו. ההבחנה היא בין תארי השכל לתארי המידות.

ביחס לתארי המידות המתארים את הבורא - שהוא כועס, שמח, אוהב וכיוצא בזה - כותב הרמב"ם [הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה י"ב]: "כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הם, כמו שנאמר 'יושב בשמים ישחק', 'כעסוני בהבליהם', 'כאשר שש ה'' וכיוצא בהן. על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם". נמצא שלדעת הרמב"ם אי אפשר לומר על הבורא אף אחד מן הכינויים הללו כפשוטו.

מה כן ניתן לומר עליו? כותב הרמב"ם [הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה י']: "הקב"ה מכיר אמיתו ויודע אותה כמות שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעים". כבר כאן מכנה הרמב"ם את הבורא בתואר של ידיעה - אותו רמב"ם שקבע קודם לכן בפירוש שהכל משל ומליצה, אומר כאן שהוא יודע. אלא שאין ידיעתו כידיעתנו, וכפי שלמדנו באריכות בפרקים הקודמים בתניא: אנו יודעים מתוך מידע חיצוני המתווסף אל המוח, ולפיכך המידע שאנו קולטים משנה אותנו, ואילו אצל הבורא אין זו ידיעה כידיעתנו.

ובלשונו: "שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פנה ובכל דרך ייחוד. שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו, היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פנה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אתה אומר: הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד. ודבר זה אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו".

מהו הדבר שאין כח להכירו? בפשטות: ההבנה כיצד הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, והכל אחד. (בהמשך נראה שאדמו"ר הזקן עצמו מבאר בכך פירוש עמוק הרבה יותר).

סיכום דברי הרמב"ם במילותינו: את הקב"ה ניתן לכנות "יודע", אלא שאין ידיעותיו דומות לידיעותינו והוא ודעתו אחד; אך לכנותו כועס, שמח, אוהב או שונא - אין זה אלא בדרך משל ומליצה.

מה ההבדל בין התואר "יודע" לתואר "שמח"?

ההבדל יסודי ופשוט: מושג המידות מתייחס מעצם טבעו אל הזולת, ואילו השכל הוא מושג בפני עצמו, אף ללא קשר לזולת. שלמות האדם בהיותו בר שכל אינה תלויה בסביבה כלל, והיא מהות העומדת בפני עצמה. לעומת זאת שמחה, כעס ואהבה שייכים רק כשיש זולת, ובהיעדרו אין כל אפשרות להפעילם. נמצא שאין למידות שלמות מוחלטת מצד עצמן, ואילו לשכל יש שלמות מצד עצמו. על פי זה קובע הרמב"ם: לומר על הבורא שהוא יודע - שייך, שכן זו שלמות; ואילו לומר עליו שהוא כועס או שש - אין זה אלא כינוי ביחס אל הנבראים.

שיטת המהר"ל מפראג:

כמה מאות שנים לאחר מכן בא המהר"ל מפראג. בין שאר ספריו כתב את הספר "גבורות השם", ובהקדמותיו לספר הוא מתייחס לנושא זה. תוכן דבריו: לומר על הבורא תואר כלשהו, ואפילו לומר עליו "יודע", אינו אפשרי כלל. הרמב"ם שלל את תארי הרגש וסבר שהתואר "יודע" מתאים, ואילו המהר"ל טוען שאף בתואר זה יש משום הגבלת הבורא, ואין לומר עליו דבר.

והוא מביא הוכחה מעניינת: אילו היו הידיעה והשכל תואר מכובד, היה ראוי לכנות את הבורא "השכל ברוך הוא"; ואילו חכמי ישראל אינם מכנים אותו כך, אלא "הקדוש ברוך הוא". ופירוש המילה "קדוש" - מובדל: מובדל מן הכל, מכל תואר ומכל כינוי.

ובלשון המהר"ל: "ואנחנו תלמידי משה עליו השלום אין אומרים כך, וחס ושלום לומר כך עליו, אבל הוא יתברך שקראו רבותינו ז"ל בשם הקדוש ברוך הוא ולא נקרא השכל ברוך הוא, כי אמיתת עצמו לא נודע, רק שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים".

וממשיך: "ועל זה נאמר קדוש ברוך הוא, שעניין קדוש נאמר על מי שהוא נבדל, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות מופשט מכל גדר, ומזה עצמו שהוא בתכלית הפשיטות אין דבר נבדל ממנו". כלומר: דווקא משום שהוא מופשט מכל גדר, הוא גם יכול להיות הכל. דבר מוגדר - בעצם הגדרתו הוא נבדל מכל מה שאינו באותה הגדרה; אך הבורא, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין לו גדר כלל, אין דבר הנבדל ממנו.

ובלשונו: "כי הדבר שיש לו גדר ומיוחד בדבר מה, ובשביל אותו גדר נבדל ממנו דבר שאינו בגדרו, אבל מפני כי הוא יתברך פשוט ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו, ואם כן הוא יודע הכל והוא יכול הכל, וכל זה מפני שאין לו גדר שיוגדר בדבר מיוחד, ובשביל זה הכל נמצא מאתו גם כן". טענת המהר"ל היא שאי אפשר להגדירו לא מחמת חסרון, אלא אדרבה: מפני שהוא למעלה מן הכל, הכל ישנו בו - ובלבד שלא להכניסו לשום מסגרת של תואר, יהא אשר יהא.

וממשיך: "ורבותינו ז"ל בחכמתם הרבה, הם שהודיעו לנו אמיתת דברים אלו במה שקראו אותו הקדוש ברוך הוא, רצונם לומר שהוא פשוט נבדל מכל הנמצאים, ולא קראו אותו רק בלשון שלילה". הכינוי "הקדוש ברוך הוא" אינו כינוי חיובי המגדיר אותו כ"כזה", אלא כינוי שלילי: נבדל מן הכל. ואילו הכינוי "הוא היודע" הוא כינוי חיובי המגדירו בגדר מסוים. נמצא שהמהר"ל דוחה לחלוטין את הגדרת הרמב"ם, שהוא "היודע והוא הידוע והוא הדעה".

[ומה שמצאנו שאף גדולי ישראל נקראים "קדוש", כגון האר"י הקדוש ובעל "אור החיים" הקדוש - אין בכך קושי, שכן צדיקים נקראים בשמו של הקב"ה בכינויים רבים, וכל זה בדרך משל].

תשובת ה"תוספות יום טוב":

למהר"ל מפראג היה תלמיד מגדולי תלמידיו, המוכר בפי כל כבעל "תוספות יום טוב" - הפירוש הידוע על המשנה. שמו כלל את השם "יום טוב" (רבי גרשון שאול יום טוב), ועל שם כך נקרא פירושו "תוספות יום טוב". כתלמידו של המהר"ל בא אף הוא להגן על שיטת רבו.

שאלו את ה"תוספות יום טוב": דברי המהר"ל, הכותב בצורה נחרצת שאין כל יכולת לכנות את הבורא בשום כינוי, ושהכינוי המתאים היחיד הוא "קדוש" שהוא כינוי שלילי - אינם מובנים. שהרי יש ריבוי גדול של כינויים שבהם מכנים את הקב"ה: חכם, חנון, רחום, חסיד, גיבור וכיוצא בהם. ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו מכנה כך את עצמו בתורה, כגון "אני ה' עשיתי". כיצד, אם כן, יתיישבו דברי המהר"ל?

השיב ה"תוספות יום טוב": אין הקושיה מתחילה. הקב"ה ברא והאציל מידות וכוחות מסוימים, אך אין משמעות הדבר שניתן לכנותו בהם. וכי יעלה על הדעת לומר על הקב"ה שהוא שולחן או שהוא דומם, אף שהוא ברא את השולחן ואת הדומם? כשם שברא נבראים מגושמים, כך האציל וברא גם כוחות נעלים - מושגים של חכמה, בינה, חסד וגבורה - אך העובדה שברא ויצר מידות אלו אינה מאפשרת לכנותו בהן. כשם שאין מכנים אותו בכינויים הנמוכים, כך אין מכנים אותו באלו הנעלים: הבורא יצר נברא ויצר מידה, אך אין זה הוא עצמו, ושום כינוי אינו שייך אליו.

אף אם נייחס לבורא תכונות איכותיות ולא כמותיות, עדיין יש בכך הגדרה. דוגמה לדבר: "הגיבור והנורא" - אלו מידות איכותיות, ואף על פי כן "גיבור" אינו "נורא" ו"נורא" אינו "גיבור". אין הכוונה שהמידות סותרות זו את זו, אלא שעצם האמירה "גם זה וגם זה" כבר מגדירה אותו. ואם אינו פשוט - הרי שהוא מורכב, ויש בו אינסוף דברים.

וכאן מגיע החידוש הגדול, והוא עצם הנושא שאנו עומדים ללמוד בפרק זה: אם כל הדברים הם חלק ממנו, לכאורה הוא מורכב. ניקח לדוגמה אדם: הוא "אחד", אך זהו אחד מורכב, המורכב מפרטים רבים. ואילו הקב"ה הוא אחד שאינו מורכב - כל הפרטים ישנם, והוא נמצא בכל הפרטים, ואין זה הופך אותו למורכב כלל, ואי אפשר לחלקו. זוהי הבעיה.

שיטת המהר"ל:

בבעיה זו התחבט המהר"ל, ומחמתה קבע שהבורא בעצמו מופשט ואינו מורכב במאומה: הוא ברא כל מיני דברים, אך הוא עצמו אינו הם. ואם תאמר: הרי חז"ל אמרו שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, והלומד בה ומעמיק בה לומד כביכול את חכמתו של הקב"ה עצמו? על כך משיב המהר"ל שהקב"ה ברא גם את מושג החכמה. אמנם החכמה ממנו, אך אין היא הוא, כשם שגם השולחן בא ממנו ואין אומרים עליו שהוא שולחן. כשאנו מגדירים אותו ואומרים כדברי הרמב"ם "הוא היודע", אין זה דומה לאמירה "הוא שולחן" - וכך גם ביחס לחכמה.

לפי המהר"ל, בשביל הבורא גם החכמה היא "סתם" דבר. בשבילנו חכמה היא מושג נעלה, אך כלפיו אין בה מאומה. אמנם התורה קדושה, כלומר מובדלת, והיא באה ממקור עליון, ממקור החכמה, וירדה למטה - וכאשר ירדה אל ההגדרה של שכל, ירידה אמיתית היא.

לסיכום: בפרק ח' עולים אנו לרמה נוספת בביאור אחדות הבורא: לא רק שהעולם אינו מוסיף בו דבר, אלא אף הספירות והכינויים האלוקיים. כהקדמה עמדנו על שתי השיטות: הרמב"ם מבחין בין תארי המידות, שאינם אלא משל ומליצה, לבין תואר השכל והידיעה שאותו ניתן לומר עליו, שכן "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" והוא ודעתו אחד. המהר"ל מפראג דוחה אף תואר זה: הבורא פשוט בתכלית הפשיטות ומופשט מכל גדר, ולפיכך כינוהו חז"ל "הקדוש ברוך הוא" - בלשון שלילה, מובדל מן הכל. ותלמידו בעל "תוספות יום טוב" ביאר כי אף הכינויים הנעלים אינם אלא כוחות שהבורא ברא והאציל, ואין בהם כדי לכנותו. עוד ראינו כי כל תואר, אף תואר איכותי, מגדיר ומרכיב, ומחמת קושי זה קבע המהר"ל שהבורא ברא גם את מושג החכמה: החכמה ממנו, אך אין היא הוא.

בחלק הבא נבחן את היתרון והחיסרון שבכל אחת מן השיטות, ונראה כיצד תורת החסידות עושה שלום בין שיטת הרמב"ם לשיטת המהר"ל, וכיצד הדברים משתלבים יחד בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ח'.