הגענו לפרק ט' בשער הייחוד והאמונה, הנמצא בדף פ"ו עמוד א'. נפתח בתזכורת קצרה: בפרק ח' למדנו על ההבדל שבין שיטת הרמב"ם לשיטת המהר"ל מפראג בשאלה אם ניתן להגדיר את הקב"ה בהגדרה כלשהי. הרמב"ם סבר שניתן לומר על הקב"ה את ההגדרה הנעלית ביותר - של שכל וחכמה, ובלשונו: "הוא המדע והוא היודע". לעומתו טען המהר"ל מפראג שאין שייך להגדיר את הקב"ה בשום הגדרה, ואין לומר עליו שום תואר, לפי שהוא למעלה מעלה מכל התארים וההגדרות.
בשיעור הקודם למדנו שאצל הנבראים התואר הנעלה ביותר הוא חכמה, ומשם ולמטה בלבד, ואילו הדרגה הנמוכה ביותר היא העשייה והמישוש. בין שני הקצוות הללו משתלשלות חמש מדרגות:
חכמה - הנעלית שבכולן (והיא כוללת בתוכה חכמה, בינה ודעת).
מידות - הרגשות הנולדים מן החכמה.
מחשבה.
דיבור.
מעשה - הנמוך שבכולם.
פתיחת פרק ט':
כאן בא אדמו"ר הזקן ואומר: "אבל לגבי הקב"ה - מדרגת החכמה שהיא תחילת מחשבה וראשיתה, היא סוף מעשה אצלו". כלומר, כלפי הקב"ה אף דרגת החכמה, שהיא אצלנו ההתחלה והראשית של הכול והנעלית שבכול, נחשבת כסוף מעשה. המרחק שבינו לבין דרגת החכמה הוא כמרחק שאצלנו בין החכמה לעשייה - כאילו נאמר שהוא חמש מדרגות למעלה מן החכמה. זהו מושכל ראשון ותפיסה ראשונית בלבד, ומכאן יעלה אותנו אדמו"ר הזקן בהדרגה מעלה מעלה.
דיוק הלשון "סוף מעשה":
אדמו"ר הזקן אינו אומר שהחכמה היא אצלו כ"מעשה", אלא כ"סוף מעשה". ובעשייה עצמה יש לחלק בין מעשה לסוף מעשה: בשעה שהאדם עושה, העשייה מיוחסת אליו ועדיין מונח בה כוח נפשי - אמנם הוא מתעסק בדבר נמוך, אך יש כאן אדם העושה. לעומת זאת, משסיים את מלאכתו ולפנינו מונחת רק התוצרת, אין עוד כל קשר בין האדם לעשייה, והיא עומדת מנותקת כדבר נפרד. בחינה זו נקראת "סוף מעשה", והיא הנמוכה ביותר. זהו ערכה של החכמה שלנו כלפי הקב"ה.
"כולם בחכמה עשית":
ממשיך אדמו"ר הזקן: "דהיינו שנחשבת כאילו היא בחינת ומדרגת עשייה לגבי הקב"ה, כדכתיב: כולם בחכמה עשית". ומניין לנו הדבר? מלשון הפסוק בתהלים. לכאורה היה ראוי לומר "כולם בחכמה הבנת", שהרי בחכמה מבינים ואילו העשייה נעשית בידיים, ולכל כוח יש את האיברים המתאימים לו. ואף שמדובר כאן בדרך משל בלבד, מכל מקום גם המשל צריך להתאים: כשנוקטים לשון עשייה כלפי הקב"ה משתמשים בביטויים כגון "ותשת עלי כפכה" או "מעשי ידי להתפאר". מכך שנאמר דווקא "כולם בחכמה עשית" רמז לנו דוד המלך שמה שאצלנו נקרא חכמה, אצלו יתברך נחשב כעשייה - הדרגה הנמוכה ביותר.
הכל 'כאין':
וממשיך אדמו"ר הזקן לבאר מהו המרחק שבין החיות שבעשייה הגשמית לבין החיות שבחכמה, "והיינו לומר, שכערך החיות שבעשיה גופנית וגשמית, שהיא ראשית ומקור החיות שבאדם וכל הברואים גשמיים". אין זה מרחק של חמש מדרגות סתמיות, שכן כל שלב ושלב הוא באין ערוך לשלב שמעליו:
החיות שבעשייה היא כאין לגבי החיות שבאותיות הדיבור.
החיות שבדיבור היא כאין לגבי החיות שבאותיות המחשבה.
החיות שבמחשבה היא כאין לגבי חיות ומעלת המידות, שמהן נמשכה המחשבה.
החיות שבמידות היא כאין לגבי חיות ומעלת ומדרגת החכמה הבינה והדעת, מקור המידות.
נמצא שהמרחק שבין העשייה - שאף לבעל חיים יש בה חלק - לבין החכמה, שהיא הדרגה העליונה שבאדם, הוא חמש מדרגות של אין ערוך זו מזו.
וממשיך: "כן ממש ערך ומדרגת ומעלת החכמה שהיא ראשית ומקור החיות שבכל העולמות - לגבי הקב"ה בכבודו ובעצמו". ואין הכוונה לחכמה שלנו, שהרי כידוע ארבעה עולמות הם - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, ואנו נמצאים בעולם העשייה הגשמי, ובכל עולם ועולם יש בחינת חכמה. הכוונה כאן לחכמה שבעולם העליון ביותר, עולם האצילות, שלמעלה ממלאכים ומנשמות, והיא ראשית ומקור החיות שבכל העולמות. גם ביחס אליה הקב"ה מרומם "כן ממש" - באותו יחס של חמש מדרגות של אין ערוך.
ומיד מעלה אותנו אדמו"ר הזקן למעלה מזה: "המרומם והמתנשא רבבות מדרגות רוממות - יותר מרוממות מדרגת החכמה על בחינת חיות שבעשייה, שהיא רוממות חמש מדרגות לבד, שהן מדרגות בחינות עשייה ודיבור ומחשבה ומידות ושכל". אצל הנברא זהו מרחק של חמש מדרגות בלבד, כפי שפירטנו קודם. "אבל הקב"ה רם ומתנשא ממדרגת החכמה רבבות מדרגות כאלו". האמנם כל ההבדל בין הקב"ה לבינינו הוא רק רבבות מדרגות? - לכן מוסיף אדמו"ר הזקן שלוש מילים: "עד אין קץ" - היינו שאין גבול כלל לגדולתו של הקב"ה.
מדוע מוביל אדמו"ר הזקן בהדרגה?
הסבר לדבר מובא בשם המשפיע ר' יחזקאל (חצ'ה) פייגין: כשאומרים לאדם "ראיתי דבר שאי אפשר לתארו", לא הבין כלום - הוא יודע שהדבר גדול, ותו לא. אך כאשר פותחים עמו מתוך עולם המושגים שלו ואומרים לו שהמרחק שבין הקצוות המוכרים לו קיים גם מעל הקצה העליון שבו, כבר נוצרת פרופורציה שהשכל מתחיל להתקרב אליה. ואז מוסיפים: לא זו בלבד, אלא רבבות מדרגות כאלו, ולבסוף - עד אין קץ. פתיחה מיידית ב"עד אין קץ" מותירה את האדם בשיממון ובתמהון, בלי יכולת להתקרב כלל אל ההפלאה; ואילו ההדרגה היא שגורמת שההפלאה תיתפס בלב.
כדרך זו מצינו בליקוטי אמרים פרק מ"ו, שם הובא משל למלך רם ונישא היורד ממקומו ומשפיל את עצמו להרים אדם מאשפתות ולקרבו, ובנמשל מרחיב אדמו"ר הזקן שההפלאה גדולה הרבה יותר. תחילה מביאים משל הנתפס במושגינו הרגילים, וכשמגיעים לנמשל מרחיבים הרבה למעלה מכך. כך גם בפרקנו: בקריאה חטופה נראה שהכול עניין אחד של הפלאה, אך בדיוק המילים רואים כיצד מטפס אדמו"ר הזקן עמנו לאט לאט מ"כן ממש" עד "עד אין קץ".
מדוע נקטו מלכתחילה בחמש מדרגות?
ואם סוף דבר הכול הוא עד אין קץ, מדוע מלכתחילה נמדדה גדולתו ביחס של חמש מדרגות? ולא רק בתניא, אלא דוד המלך עצמו הוא שנקט כך בפסוק "כולם בחכמה עשית", ודיבר במושגים שלנו, בשעה שבאמת מדובר באין ערוך ו"בעד אין קץ". על כך משיב אדמו"ר הזקן: "רק מפני שאין בנבראים כוח להשיג רק ההשתלשלות ממדרגת חכמה שהיא ראשיתם, למדרגת עשייה השפלה, לכך אנו אומרים שלגבי הקב"ה נחשבת מדרגת החכמה כמדרגת עשייה ממש".
אין בכוח הנברא להשיג דברים מופשטים, וכל הבנתו נובעת מתוך עולם המושגים שלו - ומשום כך כל אחד מביט בדברים מבעד למשקפיו שלו ומבין אחרת. הנברא המבקש להתבונן בגדולת הבורא מוכרח לאחוז בקצה העליון ובקצה התחתון שבעולמו ומשם להתחיל את המדידה. המרחק הכמותי, אם אפשר להתבטא כך, הקיים אצל הנברא בין הרובד העליון לרובד התחתון הוא חמש מדרגות, ואלו הקוטבים הרחוקים ביותר שאנו מסוגלים לתפוס.
לפיכך נוקטים במשל זה ואומרים שלגבי הקב"ה נחשבת מדרגת החכמה כמדרגת עשייה ממש - כדי לתת לנו, הנבראים, מושג כלשהו במרחק הכמותי, כביכול, שיש שבעולם המושגים שלנו מקצה עליון לקצה התחתון, והבנה זו עלינו להעתיק כלפי הבורא ביחס לדרגה הנעלית ביותר שלנו, היא החכמה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את פתיחת פרק ט': מדרגת החכמה, שהיא ראשית הכול אצל הנבראים, נחשבת אצל הקב"ה כ"סוף מעשה" - התוצרת המנותקת מעושיה. עמדנו על הראיה מן הפסוק "כולם בחכמה עשית", על שרשרת ה'כאין' שבין עשייה לדיבור, למחשבה, למידות ולחב"ד, ועל הדרך שבה מעלה אותנו אדמו"ר הזקן בהדרגה: מ"כן ממש", ל"רבבות מדרגות", ועד "אין קץ". כן למדנו מדוע נקטו דוד המלך ואדמו"ר הזקן דווקא במשל חמש המדרגות - לפי שאין בכוח הנברא להשיג אלא את ההשתלשלות שמן החכמה ועד לעשייה השפלה.
וזהו שלב ראשון בלבד. בחלק הבא נמשיך ונעלה בהבנת גדולתו ורוממותו של הקב"ה.