בחלק הקודם עמדנו על המרחק הכמותי שבין החכמה למעשה. אולם אין די במרחק כמותי: בלשון הפסוק "כולם בחכמה עשית" טמון גם מרחק איכותי. בחלק זה נבאר מהו אותו מרחק איכותי, ומה משמעותו ביחס לבורא יתברך.
תואר חיובי ותואר שלילי:
כאשר באים לתאר דבר, יש דברים שניתן לתארם בתואר חיובי, ויש שאי אפשר לתארם אלא בתואר שלילי. גם תואר שלילי הוא תואר, אף שהתואר החיובי חזק ממנו הרבה. נדגים זאת בארבע דרגות:
שולחן: ניתן לתארו בתואר חיובי - גודלו כך וכך, משקלו כך וכך, רוחבו כך וכך, אפשר למששו, והוא עשוי מחומר רך או קשה. זהו תיאור בדרך החיוב.
אש: מושג הקיים בעולם הגשמי ונתפס בעיניים, ואף ניתן למדוד את גובהה ולקבוע היכן היא נמצאת. מצד שני יש בה גם מאפיין בלתי מוגבל: בקבוק מים שנשפכו ממנו המים מתרוקן בהתאם, ואילו נר שמדליקים ממנו נר נוסף, ומאה נרות ואלף נרות - אין להבתו הראשונה נחסרת כלל. את האש אי אפשר למשש בידיים, ולכן הגדרתה כדבר ש"אי אפשר למשש בידיים", היינו בתואר שלילי - היא תקנית, שהרי האש קיימת בעולם הגשמי שבו דבר גשמי ניתן בדרך כלל למישוש, ולכן שייך לשלול ממנה את המישוש.
קול: מופשט מן האש - אינו נראה לעין - אך נתפס באוזניים, ואף לו יש מקום וגבול: הוא נשמע עד מקום מסוים ולא מעבר לו. יש בו אפוא הגבלות של העולם הגשמי, ולכן גם עליו תקני לומר בדרך השלילה שאי אפשר למששו בידיים, כמו באש.
שכל: מופשט לחלוטין ואינו מוגדר במקום. רעיון שכלי כגון "אחד ועוד אחד שווים שניים" - באיזה מקום הוא נמצא? אין הוא שייך למקום כלל. לפיכך האומר "שמעתי רעיון כה עמוק, עד שאי אפשר למששו בידיים" - דבריו מגוחכים ואינם תקניים, אף שכשלעצמם הם אמת. בדרך החיוב ודאי שאין לתאר את השכל במונחי מישוש, ואף בדרך השלילה אי אפשר, משום שהוא מושלל ממושגי הגשמיות לחלוטין.
הכלל העולה מכאן: כשדבר מושלל מחברו באופן מוחלט, אי אפשר לייחס ביניהם אפילו בדרך השלילה. תואר - חיובי או שלילי - שייך רק כשיש ערך ויחס בין השניים. ואדרבה, עצם היכולת לשלול מעידה שיש ביניהם יחס ונקודת מגע: הריחוק הוא כך וכך דרגות, אך הקשר קיים.
המרחק שבין חכמה למעשה - מרחק איכותי:
לאור זאת מתחדד שהמרחק שבין החכמה למעשה אינו מרחק כמותי בלבד - שזה העליון ביותר וזה התחתון ביותר - אלא איכות אחרת לגמרי, עולם אחר, עד שאי אפשר אפילו לשלול את העשייה מן החכמה.
ובא דוד המלך ואומר על הקב"ה "כולם בחכמה עשית": ההפשטה והמרחק שלו מן החכמה הם כמרחק שבין העשייה לחכמה - מרחק שאינו ניתן אפילו לשלילה.
"אי אפשר להשיגו" - משפט שאינו תקני:
מכאן עולה משפט הנשמע עמוק, ולאמיתו של דבר הוא פשוט: אי אפשר לומר על הקב"ה שאי אפשר להבינו.
הבה נעמיק בזה: ילד קטן אומר משפט פשוט - שומעים ומבינים מיד. אדם חכם יותר אומר דבר מה - נדרשות כמה דקות של מחשבה עד שמבינים. שלמה המלך אומר דבר בנוכחותנו - ואיננו מבינים כלל. אולם ביחס לקב"ה, לומר עליו שאינו מובן, הרי זה כאומר על החכמה שאי אפשר למששה בידיים: הוא נעלה ומושלל ממושג החכמה, והמרחק שבינו לבין מושג החכמה הוא כמרחק שבין החכמה למעשה.
וטעם הדבר: האומר "אי אפשר להשיגו" מניח בעצם שהוא בגדר השגה, אלא שאנו איננו מסוגלים להשיגו - כשם שהאומר על האש שאי אפשר למששה מניח שהאש שייכת לעולמנו, אלא שאין בידינו הכלי למששה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "דהיינו לומר שהוא רם ונישא ונעלה עילוי רב מאד מאד מדרגת החכמה" - מרחקו מן החכמה הוא מרחק איכותי, ולפיכך "ולא שייך כלל לייחס אצלו שום עניין המתייחס לחכמה, אפילו בדרך מעלה ועילוי רב". אף אם תבוא לרוממו ולומר עליו שהוא חכם גדול ביותר - אין זו אלא השפלה כלפיו.
וכך אף ביחס ל"מחמאה" הנשגבת ביותר: "כגון לומר עליו שאי אפשר לשום נברא עליונים ותחתונים להשיג חכמתו ומהותו" - גם זה אינו שבח. הדבר דומה לאומר על חכם גדול: "אפילו הנמלים אינן מבינות אותו" - אמירה מגוחכת, שכן המרחק גדול מכדי שתיתכן בו אפילו שלילה.
וטעם הדבר: "כי עניין ההשגה מתייחס ונופל על דבר חכמה ושכל" - כל מושג ההשגה נתפס ומתלבש בענייני שכל והיגיון, "לומר שאפשר להשיגו", בדרך החיוב, או בדרך השלילה "או אי אפשר להשיגו מפני עומק המושג". עצם השלילה מעידה שיש יחס וקשר בין המשיג למושג: אפשר לומר שהוא עמוק, ולחזור ולומר "עמוק" מאה פעמים, ובכל זאת בסיס היחס קיים. אילו לא היה שום יחס, לא היה שייך כלל להרחיק ביניהם אפילו בדרך השלילה.
"אבל הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והחכמה, לא שייך כלל לומר בו שאי אפשר להשיגו מפני עומק המושג, כי אינו בבחינת השגה כלל" - אין הוא בגדר השגה, ולכן אי אפשר לומר עליו אפילו שהוא כה עמוק ונפלא עד שאיננו מבינים אותו מחמת עומקו. ומה כן אפשר לומר? "קדוש" - מובדל. כלומר, אין בידינו שום הגדרה לומר עליו.
"והאומר עליו שאי אפשר להשיגו - הוא כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידיים מפני עומק המושג, שכל השומע יצחק לו" - כמי שיאמר: "שמעתי הרצאה כה גדולה, עד שאי אפשר להכניסה לתוך שקית ניילון". אין בדבריו שקר, שהרי באמת אי אפשר - אך האמירה מגוחכת, משום שאין הדברים באותו עולם כלל, וכל השומע יצחק לו. "לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשייה גשמית הנתפסת בידיים": המישוש שייך רק לדברים הקיימים בעולם הגשמי - שולחן, אש וקול - אלא שעל חלקם הוא נאמר בדרך החיוב ועל חלקם בדרך השלילה.
"וככה ממש נחשבת לגבי הקב"ה מדרגת השכל וההשגה כעשייה גשמית ממש" - לומר עליו שהוא חכם שקול בדיוק לאמירה שיש לו יד גדולה או שהוא יודע להכניס מסמר בשולחן. וכשם שברור לכל שאין לייחס לבורא עשייה גשמית, שהרי הוא מושלל ממנה, כך ממש הוא מושלל מן החכמה - וזוהי כוונת "כולם בחכמה עשית".
"ואפילו השגת שכלים שבעולמות עליונים" - לא רק שכלנו אנו, הנבראים שבעולם הזה, אלא אפילו שכלם של השכליים הנבדלים, המלאכים והנשמות שבעולמות העליונים.
[להמחשת הפער: שלמה המלך היה נברא בעולם הזה הגשמי, ומרחק חכמתו מכל בני אדם עמד על שלושת אלפים מדרגות, כנאמר "וידבר שלושת אלפים משל" - כדי שנבין את כוונתו נדרש היה לרדת ולתת משל, ומשל על המשל, ומשל נוסף עליו. זהו מרחק תהומי שאין בכוחנו לשערו, ואף על פי כן יש כאן יחס - יחס של שלושת אלפים מדרגות. ועל אחת כמה וכמה נעלה מזה שכלם של המלאכים והנשמות].
"ואפילו מדרגת חכמה עילאה המחיה את כולם" - אפילו ספירת החכמה דאצילות שהאציל הבורא, שהיא המקור לכל סדר ההשתלשלות - אף ביחס אליה אי אפשר לומר כלפי הבורא "אין ערוך", ואפילו לא בדרך השלילה, "דכתיב כולם בחכמה עשית".
בזה סיים אדמו"ר הזקן את ביאורו הנרחב - מאמצע פרק ח' ועד לכאן, למעלה מאמצעו של פרק ט' - בשיטתו של המהר"ל מפראג ובהפלאה הגדולה שבדבריו.
לאור זאת מתחדדת ההתגוששות שבין הרמב"ם למהר"ל: הרמב"ם טוען שאפשר לומר על הבורא שהוא היודע והוא המדע, ואילו המהר"ל טוען שאי אפשר לומר עליו דבר, והוא "קדוש" - מובדל. כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, לכל אחת מן השיטות יש מעלה וחיסרון, וברצוננו ליטול בסופו של דבר את מעלותיהן של שתיהן, שהרי אין כאן מחלוקת אמיתית - "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" - אלא שכל אחד מהם כיוון לעניין אחר.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההבחנה בין תואר חיובי לתואר שלילי, וראינו בסולם של שולחן, אש, קול ושכל כי דבר המושלל מחברו באופן מוחלט אינו ניתן לתיאור אפילו בדרך השלילה. מכאן שהמרחק שבין החכמה למעשה אינו כמותי בלבד אלא איכותי, ולכן אי אפשר לומר על הקב"ה אפילו שאי אפשר להשיגו מפני עומק המושג, שכן אינו בבחינת השגה כלל - ואף מדרגת חכמה עילאה המחיה את כולם אינה בערך אליו. בזה הושלם ביאורו של אדמו"ר הזקן בשיטת המהר"ל, ונתחדדה המחלוקת שבינו לבין הרמב"ם.
בחלק הבא נלמד את התיווך של תורת החסידות, המיוסד על דברי האר"י הקדוש: כיצד נכון לומר שהבורא מופשט לאין קץ, ובה בעת נכון לומר שהוא חכם ונבון ומתלבש בכל הספירות ונמצא בהן בעצמו - ובפרט על פי יסודו של שער הייחוד והאמונה, שהוא בעצמו מתעסק בכל פרט ופרט ואין זה על ידי כוחות ששלח, כפי שלמדנו באריכות בעניין הצמצום. נראה כיצד הדברים משתלבים יחד ואין ביניהם סתירה, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.