בחלק הקודם למדנו מן הנראה במוחש אצל ילד קטן, שכל רגש הוא תוצאה של השכל ואין מציאות של רגש ניטרלי. כעת נעבור למדרגה השלישית: מן המידות נמשכות תיבות ואותיות המחשבה.
המדרגה השלישית - אותיות המחשבה:
"ומהמידות שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה" - כאן נוצרת מציאות חדשה: אותיות. במידות עצמן לא היו אותיות, שהרי המידה היא רגש מופשט מאותיות; ואילו כאן נוצרות אותיות המחשבה. ומהיכן הן באות? הן תוצאה של הרגש. הדוגמאות שמביא אדמו"ר הזקן כוללות את כל המצבים:
"שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת" - הדוגמה הפשוטה והברורה ביותר: האדם חושב על מה שהוא אוהב. אם הוא אוהב יהודי אהבה גדולה, הוא חושב עליו, על טובו ועל נעימות מעשיו. בסיטואציה זו ברור שאותיות המחשבה באו ממה שהזין אותן הרגש.
"או איך לפעול החסד ורחמים וכן בשאר המידות" - האדם חושב ומתכנן כיצד לבטא את אהבתו בפועל, כיצד לפעול על פי הנחיית הרגש: כיצד לבטא את האהבה, את הכעס, את הרוגז, את הרחמים וכן הלאה.
האפשרות השלישית - אדם האומר שהוא חושב סתם מחשבות, או עניינים שכליים בלבד, מחשבה משוטטת ללא תכנון, שלכאורה אין בה רגש. על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזו מידה המביאה לחשוב מחשבה זו" - כל מחשבה שבעולם, בכל תחום שהוא.
מהו "מלובשת"? המידה יורדת לתוך המחשבה ומתלבשת בה. אם יתבונן האדם מדוע הוא חושב דווקא על עניין זה ולא על אחר, ימצא משיכה, רגש או סימפטיה כלשהי לדבר. גם אם אין הוא יודע לנתח זאת מיד, בהתבוננות יראה שיש מידה המפעילה את מחשבתו. ולא עוד, אלא "ומידה זו היא חיותה של מחשבה זו" - אין המידה רק מפעילה את המחשבה, אלא היא חיותה ממש. ביטוי זה מופשט, ונשאיר אותו לפי שעה; כשנגיע לאותיות הדיבור יובנו הדברים יותר, ומתוך כך נבין גם אחורה.
[דוגמאות לדבר: מדוע חושב האדם כעת דווקא על רעיון שכלי מסוים ולא על אחר? משום שהוא מושך אותו ועומד מולו - או מפני שהוא אוהב ללמוד כעת, או מפני שהוא עוסק בחשבון החשמל ואכפת לו לחסוך. וכן בזיכרון: מדוע נזכר אדם בדבר מסוים? משום שהעניין נוגע לו, וה"נוגע" הוא רגש. וגם כשאדם חושב ברעיון שכלי, אין מחשבתו אובייקטיבית ונקייה לחלוטין - לא שהוא חושב מתוך שוחד, אך יש רגש ועניין המוביל אותו אל התחום הזה].
ואף במחשבות הבלתי רצויות הדבר כן: למדנו בתניא שיש יצר טוב ויש יצר הרע, ויש רגשות הבאים מן הצד החיובי ורגשות הבאים מן הצד השלילי, ומלחמה ביניהם. מחשבה המפריעה לאדם והוא מבקש לדחותה - באה מן המידות של היצר הרע, בשעה שהיה רוצה להיות מונח בעניין אחר. כך בשעת התפילה: המחשבות הבאות באמצע התפילה מקורן ביצר, כלומר במידות - היצר הרע מעורר תאווה כזו או אחרת וזורק לאדם מחשבה הנובעת מן המידות. דווקא שם רואים במוחש שהמחשבה באה מן המידות.
הבחנה בין הבנה למחשבה:
לעיתים מתבלבלים בין מחשבה לבין הבנה, ואין הם היינו הך. ההבנה היא חכמה - המדרגה הראשונה, שלמעלה מן המידות; ואילו המחשבה היא המדרגה השלישית, והיא מופעלת מן החכמה שנכנסה אל המידות, ומן המידות אל המחשבה. מחשבה פירושה חשיבה באותיות.
המדרגה הרביעית - אותיות הדיבור:
"ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדיבור" - כשאדם מדבר, מוכרח שאותן אותיות היו קודם לכן במחשבתו. ומוסיף אדמו"ר הזקן: "והן חיותן ממש" - אותיות המחשבה הן חיותן של אותיות הדיבור.
הדבר ניכר בהבדל שבין שני אופני דיבור: אדם שישב קודם לכן בביתו וחשב על הרעיון שהוא עומד לדבר בו - או אפילו חשב רק משפט מסוים - ודיבורו בא מכוח אותה מחשבה; לעומת אדם החושב על דבריו תוך כדי דיבורו. הדיבור שונה לגמרי: לא בעוצמת הקול ולא בטונים, אלא במשקל ובחיות שהוא מקבל, משום שהמחשבה נמצאת בו עתה.
נמצא, שאותיות המחשבה הן הנותנות חיות לדיבור: אם היו במחשבה קודם לדיבור - החיות שהן נותנות בו קטנה יותר; וכאשר הן נמצאות בדיבור בשעת מעשה - הן נותנות בו חיות רבה יותר.
המידות הן הנותנות חיות למחשבה, ודבר זה נראה במוחש: כאשר אדם חושב מתוך רגש גלוי וער, המחשבה מלאה חיות; ואילו כאשר המידה חבויה היכנשהו בנפש, והאדם נדרש לחפש מהיכן בא הדבר, החיות שבמחשבה פחותה - ולכן אותה מחשבה חולפת ורצה בלא תשומת לב מחשבתית גבוהה.
"מה לדבר" ו"איך לדבר":
הגדרה מעניינת ממחישה זאת: יש "מה לדבר" ויש "איך לדבר". ה"מה" בא מן המחשבה, וה"איך" בא מן הרגש. לכן כאשר אדם כועס, דיבורו שונה; וכן ניתן לשמוע בדיבור אם הוא אומר הוראה, מדבר דברי אהבה או דברי כעס - הטון אחר, משום שהרגש הוא הקובע את אופן הדיבור. רגש חזק - טון חזק; רגש עדין - טון עדין. אך תוכן הדברים, ה"מה לדבר", נמשך מן המחשבה.
מטעם זה כתוב בספרי מוסר, שעצתו של הכועס היא לשתוק. יש כאן נקודה נוספת: לא רק שהרגש מוליד את הדיבור, אלא שהדיבור עצמו מזין את הרגש ומעצים אותו, ואילו כשאינו מדבר - הכל נרגע.
לסיכום: בחלק זה למדנו שמן המידות נמשכות תיבות ואותיות המחשבה, ובכל מחשבה שבעולם מלובשת מידה המביאה לחשוב מחשבה זו, והיא חיותה - בין במחשבה על הדבר האהוב, בין במחשבה כיצד לפעול חסד ורחמים, ובין במחשבה שכלית או משוטטת לכאורה. עמדנו על ההבדל בין הבנה (חכמה) לבין מחשבה (אותיות), ועל כך שמאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדיבור והן חיותן ממש. עוד ראינו שיש "מה לדבר", הבא מן המחשבה, ויש "איך לדבר", הבא מן הרגש; ולפיכך עצתו של הכועס היא לשתוק, שכן הדיבור עצמו מזין את הרגש ומעצים אותו.
בחלק הבא נגיע למדרגה החמישית שבסדר ההשתלשלות שבנפש: "והדיבור מביא לידי מעשה".