TheWholeTorah.aiBeta

פרק י · מידותיו של הקב"ה מאוחדות עמו ממש

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 15:46

בשיעור הקודם התחלנו את פרק י' בשער הייחוד והאמונה, והגענו לדף פ"ז עמוד ב' (עמוד 174), לשורה השלישית מלמעלה, המתחילה במילים "שום מציאות כלל", עד למילים "וכדברים האלה ממש". פרק י' מהווה נקודה חשובה במיוחד ברצף הפרקים ח', ט' ו-י', ולפיכך נפתח בתזכורת קצרה.

תזכורת מהשיעור הקודם:

עסקנו בכינויים שבהם מכנים את הקב"ה - חכם, גיבור וכיוצא בהם - שהם בעצם הספירות הקדושות. לכאורה הדבר פלא: כיצד ניתן לכנות את הקב"ה בשמן של הספירות, והרי הוא נעלה מהן בהבדל של אין ערוך, והכול אין ואפס לגביו? כשם שלא יעלה על הדעת לכנותו בשם של דבר גשמי - איש לא יאמר על הקב"ה "הנה הוא שולחן" משום שקיים שולחן בעולם - כך לכאורה אין מקום לומר "הנה הוא חסדן" או "הנה הוא גיבור", שהרי מצד האין ערוך אין הבדל בין הספירות לבין שאר הנבראים.

והביאור: מצד האין ערוך אכן כך הוא, אלא שההבדל נעוץ באופן שבו בחר הקב"ה שיגלו אותו בעולם. האופן שבו בחר להתגלות על ידי הספירות שונה מן האופן שבו בחר להתגלות על ידי הנבראים הגשמיים.

[בדרך אגב נאמר כי אף הנבראים הגשמיים מגלים את הבורא, כמבואר באריכות באיגרת הקודש שבחלק הרביעי של התניא: אף ש"עולם" הוא מלשון העלם, והעולם מסתיר ומכסה עליו יתברך, יש בו גם סוג של גילוי. כל נברא חש כאילו מציאותו מעצמותו - אין מי שהתחיל אותו, תמיד היה ותמיד יהיה, וכביכול "אין עוד מלבדי". תחושה זו, שאינה אמת כלל ביחס לנברא, ניתנה לו כדי לגלות את האמת שבבורא, שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה הקודמת לו].

האופן הנוסף שבו רצה הבורא שיגלו אותו - והוא הנידון שלפנינו - הוא על ידי הספירות. הספירות הקדושות מגלות את כוחותיו הנפלאים של הבורא, והן נאצלו ונמשכו ממנו יתברך. משום כך מכנים אותן המקובלים בשם "אורות", ובכינוי זה נרמזים שני עניינים:

  • האור מגלה את המאור: אף שאין רואים את גוף המאור עצמו, די בראיית האור ובצבעו כדי לדעת מהו מקורו. כך הספירות מגלות את הבורא - אך לא את כולו, שהרי הן גבול וצמצום.

  • האור מאוחד במקורו: אף שהספירות מוגבלות ומוגדרות, מאוחדות הן עם הבורא באחדות גמורה.

משל אור השמש:

אור השמש, בהיותו בתוך השמש, מאוחד עם מקורו באחדות מלאה ואינו נחשב מציאות בפני עצמו. אימתי הוא נקרא 'אור'? רק בצאתו להאיר, כפי שמביא אדמו"ר הזקן מן הפסוק "ויקרא אלוקים לאור יום" - האור נקרא אור ביום, בשעה שהוא מאיר; אך כשאינו מאיר, בהיותו במקורו, אינו נקרא אור אלא מאוחד הוא עם המאור.

כבר בתחילת הפרק הדגיש אדמו"ר הזקן שאין המשל בא אלא כדי שיובן העניין "קצת", שכן אין המשל דומה לנמשל בכל פרטיו:

  • כל עניינו של המאור להאיר: מן המאור הגשמי אינו יוצא דבר זולת אור, ועל כן נקרא מאור. ואילו עצמותו יתברך אינה מוגבלת כלל, ואין הוא מוכרח להוציא ממנו דווקא ספירות ודווקא עשר.

  • האור יוצא מן המאור בדרך הכרח: אין הדבר תלוי ברצונו של המאור, ואין הוא מחליט אם להאיר או לא להאיר, אלא כך הוא בטבעו. ואילו בנמשל אין הדברים נמשכים בדרך הכרח, אלא ברצונו יתברך.

נמצא שהמשל מסייע לנו בפרט אחד בלבד: ייחודו ודבקותו של האור במאור. רק נקודה זו - שבהיותו בתוך מקורו האור בטל ומאוחד עמו לגמרי - היא המלמדת על הספירות, שאף שהן מוגבלות ומוגדרות, מאוחדות הן עם הבורא.

המשך לשון אדמו"ר הזקן:

"וכדברים האלה ממש, ויותר מזה" - שהרי המשל אינו אלא משל גשמי, ואילו בנמשל הדברים נעלים לאין ערוך ואין בידנו יכולת השגה כיצד הוא באמת, "הן מידותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו" - המידות: חסד, גבורה, תפארת וכל שאר המידות, דהיינו כל עשר הספירות ש"בעולם האצילות", העולם הראשון שיש בו עשר ספירות מוגדרות - כולן מאוחדות "עם מהותו ועצמותו כביכול, המתלבש בתוכם ומתייחד עמהם בתכלית היחוד".

ופלא פלאים הוא: כפי שהזכרנו בסוף הפרק הקודם, הזוהר קורא לספירות "רזא דמהימנותא" - סוד האמונה. ומדוע אמונה? משום שהקביעה שיש ספירות מוגבלות ומוגדרות, ועם זאת הן אחד עם הפשיטות המוחלטת של האין סוף, אינה נתפסת בשכל כלל. ואף על פי כן כך הוא: מאוחדות עמו בתכלית הייחוד.

"מאחר שנאצלו ונמשכו מאתו יתברך על דרך משל כדרך התפשטות האור מהשמש" - במשל, האור נמצא בתוך המאור ומאוחד עמו, ואף יוצא ממנו להאיר לעולם; אך בנמשל, שהמאור הוא עצמותו יתברך והאור הן הספירות, לעולם אין האור יוצא ממנו. הבורא נמצא בכל מקום, ולא שייך בו עניין של יציאה, ורק לנו נדמה שיצא. ומכיוון שלעולם אין הספירות יוצאות ממנו אלא תמיד הן בתוכו, לעולם הן באחדות מלאה וגמורה עמו.

"אך לא ממש בדרך זה, רק בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתנו, כי גבהו דרכיו מדרכינו" - כפי שהקדמנו, אין המשל דומה לנמשל בכל פרטיו, שכן פרטי המשל מוגבלים ומצומצמים לאין ערוך מכפי שהדברים בנמשל, והוא משמש רק לעניין הייחוד של האור במאור.

"ומכל מקום לשכך האוזן" - חכמי ישראל נתנו לנו משל כדי שנוכל לתפוס בעניין דבר מה; אלמלא כן היה הדבר נשאר מופשט לחלוטין מהשגתנו, והמשל מקרבו במעט אל הכרתנו. לפיכך "נשמע ונתבונן ממשל אור השמש, המיוחד ובטל במקורו ואינו עולה בשם כלל בפני עצמו, רק שם המקור לבדו" - האור כפי שהוא בתוך המאור אינו נקרא אור ואין לו שם כלל, שכן אחד הוא עם המאור; ורק בצאתו הוא נקרא אור.

משל העבד והמלך:

מלך השולח את עבדו למדינה מסוימת כדי למסור שם את דברו - מקבלים את אותו עבד בכבוד מלכים, מושיבים אותו בראש השולחן ומאזינים לכל מילה שהמלך ציווה לומר. ואם חלילה לא ייתנו לו כבוד ויזלזלו בו, יהיה זה זלזול במלך עצמו ומרידה במלכות.

ואולם אותו עבד עצמו, כאשר אדם בא אל הארמון ורואה אותו עומד לפני אדונו בשעה שהמלך יושב על כיסא מלכותו - אם יפנה אליו אז ויאמר לו: 'כבוד העבד, מה שלומך? הרי היית אצלנו', עצם ההתייחסות אליו היא מרידה במלכות. אתמול אי ההתייחסות אליו הייתה מרידה, וכאן ההתייחסות אליו היא מרידה. ומדוע? משום שכעת הוא נמצא בחדר המלך, ובחדר המלך אין מציאות של עבד כלל - יש רק מלך.

ואולם אור השמש בתוך השמש נעלה מזה לאין ערוך: במשל העבד והמלך עדיין רואים שני גופים נפרדים, את המלך ואת העבד, ומבינים שכעת המלך הוא העיקר והעבד בטל אליו ואין מייחסים לו שום יחס; אך האור בתוך המאור - אין שם מציאות אחרת כלל, אלא מאור בלבד. וזהו כנ"ל "ואינו עולה בשם כלל בפני עצמו, רק שם המקור לבדו" - לעבד יש לפחות שם של עבד, אף שאין קוראים לו בו באותה שעה; ואילו האור במקורו אינו עולה בשם כלל, ואין שם אלא שם המקור לבדו.

לסיכום: בחלק זה למדנו כי כל עשר הספירות שבעולם האצילות - מידותיו של הקב"ה, רצונו וחכמתו - מאוחדות עם מהותו ועצמותו בתכלית הייחוד, לפי שנאצלו ונמשכו ממנו יתברך כדרך התפשטות האור מן השמש, אלא בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתנו. עמדנו על כך שהמשל משמש לנקודה אחת בלבד - ביטולו וייחודו של האור במקורו, שאינו עולה בשם כלל בפני עצמו אלא שם המקור לבדו, וכפי שחידדנו במשל העבד העומד בחדר המלך.

בחלק הבא נעסוק בשאלה המתבקשת מכל האמור: אם הספירות מאוחדות עמו יתברך בתכלית הייחוד, מדוע בכל זאת נקראות הן מוגבלות ומוגדרות.