הגענו בשער הייחוד והאמונה לפרק ט', לחלקו האחרון של הפרק. הדברים נמצאים בדף פ"ו עמוד ב', בשבע השורות האחרונות שבתחתית העמוד, החל מן המילים "ומה שהקב"ה נקרא חכם" - כאן עצרנו בשיעור הקודם. לפני שנמשיך, ניתן תזכורת קצרה על הנלמד בפרק זה.
תזכורת: שיטת הרמב"ם מול שיטת המהר"ל:
שיטת הרמב"ם: אפשר לכנות את הקב"ה בכינוי "חכם" או "יודע", וכלשונו: "הוא המדע, הוא היודע, הוא הידוע". מה שאי אפשר לייחס אליו יתברך כפשוטו הן המידות, שאינן אלא בדרך משל - "דיברה תורה כלשון בני אדם". אך את התואר הנעלה של חכמה אפשר לייחס אליו, ולומר עליו שהוא החכם.
שיטת המהר"ל מפראג: בתוקף רב טוען המהר"ל שאי אפשר לכנותו בשום תואר, ואפילו לא בתואר "חכם". וכלשונו: האם שייך לומר "החכם ברוך הוא" או "החכמה ברוך הוא"? אלא מכנים אותו "הקדוש ברוך הוא" - וקדוש פירושו מובדל, מובדל מכל תואר שהוא, כפי שלמדנו באריכות בשיעור הקודם.
בשיעור הקודם ביארנו את יחס מושג החכמה אל הבורא על פי הפסוק בתהילים "כולם בחכמה עשית": המרחק שבין הבורא יתברך לתואר "חכמה" הוא כמו המרחק הקיים אצלנו בין חכמה לעשייה - ולמעלה מזה לאין ערוך.
וכדי לחדד זאת הוסבר, שהמרחק שבין חכמה לעשייה גדול כל כך, עד שאי אפשר להצמיד למושג החכמה את מושג העשייה, לא בדרך החיוב ואף לא בדרך השלילה. כמו אדם השומע דבר חכמה עמוק ורוצה לתאר את עומקו - האם יעלה על הדעת לומר "דבר חכמה זה עמוק כל כך, עד שאי אפשר אפילו למשש אותו בידיים"? אמנם מצד האמת אין בכך שקר, אך הדברים מגוחכים, "כל השומע יצחק לו", משום שהמרחק המהותי שבין מושג החכמה למושג המישוש רחוק כל כך, שאין לחבר ביניהם אפילו בדרך שלילה.
זוהי טענת המהר"ל: אי אפשר לכנות את הקב"ה אפילו בכינוי "חכם", שכן אמירה זו כמוה כייחוס כל תואר אחר מתוארי עולם העשייה, ודבר זה פשוט שאינו אפשרי.
תיווך תורת החסידות:
כאן מתווכת תורת החסידות בין שיטת הרמב"ם לשיטת המהר"ל. שהרי מצד אחד כולנו יודעים שכינויים אלו על הבורא קיימים ומופיעים בכתוב, ומצד שני טענת המהר"ל צודקת, שהבורא הוא למעלה מעלה מכל דבר. כיצד מיישבים בין הדברים?
ובזה פותח אדמו"ר הזקן: "ומה שהקב"ה נקרא "חכם" בכתוב" - לאחר כל האריכות בכך שהבורא נעלה ומושלל מכל תואר, נשאלת השאלה: הרי בפסוקים מכנים את הקב"ה בתואר חכמה. ומוסיף אדמו"ר הזקן "וגם חז"ל כינו לו מדריגת ומעלת החכמה" - אף חכמים משבחים אותו בחכמתו, כפשט הכתוב "כולם בחכמה עשית", שאת כל הנבראים עשה בחכמה. כיצד, אם כן, אפשר להצמיד אליו תואר זה?
והתשובה היא "היינו משום שהוא מקור החכמה". כל מילה כאן טעונה עומק והבנה רבה, שכן משפט זה לבדו אינו מספיק: הקב"ה הוא גם מקור האבנים וגם מקור בעלי החיים, ואין אנו מכנים אותו בשמותיהם. מדוע, אם כן, מתוך היותו מקור החכמה נובע שאפשר לקרוא לו חכם?
השמש, למשל, נקראת "מאור", וכלשון הכתוב "ויעש אלוקים את המאור הגדול" - והיא נקראת כך משום שהיא מקור האור, וכינוי זה הפך להיות שמה המהותי: זוהי מהותה. אך לומר כן ביחס לקב"ה, שהתואר "חכם" הוא מהותו משום שהוא מקור החכמה, עדיין טעון ביאור, שהרי הוא מקור לדברים נוספים רבים.
לפיכך מוסיף אדמו"ר הזקן משפט נוסף, המבאר מהו "מקור החכמה": "שממנו יתברך נמשך ונאצל מהות מדרגת חכמה עילאה שבעולם האצילות". משפט זה הוא משפט המפתח לכל העניין, ויש להבין את שתי המילים שבו - "נמשך" ו"נאצל" - ונפתח בראשונה שבהן.
משמעות הלשון "נמשך":
"נמשך" היא מילה המבטאת חיבור הדוק בין המקור ובין הדבר הנמשך ממנו. ונבאר זאת בדרך משל: אדם חכם המבין רעיון עמוק מאוד בנושא האבנים - שהרי יש חכמה רבה בהבנת אבני חן, אבנים יקרות ויהלומים, ואף באבנים פשוטות יש חכמה גדולה - ורוצה הוא להעביר את אותו רעיון עמוק לתלמידו. התלמיד אינו מסוגל לקלוט את מלוא העומק שבראשו של רבו, ולכן מוריד לו הרב את הדברים לרמה שהוא יכול להכיל. לאחר מכן מעביר אותו תלמיד את הדברים לתלמיד נוסף, הנמוך ממנו בדרגה, וכמובן שככל שיורדים כך יורדת הרמה.
ואף על פי כן אפשר לומר שהחכמה הנמצאת בראשו של התלמיד נמשכה מחכמתו של הרב, והחכמה שבמוחו של התלמיד השלישי נמשכה מחכמתו של השני - שכן זו אותה חכמה עצמה, רק שירדה והצטמצמה לפי רמת המקבל.
כאשר אומרים על דבר אחד שהוא נמשך מדבר שני, הכוונה היא שקיים ביניהם צד משותף. כך, למשל, בשלושת אלפים המשלים שדיבר שלמה המלך (כפי שהתבאר בשיעור הקודם): כל דרגה ודרגה ירדה מן הדרגה שקדמה לה, וניתן לומר על כל אחת מהן שנמשכה מקודמתה, עד שניתן למצוא את החיבור עד לדרגה הראשונה. המשותף לכולן הוא שבכולן מדובר בשכל - שכל עמוק יותר ושכל נמוך יותר, אך שכל.
אולם בסופו של התהליך נוטל התלמיד האחרון את החכמה ובונה בפועל, מניח אבן על אבן ולבנה על לבנה. האם ניתן לומר על האבן שנמשכה מן החכמה? לא. המרחק בין האבן לבין השכל הוא מרחק תהומי. נמצא, שעצם השימוש בלשון "נמשך" מורה על קשר ועל חיבור; ובמקום שיש דילוג ומהות חדשה, אין שייך כלל לומר על שני הרחוקים לשון של המשכה.
משמעות הלשון "נאצל":
הוא הדין במושג "נאצל". "אצילות" היא מלשון "אצלו" - קרוב אליו, כלשון הרגילה "להאציל סמכות": להעביר למי שהוא בערכך את מה שבידך. בהכרח יש חיבור כלשהו ביניהם, שאם אין שום חיבור - אי אפשר להעביר לו דבר.
מקורו של הביטוי בתורה: משה רבנו בא לפני הקב"ה ואמר "מאין לי בשר", והקב"ה השיב לו "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם". שבעים הזקנים היו בדרגה נמוכה ממשה רבנו - "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" - ואף על פי כן נקרא הדבר "ואצלתי מן הרוח אשר עליך", משום שיש ביניהם יחס וחיבור. (ללשון "אצילות" שתי משמעויות: מלשון הפרשה, ומלשון "אצלו" וסמוך.) ומטעם זה העולם הגבוה ביותר נקרא "אצילות" - על שם היותו "אצלו".
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שיטת הרמב"ם, המייחס לקב"ה את תואר החכמה, ועל שיטת המהר"ל, השוללת כל תואר שהוא ומכנה אותו "הקדוש" - מובדל, לפי שהמרחק בינו לבין החכמה הוא כמרחק שבין החכמה לעשייה, שאין לחברם אף בדרך השלילה. ראינו את שאלת אדמו"ר הזקן "ומה שהקב"ה נקרא חכם בכתוב", ואת תחילת התשובה - "היינו משום שהוא מקור החכמה", שפירושה "שממנו יתברך נמשך ונאצל מהות ומדרגת חכמה עילאה שבעולם האצילות", וביארנו את הלשונות "נמשך" ו"נאצל": "נמשך" מורה על צד משותף, כחכמה הנמשכת מרב לתלמיד, ולכן אין לומר על האבן שנמשכה משכלו של המהנדס; ו"אצילות" היא מלשון "אצלו" וקרוב, כבפסוק "ואצלתי מן הרוח אשר עליך".
בחלק הבא נבאר על פי זה מדוע נקרא הקב"ה "חכם", וכן בשאר הספירות שבעולם האצילות.