TheWholeTorah.aiBeta

פרק י · שתי הבחינות שבשמש

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 23:13

נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן בפרק י', שבו הוא מבאר את ייחודו של האור במקורו, ומתוך כך את היחס שבין הספירות לבורא.

אדמו"ר הזקן ממשיל זאת ל"ייחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש", ומדייק בשמות: גוף השמש נקרא "מאור" - "כמו שכתוב: 'את המאור הגדול וגו''" (בבריאת המאורות ביום הרביעי), ואילו "הזיו והניצוץ המתפשט ומאיר ממנו, נקרא "אור", כמו שכתוב: 'ויקרא אלוקים לאור יום'".

ומהו מצבו של האור כפי שהוא נמצא בתוך מקורו? "וכשהאור הוא במקורו בגוף השמש הוא מיוחד עמו בתכלית הייחוד, כי אין שם רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר, כי הזיו והאור שם - עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר, ואין לו שום מציאות כלל בפני עצמו". במקור אין אלא דבר אחד בלבד - גוף המאור המאיר - והאור שם אחד עמו.

המשל כשלעצמו פשוט, ולכאורה אדמו"ר הזקן מסרבל אותו, כביכול: באמצע המשל הוא נדרש לכך שהשמש נקראת "מאור" והזיו נקרא "אור", ולא זו בלבד, אלא שהוא מביא מקור מפורש לכל אחד מן השמות - "את המאור הגדול" ו"ויקרא אלוקים לאור יום". שורות אלו נכונות כמובן, אך לכאורה אינן מוסיפות דבר לעצם המשל. ראיה לכך: אותו משל עצמו כבר הובא בפרק ג', ושם לא הביא אדמו"ר הזקן לא את השמות ולא את הפסוקים.

הלשון בפרק ג' לעומת הלשון בפרק י':

בפרק ג' נאמר: "והמשל לזה הוא אור השמש המאיר לארץ ולדרים, שהוא זיו ואור המתפשט מגוף השמש ונראה לעין כל מאיר על הארץ ובחלל העולם. והנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו גם כן בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמיים, רק ששם במקומו נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש, כי בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור, וכשהוא במקורו בגוף השמש אין נופל עליו שם יש כלל רק שם אין ואפס".

הרי לנו שני תיאורים שונים לחלוטין של אותו מצב עצמו: בפרק ג' האור במקורו "בטל", "אין ואפס"; ואילו בפרק י' הוא "מיוחד עמו בתכלית הייחוד", "עצם אחד ממש". מה פשר השינוי?

"שמש" ו"מאור" - שני עניינים:

לשמש פנים רבות. ניתן להתייחס אליה ככדור גדול שברא הקב"ה, שיש בו עניינים רבים: אור, חום, סגולות ריפוי ועוד. האור אינו אלא אחד מן העניינים הרבים היוצאים ממנה. ברם, התורה נותנת לשמש שם נוסף: "מאור" - והשם מורה על המהות. משקראה לה התורה, תורת אמת, "המאור הגדול", למדנו שיש בה עניין עיקרי שכל תפקידו להאיר.

ההבדל יובן ממשל נוסף: אדם המכה בפטיש ודופק מסמר פועל זאת בכוח שנתן לו הקב"ה. ומה היחס בין ההכאה בפטיש לבין הכוח שבנפש? הכוח הוא פוטנציאל רחב לריבוי אפשרויות - אותה יד עצמה יכולה לצייר ולעשות מלאכת אמן - ואילו ההכאה אינה אלא פעולה אחת, טכנית, מוגדרת ומוגבלת. ביחס לכוח, הפועל בטל לגמרי, אין ואפס. זהו המושג הידוע בלשון החסידות: "כוח ופועל", שהפועל בטל לגבי הכוח.

אך כאשר מדובר בדבר שכל מהותו וכל עניינו הוא אותה פעולה עצמה, שבשבילה בא ובה כל קיומו, אין מקום לומר עליה שהיא בטלה ואין ואפס, שהרי זהו כל עניינו.

ומכאן לנדון דידן, שני אופני ההתייחסות לשמש:

  • ביחס ל"גוף כדור השמש": האור אינו אלא אחד מריבוי העניינים שיש בשמש, ולפיכך הוא בטל לגביו, אין ואפס.

  • ביחס ל"מאור": כל עניינו של המאור הוא להאיר, ולפיכך אין לומר שהאור בטל אליו, אלא שהוא מתאחד עמו כאחד ממש.

מדוע נשתנו המשלים:

בפרק ג' עסק אדמו"ר הזקן ביחס שבין הנבראים לבורא, והנבראים בטלים לגמרי ונחשבים לאין ואפס - ולכך הולם המשל של "אור ושמש". כאן, בפרק י', אין העיסוק בנבראים אלא בספירות, שנמשכו ונאצלו, והקב"ה גילה אותן כדי שיגלו אותו - ולכך הולם המשל של "אור ומאור". אין אלו שני ביטויים לאותו משל, אלא שני משלים בעלי דגשים שונים. משום כך דווקא כאן נזקק אדמו"ר הזקן להביא את הפסוק: מניין שניתן לקרוא לשמש "מאור"? מן הכתוב, שהתורה עצמה קוראת לה כך.

לחידוד הדברים מובא משל נאה ממושג הלכתי. ב"יורה דעה" שבשולחן ערוך ישנו נושא שלם של דיני תערובות: מה דינו של מאכל אסור שנתערב בהיתר, או בשר שנתערב בחלב, אימתי נאסר הכלי או המאכל ואימתי אומרים שהאיסור בטל. ובכלל זה שני סוגי תערובות: מין במינו (כגון חלב של בהמה טמאה שנתערב בחלב של בהמה טהורה) ומין בשאינו מינו (כגון בשר וחלב).

מהו ההבדל ההלכתי ביניהם?

  • מין במינו: בטל ברוב. די בכך שכמות ההיתר מרובה על האיסור.

  • מין בשאינו מינו: בטל בשישים. נדרש שיהיה בהיתר פי שישים כנגד האיסור, כגון שיהיה במרק הבשרי פי שישים מכמות החלב שנפלה לתוכו.

וטעם ההבדל פשוט והגיוני: כשנפל מין במינו, שניהם סוג אחד, ואין ההיתר בא לדחות את האיסור אלא לאחדו בתוכו, ועל כן די ברוב כדי שיגבר עליו ויהיה אחד עמו. אך כשנפל מין בשאינו מינו, אין הוא יכול להתאחד עמו שהרי הוא דבר זר, ועל כן עליו לדחותו ולבטלו עד שייחשב לאין ואפס - ולשם דחייה זו נדרש פי שישים.

ומכאן לענייננו: אור ומאור הם מין במינו, ולפיכך האור במקורו מתאחד עם המאור והוא "עצם אחד ממש" עמו. אור ושמש הם מין בשאינו מינו, ולפיכך האור במקורו אינו מתאחד אלא בטל ונעשה אין ואפס - וזהו המשל שבפרק ג'. נמצא שכל מילה בתניא מדויקת להפליא, שכן הביטוי עצמו הוא המסביר את העניין.

על דרך הצחות ניתן לומר שהקב"ה ברא בשמש את שני העניינים הללו, כדי שיהיה בידינו להבין טוב יותר, השמש כולה, על כל פעולותיה, נבראה כמשל: להבין בו את היחס שבין הנבראים לבורא ואת היחס שבין הספירות לבורא. ההנאה מאורה היא ודאי טובה גדולה, אך עצם בריאתה בשני אופנים אלו נועדה לשמש לנו משל.

אור ומאור לעומת עילה ועלול:

דוגמאות רבות ישנן לדבר הנמשך מדבר, אך דווקא משל האור והמאור הוא המדויק שבהם. ניטול להשוואה את המושג 'עילה ועלול' (על דרך 'סיבה ומסובב'): השכל והרגש. המוח שליט על הלב - האדם מבין עניין מסוים, וכתוצאה מכך נמשך לבו אחריו. המידות והרגשות נולדים מן השכל: השכל הוא העילה, והרגשות הם העלול.

אך האם נכון לומר שהמידות הן עצם התגלותו של השכל בלב? ודאי שלא. עולם השכל ועולם הרגש הפוכים זה מזה לחלוטין: השכל קר והרגשות חמים. אין השכל יורד אל הלב, אלא משפיע עליו וגורם ללב להוליד את הרגש.

לא כן באור ומאור: האור אינו אלא התגלותו של המאור עצמו. המאור מתגלה והאור מתפשט ממנו, ונמצא שהאור הוא מעין המאור. יחסו של האור אל המאור אינו יחס של נברא אל בוראו, שהוא בטל אליו ואינו תופס מקום, אלא יחס של התאחדות ממש. ולשון של איחוד אפשר לומר רק על דבר שכך החליט הבורא לברוא אותו - שיהיה מגלה אותו. מצד האמת האין סוף ברוך הוא נשאר כפי שהוא, כפי שכבר דיברנו, אלא שרצה שהספירות יימשכו ממנו באופן זה.

מכאן עולה דיוק נוסף. בפרק ג' למדנו שאי אפשר לקרוא לאור שבתוך השמש בשם 'אור', והטעם היה שהוא בטל ואינו נמצא כלל. ואילו כאן בפרק י' הטעם אחר: אי אפשר לקרוא לו אור מפני שהוא מאוחד עם מקורו.

לסיכום: בחלק זה למדנו את לשון אדמו"ר הזקן בפרק י', שהאור במקורו "מיוחד עמו בתכלית הייחוד" ו"עצם אחד ממש" עם המאור, ועמדנו על הדיוק בשמות "מאור" ו"אור" ובפסוקים שהביא לכל אחד מהם. ראינו את ההבדל מלשון פרק ג', שם האור במקורו "בטל" ו"אין ואפס", וביארנו כי לשמש שני עניינים: ביחס ל"גוף כדור השמש", שעניינים רבים לו, האור הוא בבחינת פועל הבטל לכוח; ואילו ביחס ל"מאור", שכל עניינו להאיר, האור מתאחד עמו כאחד ממש. לפיכך משל "אור ושמש" הולם את היחס שבין הנבראים לבורא (פרק ג'), ומשל "אור ומאור" הולם את היחס שבין הספירות לבורא (פרק י'), כמשל מין בשאינו מינו הבטל בשישים לעומת מין במינו המתאחד ובטל ברוב.

עוד עמדנו על ההבדל שבין 'אור ומאור' ל'עילה ועלול': הרגש אינו התגלותו של השכל, שהרי עולם השכל ועולם הרגש הפוכים זה מזה, ואילו האור אינו אלא התגלותו של המאור עצמו; ולפיכך משל האור והמאור הוא המדויק שבמשלים.

בחלק הבא נעמוד על ההשלכה המעשית של הדברים בעבודת השם, היחס לענייני העולם והיחס לתורה ומצוות, ונחזור אל לשון הפרק.