TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז · במה טעו המפרשים "צמצום כפשוטו"?

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 17:15

הגענו לפרק ז' בשער הייחוד והאמונה, בדף פ"ג עמוד א' (עמוד 165). בתחתית העמוד, בארבע השורות האחרונות, מתחיל קטע חדש - "והנה מכאן" - ובו עצרנו. אמנם הקדמה לנושא כבר נאמרה בחלק הקודם, אך נפתח בתקציר קצר, ובמהלך הלימוד נשוב אל הדברים ונחדדם.

"אני ה' לא שניתי" - תמצית החלק הקודם:

הנביא מלאכי אומר בשם הקב"ה: "אני ה' לא שניתי" - לא נעשה בי שום שינוי. ויש לשאול: מה יכול היה לגרום שינוי, עד שהוצרך הכתוב להדגיש שלא נעשה? היה עולה בדעתנו לחשוב שעצם בריאת העולם, ההתעסקות עמו, ההשגחה עליו והחייאתו - מטבע הדברים אמורים ליצור שינוי, כאילו הבורא שלפני בריאת העולם אינו הבורא שלאחריה. להבדיל, אצל האדם: לפני שהייתה לו מכונית ולאחר שיש לו מכונית אין הוא אותו אדם - הוא ישן פחות טוב בלילה, הוא טרוד ודואג מה יהיה ואיך יהיה. אדם נטרד בדברים שהוא מתעסק עמם. ואילו כאן, אף שישנו עולם גדול ועולמות רבים ונבראים ופרטים לאין ספור, אנו אומרים: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - בלא שום שינוי.

נקודת ההבדל שבין הנבראים לבורא: אנו מורכבים מפרטים ומפרטי פרטים המתאספים יחד. יש באדם שכל, יש רגש, ויש המידע שהוא מקבל מן הסביבה. כשמתווסף מידע, מתווספות ידיעות, והאדם פועל בהתאם להן; משהגיעו ידיעות חדשות, הוא משנה את התנהגותו ומתאים עצמו למצב. ומדוע הוא משתנה? משום שכל המידע הנכנס למאגר שבמוחו מגיע מבחוץ, ודבר חיצוני הנכנס פנימה משנה את האדם בהתמדה.

אצל הקב"ה הדבר שונה לחלוטין. הבאנו באריכות את לשון הרמב"ם: הוא היודע, הוא הידוע והוא המדע. כלומר, ידיעתו את כל המתרחש אינה ידיעה חיצונית. אין הדבר כך שישנו עולם אי שם, ובו עולמות ונבראים, והוא מקבל מהם מאגר נתונים ופועל בהתאם - שאילו היה כך, ודאי היה נעשה שינוי ח"ו, שהרי ידיעות חדשות מגיעות תמיד. אלא הכול הוא והכול בתוכו, וכל הידיעות אינן דבר חיצוני כלל.

אמנם בתחושתנו אנו חיצוניים אליו ונפרדים ממנו, אך תחושה זו עצמה היא בריאה: הקב"ה הוא שיצר ושתל אצל הנברא את תחושת הפירוד, כפי שלמדנו באריכות בתחילת פרק ז' בעניין שם אדנ-י ומידת המלכות. אך אין זה אומר שנוצר פירוד באמת; מצד האמת לא נוצר שום פירוד, הכול הוא והכול בתוכו, אף שהנברא מרגיש עצמו תמיד כמציאות נפרדת.

ומדוע רצה הקב"ה לתת לנו את תחושת הפירוד? בזה התגלתה מלכותו עלינו, שהרי "אין מלך בלא עם", ובזה נתחדש מושג המלכות. מכאן עבודתנו: לא בתיאוריה אלא במעשה, להתחבר ולגלות את הקשר.

היסוד השני שבשער הייחוד והאמונה:

מכאן נתקדם אל הנלמד בפרק זה, שהוא עניין יסודי ביותר. כל שער הייחוד והאמונה בא לתת לנו בעצם שני יסודות: יסוד אחד למדנו עד כה, וכעת נלמד את היסוד השני, ושני היסודות יחד נותנים את שלמות ההכרה במציאות אחדות הבורא.

דברי האר"י ז"ל והמחלוקת בביאורם:

האר"י הקדוש, בדברו על סדר בריאת העולם, אמר כמה משפטים שנכתבו על ידי תלמידיו. כבר בדור הראשון שלאחריו החלו ויכוחים בין המקובלים כיצד לפרש את דבריו ומה הייתה כוונתו, ונוצרו בכללות שתי שיטות בהבנתם. אדמו"ר הזקן יביא כאן את השיטה האחת, ישלול אותה מכמה טעמים, ויציג את השיטה שבה דוגלת תורת החסידות.

לשון האר"י ז"ל היא: "בתחילה היה אור אין סוף ממלא את כל מקום החלל, ולא היה מקום לעמידת העולמות". נבין תחילה את פירוש המילים: היה גילוי של אין סוף, של בלי גבול, ולא היה מקום לעמידת העולמות.

מהו "לא היה מקום"? אין הכוונה למקום טכני, אלא לתפיסת מקום: לא הייתה מציאות כזו של עולם, של גבול, של נברא. כאדם היושב בשיעור או משוחח עם חברו, ולפתע מכניס אחד סברה שאינה שייכת כלל לנושא הנדון, ואומרים לו: "אין לסברה שלך מקום" - כלומר אין לה שייכות ואין לה תפיסת מקום. כך גם כאן: כשיש גילוי של אין סוף, אין מקום למושג של גבול ושל עולם.

וממשיך האר"י ז"ל במשפט שעליו נסב הדיון: "סילק אורו הגדול על הצד". מהו פירוש "סילק אורו הגדול על הצד"? במילים אחרות: צמצם, נתן מקום, נתן אפשרות - וכאן נחלקו הדעות.

ראוי להקדים נקודה שאינה כתובה כאן אלא מובאת בהרחבה במאמרי חסידות: הוויכוח מורכב משתי שאלות, ומהן יכולות להיווצר ארבע דעות:

  1. על מי מדובר ב"סילק": על המאור, היינו על עצמותו של הבורא, או על האור שלו בלבד?

  2. מהו "סילק": האם הסתלקות כפשוטה, או שאין זה צמצום כפשוטו אלא העלם בלבד - שאינו נראה, אך הוא קיים?

ונעמוד על שתי הקצוות שבדבר:

  • הדעה האחת: לא רק האור האין סופי סולק, אלא גם המאור, גם עצמותו של הבורא, וכפשוטו ממש - צמצום כפשוטו.

  • דעת אדמו"ר הזקן: המאור, היינו עצמותו של הבורא, ודאי לא נפעל בו צמצום כלל, והוא נמצא בכל עוצמתו גם עכשיו. ואם נאמר שנעשה שינוי, אין זה אלא באור ובהארה; וגם בו אין הצמצום כפשוטו - לא שהאור סולק, אלא שאיננו מרגישים אותו. זהו צמצום שלא כפשוטו באור.

שורש הדעה שאדמו"ר הזקן שולל:

הסוברים כדעה הראשונה היו גדולי ישראל, ואף שכאשר אנו לומדים חלק זה בתניא קשה לנו להבין דעה זו, שורשה נעוץ ברצון לכבד את הקב"ה: אין זה מכבודו של המלך להיות נוכח פיזית ב"מקום האשפה". אין מכבודו להיות במחסנים ואף לא באולם החיצוני, אלא מכבודו להיות בתוך היכל מלכותו.

ומה בדבר הנעשה בכל המקומות, ואף במקומות הנחותים ביותר? ודאי שגדולי ישראל ידעו שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט ושהכול בהשגחה, אלא שלדעתם צורת ההשגחה היא כמלך היושב בארמונו: לפניו מסכים, והוא עצמו אינו נמצא שם, אלא רואה ומקבל בכל רגע תמונה מכל מקום; וכשהוא רואה דבר הטעון תיקון, הוא שולח את נציגו שיסדר כך או אחרת, בעוד הוא עצמו שרוי בהיכל מלכותו. אף שבימיהם לא היה תיאור וירטואלי כזה, זו הייתה תפיסתם - המלך משגיח מהיכל מלכותו, אך אינו נמצא שם בעצמו. ואם אינו נמצא שם בעצמו, הרי זה נקרא שסילק את עצמו משם כדי שלא להתעסק בכך; לא שאינו משגיח, ולא שהפקיד את הדבר בידי אחר, אלא שאין הוא נמצא שם בעצמו.

שלילת הדעה מכמה טעמים:

  1. טעם ראשון: כל המושג של "נמצא כאן" ו"אינו נמצא כאן משום שאין המקום הולמו" שייך רק בדבר מוגדר ומוגבל. בדבר גשמי - הכוס ראויה להיות כאן, ולכן היא כאן ולא שם. וכן גם בדבר רוחני: היכן נמצא השכל? במוח, ולא ברגליים. ומהי ההגדרה של "נמצא"? שהמקום מקבל אותו, מרגיש אותו, מתחבר אליו ומכיר אותו - וברמה זו אין השכל נמצא ברגליים. נמצא אפוא שהגדרת "נמצא" או "אינו נמצא", בגשמיות או ברוחניות, שייכת רק בדבר מוגדר ומוגבל, שבלשון התניא הוא "ממקרי הגוף" - שם תואר כללי לכל דבר מוגדר, גשמי או רוחני. אך כלפי הבורא לא שייכת כלל הגדרה שאינו נמצא כאן משום שאין המקום מתאים לו.

  2. טעם שני: אין הדבר מתיישב עם דברי הרמב"ם. אף הסוברים כך מסכימים שהקב"ה יודע את הנעשה ב"אשפה" - ויש לשאול כיצד הוא מקבל את המידע: האם זהו דבר חיצוני הבא אליו, או ש"הוא ודעתו אחד"? אם תאמר שהמידע חיצוני, הרי הוא פועל בו שינוי, שכן בכל רגע מגיע מידע חדש. ועל כורחך שאין זה פועל בו שינוי, משום שהוא ודעתו אחד - ואם כן, במקום שדעתו נמצאת שם הוא עצמו נמצא, ולא שייך לומר שסילק עצמו משם.

  3. טעם שלישי: אדמו"ר הזקן מביא ציטוטים מפורשים, ובהם מתיקוני הזוהר, שמהם מוכח להדיא שאין הצמצום כפשוטו.

לסיכום: בחלק זה חזרנו על היסוד שלמדנו - "אני ה' לא שניתי", שאין שינוי בבורא משום שאין ידיעתו ידיעה חיצונית אלא "הוא היודע הוא הידוע והוא המדע", ותחושת הפירוד שבנברא היא בריאה שנועדה לגילוי המלכות. מכאן עברנו אל היסוד השני שבשער הייחוד והאמונה: דברי האר"י ז"ל ש"סילק אורו הגדול הצידה", המחלוקת בביאורם - האם הצמצום הוא במאור או באור, וכפשוטו או בדרך העלם - שורשה של הדעה הסוברת צמצום כפשוטו (כבוד המלך השרוי בהיכל מלכותו), ושלושת הטעמים שבהם שולל אותה אדמו"ר הזקן.

בחלק הבא נלמד את הדברים בפנים בלשון אדמו"ר הזקן, ולאחר מכן נעמוד על שני היסודות יחד ועל התמונה הכוללת של החידוש שבשער הייחוד והאמונה.