TheWholeTorah.aiBeta

פרק י · דיני תערובות כמשל

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 11:55

בחלק הקודם עמדנו על ההבדל שבין 'אור ומאור' ל'עילה ועלול', וראינו שהספירות קרויות "אור" משום שכל עניינן גילוי המאור, והן מאוחדות בו. כעת נלמד את ההשלכה המעשית בעבודת השם, ונחזור אל לשון הפרק כדי לראות בתוך המילים את מה שלמדנו.

היחס לעולם והיחס לתורה ומצוות:

אין אנו לומדים פילוסופיה לשמה, אלא כדי שאורח חייו היהודי של הלומד יהיה טוב יותר, כדי לקיים תורה ומצוות - זוהי המטרה בכל הלימוד הזה. ומה אפוא צריך להיות יחסנו אל ענייני העולם, ומה יחסנו אל התורה והמצוות?

  • ענייני העולם: אין בהם שום עניין כשלעצמם. הקב"ה ברא אותם ורוצה שנשתמש בהם - אין הוא חפץ שנתנזר מהם - אך בתנאי שהשימוש יהיה לשם שמיים, ולא משום שיש מטרה בהם עצמם. אין מטרה באוכל כשלעצמו; כל עניינו שנוכל לברך עליו, לקבל כוח וללמוד. וכל עניינו של הבית שבו אדם גר, שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם ויוכל ללמוד תורה טוב יותר. ענייני העולם בטלים ומבוטלים, אין ואפס, ואינם אלא אמצעי - וכל שוויים בכך שייעשו דירה לו יתברך בתחתונים, ולא מעבר לזה.

  • תורה ומצוות: גם התפילין גשמיים ומעור גשמי, וגם הסוכה גשמית - ואף על פי כן אין הם אמצעי אלא המטרה והעיקר. אין הם כלום ואין הם אין ואפס: בשביל זה ירד הקב"ה בהר סיני, ובשביל זה ירדה נשמתנו לעולם.

והרי זה בדיוק ההבדל שלמדנו, באותיות אחרות: יחסו של העולם אל הבורא הוא יחס הנבראים - בטל ומבוטל, אין ואפס; ואילו יחסם של התורה והמצוות הוא כיחס הספירות - מאוחדים עמו, אחד עמו. התורה והמצוות הן כביכול הספירות שלו.

זוהי אפוא המסקנה המעשית של הפרקים ג' עד י' בעבודת השם, ובאותיות פשוטות: להחליף את המשקפיים שבהן מביטים על העולם. בשעה שהאדם משתמש בעולם לשם קיום רצון השם - לשם כך בדיוק ירד לעולם; וברגע שהוא מתחיל ליהנות מן הדבר עצמו - אין בו שום צורך, שהרי אינו אלא אין ואפס, אמצעי ולא מטרה. מי שחי לפי אמת זו, שהתורה והמצוות הם העיקר והעולם בטל ומבוטל, מסקנותיו בכל עניין ועניין יהיו בהתאם; ומי שהעולם תופס אצלו מקום והוא העיקר - אף מסקנותיו יהיו בהתאם לכך.

חזרה ללשון הפרק:

נשוב ונקרא את הדברים שלמדנו, וכעת יקבלו המילים משמעות אחרת. "יובן לנו קצת עניין הייחוד של הקב"ה ומידותיו, שהוא בדרך משל כעין ייחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש" - עד כאן אותן אותיות ממש כמו בפרק ג'. ומיד מוסיף אדמו"ר הזקן: "עם גוף השמש שנקרא מאור" - לא עם גוף כדור השמש סתם, אלא עם אותו חלק שבשמש הנקרא מאור. ומניין שאפשר לכנות את השמש בשם 'מאור'? "כמו שכתוב: את המאור הגדול וגו'" - משקראה לה התורה מאור, יש כאן עניין שאפשר להתייחס אל השמש בתורת מאור.

"והזיו והניצוץ המתפשט ומאיר ממנו נקרא אור" - ומתי הוא נקרא אור? רק כשהוא יוצא ומאיר, ואף זאת מן הכתוב שמביא אדמו"ר הזקן: "ויקרא אלוקים לאור יום" - האור נקרא אור ביום, בשעה שיצא מן המאור החוצה והוא מאיר. אך כשהוא בפנים, במקורו, אין שמו אור אלא מאור.

"וכשהאור הוא במקורו בגוף השמש - הוא מיוחד עמו בתכלית הייחוד, כי אין שם רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר, כי הזיו והאור שם - עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר", ולפיכך אי אפשר כלל לקרוא לו שם בשם 'אור' - מפני שהוא אחד עם גוף המאור המאיר "ואין לו שום מציאות כלל בפני עצמו".

ומהו הנמשל? כעת ברור שאין הנמשל מוסב על הנבראים אלא על הספירות, וכך ממשיך אדמו"ר הזקן מיד: "וכדברים האלה ממש ויותר מזה" - ממש כמשל שהבנו, ויותר מזה, שהרי אין זה אלא משל שנועד להיתפס בהיגיון שלנו, ואילו בנמשל הדברים נעלים הרבה יותר, אלא שהמשל מסביר לנו במקצת עד כמה מתאחד אור השמש עם המאור ואחד עמו ממש. "הן מידותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו בעולם האצילות עם מהותו ועצמותו כביכול המתלבש בתוכם ומתייחד עמהם בתכלית היחוד, מאחר שנמשכו ונאצלו מאתו יתברך, על דרך משל כדרך התפשטות האור מהשמש" - כשם שהאור מתפשט מן השמש, כך הספירות מאוחדות עם הבורא.

הוספה מעניינת:

כפי שזכרנו מפרק ג', ההבדל היחיד בין המשל לנמשל הוא זה: במשל יש זמן שהאור נמצא בפנים ויש זמן שהוא נמצא בחוץ - כשהוא בחוץ אנו קוראים לו אור, וכשהוא בפנים אינו נקרא אור אלא מאוחד במאור. ואילו בנמשל אין האור יוצא החוצה לעולם, שהרי הקב"ה נמצא בכל מקום ואין "חוץ" כלל.

ומכיוון שמעולם לא יצאו החוצה, הרי הן חד עמו בכל רגע ורגע. ואף שאנו הנבראים קוראים להן בשם "ספירות" - כפי שנראה בחציו השני של הפרק - מצד האמת אי אפשר לקרוא להן בשם כלל, אלא בלשון "איהו וגרמוהי חד".

לספר התניא יש מפתח עניינים, כדרך ספרים שיש בהם מפתח המסכם את ענייניהם, ומפתח העניינים לתניא נערך בידי הרבי. מבט שטחי יאמר: מה הקושי בעריכת מפתח? לוקחים ספר, עוברים על כל נושא ונושא, אוספים מושגים ומציינים היכן הם מופיעים. אך מפתח העניינים שערך הרבי - וכך ערך מפתחות על ספרי חסידות רבים - את המפתח עצמו צריך ללמוד: היכן בחר להכניס כל מושג והיכן לא הכניסו, ומן הבחירה הזו עצמה אפשר ללמוד.

נקודה אחת הנוגעת לענייננו: אילולא הדיוק שלמדנו היום, אלא היינו מתבוננים בפרק מלמעלה ומבקשים לציין היכן מדובר בתניא על 'ביטול', היינו מכניסים לערך זה הן את פרק ג' והן את פרק י' - שהרי גם כאן מדובר בביטולו של אור השמש בשמש - ולא היינו עומדים על ההבדל שביניהם.

אך במפתח העניינים (בעמוד 346, וייתכן שבמהדורות אחרות העמוד שונה) הדברים מדויקים:

  • ערך 'ביטול': מצוינים שם א-כ"א - כלומר החלק הראשון שבתניא, ליקוטי אמרים, פרק כ"א - וכן ב-ג, החלק השני, שער הייחוד והאמונה פרק ג'. אף ב-ו מצוין, שהרי בפרק ו' עדיין מדובר בעולמות. אך פרק י' אינו מצוין, וכן אין ציון מפרק ח' ואילך, שבהם מדובר בספירות.

  • ערך 'אחדות': בערך זה, העוסק בדברים מאוחדים, פרק ג' אינו מצוין כלל, ואילו ב-ז וב-ח מצוינים - שמפרק ח' מתחיל מושג האחדות.

רואים אפוא שאפילו בשאלה היכן להכניס כל עניין וכיצד לייחסו - הכול מדויק, ואין כאן דבר מקרי.

לסיכום: בחלק זה למדנו את ההשלכה המעשית - שענייני העולם בטלים ואינם אלא אמצעי לשם שמיים ודירה לו יתברך בתחתונים, ואילו התורה והמצוות הן המטרה והעיקר; חזרנו אל לשון הפרק ודייקנו בתוספת "גוף השמש שנקרא מאור" ובראיות מן הכתובים "את המאור הגדול" ו"ויקרא אלוקים לאור יום"; וראינו שבנמשל אין "חוץ" כלל ולפיכך "איהו וגרמוהי חד", עד לדיוק שבמפתח העניינים בין ערך 'ביטול' לערך 'אחדות'.

בחלק הבא נעסוק בחציו השני של פרק י', ובטעם שבו קוראים אנו הנבראים למידותיו של הקב"ה בשם "ספירות".