הגענו לפרק י' בשער הייחוד והאמונה, הנמצא בדף פ"ז עמוד א' (עמוד 173). פרק זה הוא המשך ישיר לנושא שנתבאר בסוף הפרק הקודם, ולפיכך נקדים חזרה קצרה - לא על כל העניינים שמתחילת פרק ח', אלא רק על הנקודות הנוגעות להבנת רצף הדברים.
חזרה על עיקרי פרק ט':
למדנו על הכינויים שבהם ניתן לכנות את הקב"ה - "חכם", "גיבור" וכדומה - כלומר עשר הספירות המוכרות לנו משמשות ככינויים לבורא. ושאלנו: לכאורה פלא פלאים, שהרי עצמותו של הבורא אינה נתפסת בשום גדר והיא למעלה מכל הגדרה, והמרחק שבינו ובין המושג "חכם" הוא באין ערוך, ואף למעלה מכך לאין שיעור. כיצד, אם כן, ניתן לכנותו "חכם"?
התשובה נתבטאה בלשון שהובאה בתניא: הספירות "נמשכו ונאצלו" ממנו יתברך. ונחדד: מצד עצמותו של הבורא הכול באין ערוך אליו, בין ספירות ובין נבראים גשמיים, והשוני הוא באופן הגילוי והיצירה:
הנבראים הגשמיים: נבראו בדרך של יש מאין, באופן שמורגש בהם שהם מציאות נפרדת.
הספירות: אף שגם הן באין ערוך אליו, האציל אותן הקב"ה באופן שיורגש בהן הקירוב - שהן חלק ממנו ושהן מגלות אותו.
משום כך ניתן לכנות את הבורא בספירות אלו - "חכם", "גיבור", בעל חסד וכיוצא בזה - ואי אפשר לכנותו "שולחן", "כיסא" או "אבן", אף שגם אותם ברא. ולא מפני שהוא קרוב יותר למושג החכמה והחסד מאשר למושג האבן והשולחן, אלא מפני שאת הספירות האציל באופן שמורגש בהן הקירוב אליו, והן "נמשכו ונאצלו" ממנו.
עוד שאלנו כיצד בדיוק נמשכו ונאצלו, ונתבאר שהדבר ידוע למשכילים, ובהגהה נתבארו שלושה צמצומים - שעליהם הרחבנו בשיעור הקודם - המלמדים על אופן ההמשכה וההאצלה של הספירות.
וכך נחתם הפרק: אף לאחר שנאצלו, הספירות מוגבלות - החכמה היא חכמה ולא בינה, הבינה היא בינה ולא חכמה, החסד הוא חסד ולא גבורה, וכן הלאה. ואף על פי כן הן אחד עם הבורא: בתוך גבולן ממש מאיר ומתאחד עמן האין סוף הבלתי מוגבל, ובלשון החסידות "איהו וגרמוהי חד". וכיצד ייתכן הדבר, הרי אלו שני הפכים - שכן גבול המתאחד עם בלי גבול חדל להיות גבול? על כך השיב אדמו"ר הזקן שאין לנו עסק בנסתרות, ועניין זה למעלה מן ההבנה והשכל, ולפיכך נקראות הספירות בזוהר "רזא דמהימנותא" - סוד האמונה: שאופן אחדותן השלמה עם עצמותו של הבורא, שני הפכים כאחד, אינו נתפס בהבנה.
פרק י' - רשות לקרב את העניין אל השכל:
בפרק י' אומר אדמו"ר הזקן, שאף שאחדות הספירות עם הבורא היא עניין של אמונה שלמעלה מן השכל, נתן הקב"ה רשות לחכמי האמת - המקובלים - לקרב מעט עניין זה אל שכלנו בדרך משל.
ובלשונו: "אך מכל מקום, הואיל ודיברה תורה כלשון בני אדם" - התורה מדברת בלשון בני אדם כדי לקרב את הדברים אל השכל, שלא יישארו מופשטים בלבד. וכך אף בתורת הנגלה, המלאה בכינויים וביטויים על הבורא כלשון בני אדם: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'", "וידבר ה' אל משה לאמור". והטעם - "לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע", שאילו היו הדברים נמסרים כמות שהם, בהפשטתם, לא היה האדם יכול להתחבר אליהם כלל.
"לכך ניתנה רשות אף לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל", אף שבדרך כלל אלו מושגים מופשטים שאין לנו אחיזה בהם אלא בדרך האמונה. ויש לדייק: אין המשל בא לבאר מהן הספירות, אלא את איחודן עם הבורא - את עניין "איהו וגרמוהי חד", כיצד הספירות, אף שיש להן הגדרה וגבול משלהן, הן אחד ממש עם עצמותו של הבורא.
וכיצד קירבו זאת חכמי האמת אל השכל? "וקראו אותן אורות" - הם כינו את הספירות בשם "אורות". אין הכוונה שהספירות הן אור כפשוטו, אלא שבכינוי זה גילו לנו דבר נפלא. מכאן גם הביטוי השגור בפינו "אור אין סוף": עצמותו של הבורא אינה "אור", אלא "אור" הוא כינוי לספירות. ועלינו להבין מדוע נקטו דווקא במושג האור - שכן למושג זה הדגשים רבים, וההדגש הנוגע לענייננו כאן הוא ביאור איחוד הספירות עם הבורא. וראוי להדגיש כי אף לאחר המשל אין זה אלא משל, והוא חלקי, ואינו מבאר אלא את הנקודה הזו בלבד.
משל אור השמש:
בלשון התניא: "כדי שעל ידי משל זה יובן לנו קצת עניין היחוד של הקב"ה ומידותיו" - להבין מעט את אחדותו של הבורא עם מידותיו ועם ספירותיו. ויש לזכור את עומק הקושי ההבנה שבדבק: אם הספירות מוגבלות, לכאורה אינן מאוחדות עם הבלי גבול, עם עצמותו של הבורא; וכאן אנו אומרים שהן כפי שהן - אחד עמו ממש. "שהוא בדרך משל כעין ייחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש שנקרא "מאור"". יש כאן כמה נקודות מעניינות, ובמיוחד בהשוואה למשל האור שכבר למדנו בפרק ג'.
לפני שנעמיק בלשון התניא, נקדים: את אור השמש אנו מכירים בשני מצבים - או ליתר דיוק, אנו מכירים מצב אחד בלבד, אך קיימים שניים: האור כפי שהוא מחוץ לשמש, מתפשט בחלל העולם, והאור כפי שהוא נמצא במקורו, בתוך גוף כדור השמש.
אף האור המתפשט בחלל העולם דבוק למקורו ומחובר לשמש בכל רגע. ההוכחה פשוטה: ברגע ששוקעת השמש נעלם האור, ואף כאשר עננים שחורים מסתירים אותה נדמה כאילו שקעה. אין אפשרות לתאר את האור אף רגע אחד בלא מקורו.
דוגמה מוחשית לכך: אדם העומד מול המראה ובבואתו - דמותו, נראית בה. אין לתאר שילך האדם ממקומו והבבואה תישאר, שכן כל מציאות הבבואה אינה אלא מחמת עמידתו של האדם ממול; משזז האדם - זזה הבבואה. כך גם אור השמש: אף כשיצא החוצה הוא דבוק במקורו. ועם זאת, אין להשוות את עוצמת האור כפי שהוא במקור לעוצמת האור שהתפשט החוצה.
והמשל שבפרקנו עוסק דווקא באור כפי שהוא נמצא בתוך השמש - האור קודם שיצא אל מחוץ למקורו: "אור השמש שבתוך גוף כדור השמש". (בהמשך יובן גם מדוע נוגע להקדים ולהדגיש את מצב האור כפי שהוא בחוץ, שכן דרכנו היא להתחיל מלמטה למעלה).
לסיכום: חזרנו על יסודות פרק ט' - שהספירות "נמשכו ונאצלו" מן הבורא באופן שמורגש בהן הקירוב אליו, ולפיכך ניתן לכנותו בהן, שלא כנבראים הגשמיים שנבראו יש מאין ומורגשת בהם הפרדה; ושאחדותן עם האין סוף בתוך גבולן היא "רזא דמהימנותא" שלמעלה מן השכל. בפרק י' למדנו כי ניתנה רשות לחכמי האמת לקרב עניין זה אל השכל בדרך משל, ומשום כך קראו לספירות "אורות", ופתחנו במשל אור השמש שבתוך גוף כדור השמש.
בחלק הבא נעמיק במצבו של האור כפי שהוא נמצא בתוך מקורו, ונעמוד על ההשוואה שבין משל האור שבפרק זה למשל האור שלמדנו בפרק ג'.