TheWholeTorah.aiBeta

פרק י · מה השם של מידותיו של הקב"ה?

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 22:01

בפרק זה ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את הנמשל: "כך כל מידותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו - אינן עולות ונקראות בשמות אלו כלל". מצד האמת אי אפשר לומר שיש מידת החסד או מידת הגבורה: אין חסד, אין גבורה, אין תפארת, אין כלום - אין אלא עצמותו של הבורא יתברך.

ואם כן נשאלת השאלה: הרי ידוע שיש 'חסד דאצילות' ו'גבורה דאצילות'. כיצד הדבר מתיישב? אם הכול כלול בו ומאוחד עמו, עד שאי אפשר אפילו לייחס לספירות שם - כיצד אנו אומרים שיש באצילות עשר ספירות?

על כך משיב אדמו"ר הזקן: "אלא לגבי הנבראים" - אנו הנבראים, שאיננו חשים את המקור, מקבלים את ההשפעה האלוקית דרך המידות, ולפיכך אנו קוראים להן בשם. כלפיו יתברך אין שום דבר, אך כלפי הנבראים ניתן לומר שיש חסד וגבורה וכן הלאה.

ומי הם הנבראים? "עליונים ותחתונים" - לא רק אנו הנמצאים בעולם העשייה הגשמי, אלא כל הנבראים מעולם הבריאה ולמטה: עולם הבריאה, שהוא גן עדן העליון, ועולם היצירה, שהוא גן עדן התחתון, ובהם נשמות ומלאכים עליונים, ועל אחת כמה וכמה עולם העשייה. מעולם הבריאה ואילך כבר מתחיל השם 'נברא', ומשום כך ביחס אליהם מכונות הספירות בשמות, שהרי ההשפעה האלוקית עוברת אליהם באמצעות המידות הללו.

"שהווייתם וחיותם והנהגתם, שהקב"ה מהוה ומחיה אותם ומנהיגם" - שלושה דברים הם: ההוויה של כל נברא, החיות של כל נברא (וכפי שלמדנו בעבר: סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, החיות הכללית והחיות הפרטית), וההנהגה, שהיא ההשגחה הפרטית. וכפי שלמדנו שהצמצום אינו כפשוטו - המהווה, המחיה והמנהיג הוא עצמותו של הבורא ממש, כמבואר באריכות בפרק ז'.

כיצד הוא מהווה, מחיה ומנהיג? בחר הקב"ה לעשות זאת על ידי עשר הספירות, ולפיכך אנו מכנים אותן בשמות: "הוא ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו המתלבשות במידותיו הקדושות".

החלוקה שבין השכל למידות:

אדמו"ר הזקן מחלק כאן את עשר הספירות לשתיים: יש את החכמה, הבינה והדעת, והן מתלבשות במידות, ועל ידי המידות מקבלים הנבראים את חיותם. ואכן ידוע שעשר הספירות נחלקות לשתי קבוצות: קבוצת השכל וקבוצת המידות, הרגש. ביאור לנקודה זו מופיע במאמר "איתא במדרש תהלים" של אדמו"ר הרש"ב - המאמר שאמר הרבי הקודם בבר המצווה שלו, ושכל נער חב"די אומר בבר המצווה שלו.

במובן פשוט ניתן להבין זאת ממשל שבין אדם לחברו: היכן מתחילה התקשורת בין האדם לזולתו? לא מצד החכמה, הבינה והדעת. כשאדם יושב ומתבונן אין הוא זקוק לזולת כלל, ואדרבה - לעיתים הזולת רק מפריע לו, ולכן הוא מחפש מקום שקט שבו יוכל להתרכז ולהתבונן בעניין מסוים. החכמה, הבינה והדעת הן בחינת האדם כלפי עצמו.

התקשורת עם הסביבה ועם הזולת מתחילה דווקא מן המידות. מהי מידת החסד? להיטיב - ולמי? כשאין אף אחד, אין למי להשפיע. כך מסופר על אברהם אבינו שישב בפתח האוהל כחום היום: אברהם היה איש החסד ורצה להשפיע חסד, ומשלא היו עוברים ושבים לא היה לו למי להשפיע, ולכן ישב והמתין. אדם יכול לשבת באוהלו לבדו ולהתבונן, אך אינו יכול לעשות חסד כשאין זולת. וכן בגבורה ובתפארת - כל המידות עניינן זולת.

וכיצד משפיע האדם על הזולת? איזה חסד ייתן, כמה ייתן ומדוע ייתן - את כל זה הוא עושה בשכל. השכל קובע את המינון ואת הדירוג: כמה לתת וכיצד לתת. נמצא שהפועל על הזולת בפועל הן המידות, ואילו המנווט את המידות הוא השכל.

הסיבה לכך שאצלנו המערכת בנויה בצורה כזו, היא משום שכך כביכול זה למעלה, ועשר הספירות מחולקות באותו אופן. הדבר מדויק אף בלשונו של אדמו"ר הזקן: "הקב"ה מהווה, מחיה ומנהיג ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו", אך לא באופן ישיר אלא "המתלבשות במידותיו הקדושות" - שהרי כל עניינן של המידות הוא להשפיע בפועל לזולת, והזולת במובן זה הם הנבראים והעולם.

מכאן מתיישבת גם נקודה פשוטה: מדוע נברא העולם במעגל של שבעה ימים? הרי ביהדות המניין השלם הוא עשר - עשר הוא המספר השלם בכל דבר, וכן הספירות הן עשר. מדוע אפוא לא נקבע מעגל של עשרה ימים? אלא מפני שהעולם נברא על ידי המידות האלוקיות, והמידות הן שבע. וכפי שנראה במפורש בהמשך הפרק, יום ראשון של הבריאה קשור לחסד, יום שני לגבורה וכן הלאה, והשבת קשורה למלכות - הספירה השביעית. מובן שהפעולה במידות עצמה מנווטת על ידי החכמה, הבינה והדעת המתלבשות בהן.

וממשיך: "כדאיתא במדרש: בעשרה דברים נברא העולם - בחכמה בתבונה ובדעת כו'" - עשרת הדברים שמפרט המדרש הם בעצם עשר הספירות. "דכתיב", "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו וגו'". יש להבין את ההקשר של כל מידה ומידה לפרטיה, אך כאן מביא אדמו"ר הזקן לשון זו רק כדי להראות שהנהגת הבריאה היא על ידי עשר הספירות.

"אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין":

"כמאמר אליהו" בפתח אליהו: "(אנת הוא) דאפיקת עשר תיקונין" - אתה הוא שהפקת וגילית מאיתך יתברך את עשר התיקונין. ומהם "תיקונין"? תרגום המילה בלשון הקודש הוא - תכשיט, לבוש מיוחד. אדמו"ר הזקן מביא בליקוטי תורה הוכחה פשוטה לכך: על הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אישה" מתרגם אונקלוס "לא יתקן" - הרי ש"תיקונין" פירושם לבושים.

ומדוע נקראות הספירות לבושים? משום שכל גילוי ו"הפקה" כרוכים בכיסוי - אין גילוי בלא כיסוי, ולכן נקרא הדבר לבוש, שתפקידו להעלים ולהסתיר. הקב"ה התגלה על ידי עשר הספירות, וזהו גילוי אדיר, אך הגילוי האדיר הזה הוא צמצום גדול: הוא בלתי מוגבל ואינסופי, והיה יכול להתגלות ממנו בלי גבול ובאינסוף אפשרויות, והוא צמצם את אינסופיותו בעשר ספירות אלו.

משל פשוט לכך: כשאדם מדבר - האם גילה או הסתיר? לכאורה גילה, אך למעשה גם הסתיר. שהרי קודם שדיבר אין יודעים מה הוא חושב, ואם חכם גדול הוא, מחשבותיו עמוקות לאין ערוך. כשהוא מדבר ומגלה, הוא מצמצם, מכסה ומסתיר: הוא מוריד למילים רק את אותו מינון שניתן להורידו. מצד אחד יש כאן גילוי, אך גילוי זה מלווה בצמצום ובכיסוי.

"וקרינן להון עשר ספירן" - ואנו קוראים להן ספירות, מלשון ספיר, המאיר ומגלה אורות. ודאי שזהו גילוי גדול, אך הוא גילוי וכיסוי כאחד, הכול לפי הצד שממנו מסתכלים.

ומדוע גילה הקב"ה את עשר הספירות? "לאנהגא בהון עלמין" - כדי להנהיג באמצעותן את העולמות. בכך מתיישבת השאלה שבה פתחנו: כיצד ניתן לקרוא להן עשר ספירות, בשעה שהן מאוחדות עם הבורא ואין להן שם כלל? אלא שאנו שבעולם קוראים להן ספירות, מפני שאנו מונהגים על ידי צמצום זה של הספירות.

אלו עולמות מונהגים באמצעות הספירות? "עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין". ישנם עולמות עליונים יותר הנקראים 'סתימין', עולמות נעלמים, וישנו עולם גלוי יותר הנקרא 'עלמין דאתגליין'.

ההבדל ביניהם כהבדל שבין הים ליבשה: היבשה משל ל'עלמין דאתגליין', והים משל ל'עלמין סתימין'. כל מה שיש ביבשה יש גם בים, אלא שכשמביטים בים אין רואים דבר - הכול מכוסה, ואילו ביבשה הכול גלוי.

יתרה מזו: כשמביטים בים, מה רואים בפועל? מים. והמים הם החיות של כל אשר בים - הדגים חיים מן המים. נמצא שבים אין רואים את הנברא אלא את החיות המחיה את הנברא. ואילו ביבשה רואים את כל הברואים, אך לא את מקור חיותם; בלשון המשנה: "מהיכן ירק זה חי" - אין הדבר נראה לעין, ורק אם תעקוב אחר הנברא תגלה מה מחיה אותו. זהו משל לעולמות שבהם הכוח האלוקי מוסתר ולעולמות שבהם הוא גלוי.

"ובהון אתכסיאת כו'" - ובהן, בעשר הספירות, הוא מתכסה: הוא מכסה את אינסופיותו בכך שאינו מגלה לנו אלא מעט מזער ממנה.

שבעת ימי הבריאה:

היכן רואים שמציאותנו תלויה בספירות? בגילוי רואים את השבע, שכן העולם מונהג על ידי שבע המידות - החכמה, הבינה והדעת פועלות אף הן, אך הן מלובשות בתוכן. ומדוע יש שבעה ימים בשבוע? משום שבכל יום מימי הבריאה נברא והתגלה בעולם עניין הקשור לאחת הספירות. לאמיתו של דבר בכל יום היו כל הספירות, אלא שבכל יום הייתה ספירה אחת דומיננטית ופעילה יותר, ושאר הספירות שותפות עמה: ביום ראשון חסד, ביום שני גבורה, ביום שלישי תפארת וכן הלאה.

אדמו"ר הזקן נותן דוגמאות ליום הראשון וליום השני בלבד, משום שידוע כי בכללות נחלקות הספירות לשתי מחלקות - ימין ושמאל, חסד וגבורה. כך כתוב בתניא כמה פעמים, ואף מתחילתו, כשמדובר על המידות, נאמר "אהבה וענפיה" ו"יראה וענפיה": חסד והענפים שלו בצד ימין, וגבורה והענפים שלה בצד שמאל. אף בפתח אליהו מובאים שני אלו בלבד: "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא".

יום ראשון - גילוי מידת החסד:

"על דרך משל ביום ראשון מששת ימי בראשית נגלית מידת החסד" - ביום ראשון של הבריאה גילה הבורא את מידת החסד. מהו חסד? כמשמעותו אצלנו הנבראים: נתינה, שפע והתרחבות. ביום זה גילה את עצמו בהתפשטות הגדולה ביותר.

ומיד מדגיש אדמו"ר הזקן שאין מדובר בחסד בלבד. כאמור, בכל יום היה הכול, והחסד עצמו אינו נקודה אחת: בחסידות נקראת כל ספירה 'פרצוף', שהוא משל למבנה שלם - ואילו הייתה זו מידה אחת בלבד הייתה נקראת נקודה. החסד כולל בתוכו גם גבורה וגם תפארת, וכפי שאנו אומרים בספירת העומר: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד. ממילא, גם כשהתגלה החסד ביום הראשון, כלל הוא בתוכו גם גבורה וגם תפארת.

בלשון אדמו"ר הזקן: "נגלית מידת החסד, כלולה מכל מידותיו הקדושות, ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מלובשים בה" - ביום הראשון נתגלתה מידת החסד כשהיא כלולה גם משאר המידות, וכפי שלמדנו, החכמה הבינה והדעת מלובשות בתוך המידות ומאירות בהן בגילוי.

ומה נברא ביום הראשון? "וברא בה את האור במאמר יהי אור, שהיא בחינת התפשטות והמשכת האור לעולם מלמעלה, והתפשטותו בעולם מסוף העולם ועד סופו, שהיא בחינת מידת חסד". האור הוא המשל המדויק לענייננו: אור עניינו גילוי, והגילוי הגדול ביותר הוא גילוי המאור עצמו - ולפיכך דווקא ביום החסד, שעניינו נתינה והשפעה, נברא האור.

איזה אור נברא ביום הראשון? ודאי שלא אור גשמי, שהרי המאורות - המאור הגדול והמאור הקטן - נבראו רק ביום הרביעי. רש"י על הפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל" מבאר את לשון "ויבדל": ראה הקב"ה שהאור טוב כל כך, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא - שיתגלה באלף השביעי, לאחר ביאת המשיח. זהו אור אלוקי אדיר, גילוי אינסופי של הבורא.

אור זה נגנז גם בתורה. צדיקים המביטים בתורה רואים בה מסוף העולם ועד סופו: כשבאים אליהם ושואלים היכן נמצא פלוני בן פלוני, או מבקשים עצה בעניין זה או אחר, הם מסתכלים בתורה ואומרים את המתרחש, שכן האור הגנוז בה מגלה הכול.

אלא שגם באור זה הייתה שותפות של גבורה: "רק מפני שכלולה גם ממידת הגבורה, לכן לא היה רוחני כאור של מעלה ממש, וגם נתלבש בעולם הזה שהוא בחינת גבול ותכלית, שהוא מהלך ת"ק שנה מהארץ לרקיע וממזרח למערב". החסד תובע גילוי, והגבורה קובעת את המינון שהעולם יוכל להכיל. העולם הזה מוגבל - מהלך חמש מאות שנה מן הארץ לרקיע וממזרח למערב - ולפיכך גם התלבשות האור בו הייתה בהגבלה מסוימת. נמצא שביום הראשון היה חסד בגבול מסוים.

ששת ימי בראשית כנגד ששת אלפי שנה:

הרמב"ן על התורה מבאר כי ששת ימי הבריאה אינם משל לימים בלבד, אלא לששת אלפי שנות קיום העולם, כשכל אלף מקביל ליום אחד ולמידה אחת. לפיכך באלף הראשון, המקביל ליום הראשון, האיר החסד - ולכן חיו אז בני אדם מאות שנים: שש מאות, שבע מאות, שמונה מאות ותשע מאות שנה, בעוד שלאחר מכן נתקצרו החיים למאה ועשרים שנה. אף שהיה זה חסד הכלול בגבורה (ולא חיים בלי גבול), ביחס לשנות העולם זהו גילוי מובהק של חסד.

לסיכום: בחלק זה למדנו שמצד האמת אין למידות האלוקיות שם כלל, ורק לגבי הנבראים - עליונים ותחתונים - שהווייתם, חיותם והנהגתם באות מהקב"ה באמצעות הספירות, אנו קוראים להן בשמות. עמדנו על החלוקה שבין השכל למידות: החכמה, הבינה והדעת מתלבשות במידות, שכן המידות הן המשפיעות אל הזולת והשכל הוא המנווט אותן, ומשום כך נברא העולם במעגל של שבעה ימים כנגד שבע המידות. למדנו את לשון המדרש "בעשרה דברים נברא העולם", ואת לשון פתח אליהו "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין" - תיקונין מלשון לבושים, שכן כל גילוי כרוך בכיסוי - "וקרינן להון עשר ספירן להנהגה" ב'עלמין סתימין' וב'עלמין דאתגליין' כמשל הים והיבשה, "ובהון אתכסיית". לבסוף עמדנו על היום הראשון לבריאה, שבו נגלתה מידת החסד הכלולה מכל המידות ונברא בו האור: אור של גילוי מסוף העולם ועד סופו, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא ונגנז גם בתורה, ואף על פי כן מוגבל, מפני הגבורה הכלולה בו. וראינו את דברי הרמב"ן, שששת ימי הבריאה הם כנגד ששת אלפי שנות העולם, ובאלף הראשון, כנגד החסד, חיו בני האדם מאות שנים.

בחלק הבא נמשיך בשאר אלפי השנים, ונעסוק ביום השני לבריאה, שבו נגלתה מידת הגבורה.