בחלק הקודם למדנו שאצל הקב"ה "הוא ודעתו אחד", ושאין ידיעתו מוסיפה בו ריבוי וחידוש. כעת נקרא את הדברים מבפנים, בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק ז' (דף פ"ג, ארבע שורות מלמטה).
"והנה, מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה' יכפר בעדם" - "מכאן", בפשטות: ממה שלמדנו שאצל הקב"ה הוא ודעתו אחד. מדובר בחכמים ממש, לא באנשים פשוטים, ואף על פי כן שגו - ולא בזדון חלילה, אלא בשגגה.
"שטעו ושגו בעיונם בכתבי האר"י ז"ל, והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו - שהקב"ה סילק עצמו ומהותו ח"ו מעולם הזה" - הם עיינו בכתבי האר"י ז"ל, ראו את לשון הצמצום, והבינו אותה כפשוטה: שהקב"ה סילק את עצמו ואת מהותו מן העולם.
מדוע נקט אדמו"ר הזקן "מעולם הזה" ולא "מהעולמות"?
לכאורה, לפי דעתם, סילוק האור בא לצורך בריאת כל העולמות - שהרי כל עוד האור הגדול מאיר אין מקום לעמידת העולמות כולם, ולא רק לעמידת העולם הגשמי. אלא שדווקא העולם הזה, העולם התחתון והשפל ("מקום האשפה"), הוא שגרם להם לטעות: מתוך שראו את שפלותו אמרו שכאן אין הוא נמצא, וממילא אף שם אינו נמצא, וממילא כביכול אינו נמצא כלל. לכן נקט אדמו"ר הזקן "עולם הזה", שהיא הנקודה שהביאה אותם לחשוב שהצמצום הוא כפשוטו.
"רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם, אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" - אין פירוש דעתם שסילק עצמו ואינו מתעניין במתרחש. אדרבה, אכפת לו, והוא אף משגיח על כל הנבראים בהשגחה פרטית, ואין דבר נסתר ממנו - אלא שלדעתם הדבר נעשה כביכול ב'שלט רחוק', מלמעלה, שאין זה מכבודו להיות כאן. כך סברו אותם חכמים.
דחיית דעה זו - אדמו"ר הזקן דוחה אותה מכמה טעמים:
"מלבד שאי אפשר כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו, שהוא ממקרי הגוף, על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ" - צמצום כפשוטו הוא אחד מתנאי הגוף. דבר גופני מוגבל: אין הוא יכול להימצא בכל מקום, ועליו להתאים את עצמו למקום ולתוכנו - אם המקום אינו מתאים, אין הוא שם; אם המקום אינו מקבלו, הוא נפלט. כך חי האדם וכך מתנהל כל דבר בעולם. על הקב"ה, הנבדל מהגדרות אלו ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ, אין שייך לומר הגדרות כאלה כלל.
"אף גם זאת לא בדעת ידברו" - נוסף על הטעם הראשון, אין היגיון בדבריהם, והם סותרים את עצמם: שהרי " מאחר שהם מאמינים בני מאמינים שהקב"ה יודע כל היצורים שבעולם הזה השפל ומשגיח עליהם, ועל כרחך, אין ידיעתו אותם מוסיפה בו ריבוי וחידוש, מפני שיודע הכל בידיעת עצמו" - שכן אין זה שבידיעתו על יצור שנולד זה עתה מתווספת ידיעה חדשה במאגר ידיעותיו ומשתנה בו דבר. ידיעותיו אינן כידיעותינו: אצלנו הידיעות חיצוניות ולכן הן מוסיפות, ואילו אצלו "הרי כביגול מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד". ואם ידיעתו מונחת בכל נברא ובכל עולם, הרי שהוא עצמו נמצא שם, שכן מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד, ולא שייך לומר צמצום כפשוטו.
"וזהו שכתוב בתיקונים תיקון נ"ז: דלית אתר פנוי מיניה" - "תיקונים" הם תיקוני הזוהר, וכך נאמר שם: אין מקום פנוי ממנו, "לא בעילאין ולא בתתאין" - לא בעליונים ולא בתחתונים. ברור אפוא שהוא עצמו נמצא בכל מקום, ואין הצמצום כפשוטו.
מבט כללי על שער הייחוד והאמונה - שני יסודות:
זהו אחד היסודות הגדולים שמביא כאן אדמו"ר הזקן, וכעת נתבונן במבט כללי על שער הייחוד והאמונה כולו. החידוש הגדול שעל האדם לחיות עמו תמיד הוא החזקת שני דברים הפוכים ממש, ודווקא מחיבורם מתקבלת הכרה אמיתית מהי אחדות השם: היסוד האחד מופיע בפרק א' ואילך, והיסוד השני בפרק ז'.
היסוד הראשון - הצמצום (פרק א' ואילך):
שם למדנו באריכות שהקב"ה מחיה כל פרט ופרט, ובאיזה אופן הוא מחיה אותו: באמצעות האותיות, חילופיהן ותמורותיהן, המצטמצמות כדי שכל נברא יקבל בדיוק את החיות המתאימה לו. על כך דייקנו בלשון התניא שהוא נמצא בתוכו ובתוך תוכו של כל נברא.
נזכיר ונתבונן בארבעה סוגים בבריאה: אבן, פרח, בהמה ולהבדיל אדם - דומם, צומח, חי ומדבר. בכולם רואים שני דברים: ראשית ההימצאות עצמה - שהדבר נמצא; ושנית התוכן של אותו נמצא - שלכל דבר יש התוכן המיוחד לו: יש אש ויש רוח ויש מים.
אלמלא פרק א' היינו מסבירים את ההימצאות בלבד: הם נמצאים משום ש"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". בא פרק א' ומחדש שאין הקב"ה מהווה בלבד אלא גם מחיה. ולא עוד, אלא שאף התוכן הפנימי מגלה אלוקות: מדוע זו אש וזה מים, שהם הפכים זה לזה? מפני שכבר באלוקות צמצם הקב"ה כביכול את אין סופו לחסד ולגבורה ולעשר הספירות - מן החסד נעשו מים ומן הגבורה נעשתה אש. "אותיות" הן שם נרדף לחיות האלוקית המקבלת צורה זו או אחרת, מתלבשת ברצף של אותיות, ומתהווה נברא.
[יש הסבורים כי לימוד הקבלה אינו מובן, ולכן ילמדו חסידות ויבינו את הקבלה. אין זו המטרה: בלימוד החסידות איננו לומדים קבלה ואף לא פירוש על הקבלה, אלא באים להבין את העולם ואת הימצאות הבורא בעולם. לשם כך נדרשים מושגים מן הקבלה - עשר ספירות, סדר ההשתלשלות וצמצום האותיות - כדי שיובן שגם תוכנם הפנימי של המים ושל האש בא מהקב"ה].
נמצא שכאשר אנו מתבוננים בנבראים אנו רואים שני דברים: את עצם הימצאותם, שהקב"ה הוא שהיווה אותם; ואת תוכנם, המגלה ספירה זו או אחרת באלוקות. הכל צמצום של החיות האלוקית. זהו קו מחשבה יסודי, ויהודי המאמין בו, מפנים אותו וחי עמו - רואה בכל דבר ודבר אלוקות.
מדוע לא להסתפק בכך? מה מוסיף פרק ז'?
הזכרנו את משל האבן - אדם הזורק אבן לאוויר, כמה זמן תישאר האבן באוויר? כל עוד הכוח נמצא בה. איש אינו מעלה על דעתו שהאבן מעופפת מעצמה, ואיש אינו נותן לה קרדיט על כך. ואף על פי כן, יש לשאול: המושג "אבן מעופפת" - האם יש לו חשיבות? התשובה היא שבהחלט יש לו. שהרי האדם מתעסק בפעולה זו ומשקיע בה פיסת זמן מחייו, וסימן הוא שיש לה תוכן, יש לה משמעות ויש לתוצרת שלה תפיסת מקום; אילו לא הייתה לפעולה כל משמעות, לא היה עושה אותה.
כך גם ביחס שבין הבורא והעולם: ודאי שאין לעולם מציאות מעצמו, והכל מהבורא המהווה אותו בכל רגע ורגע - אך האם העולם הוא מציאות חשובה? בוודאי. הקב"ה מתעסק עמו בכל רגע ומהווה את הבריאה, וסימן שהיא ישות ומציאות - לא ישות עצמית חלילה, אך מציאות. כמשל השמש והאור: האור יצא החוצה ונעשה מציאות נפרדת. לפיכך, אילו היינו נשארים עם היסוד הראשון בלבד, היינו מאמינים שהכל ממנו ושלבדו אין דבר מתהווה, וכל פעולה בעולם אינה אלא ביטוי של הבורא - אך אם היה בא אדם ואומר שהעולם אין ואפס, בטל ומבוטל, היינו תמהים: מי ברא את העולם ומי מתעסק עמו בכל רגע? משמע שהוא חשוב.
היסוד השני - "אין הצמצום כפשוטו" (פרק ז'):
כאן אנו לומדים בדיוק להפך: כל מה שנראה כמציאות שיצאה החוצה ומתרחשת כאן, כל אותה תחושה של מציאות נפרדת, חשובה, שמתעסקים עמה - מצד הבורא מעולם לא יצא דבר ממנו, והכל בתוכו. אין הצמצום כפשוטו, והוא נמצא בכל מקום. ואם הוא נמצא בכל מקום, מה ערכה ותפיסת מקומה של המציאות? אין ואפס.
שני יסודות אלו מפורשים בכתובים:
"בראשית ברא אלוקים" - לשון "ברא" מורה על התעסקות, ונאמרה מצד שם אלוקים, מצד הצמצום. [וראוי לציין ש"ברא" אינו לשון עבר בלבד, שהרי הוא בורא בכל רגע ורגע, כיסוד "לעולם ה' דברך ניצב בשמים"].
"בדבר ה' שמים נעשו", וכן "הוא ציווה ונבראו" - לשון "נעשו" ו"נבראו" מורה על דרך ממילא, ובמקומות אלו מוזכר שם הוי'.
אין זה הבדל ניסוח בלבד אלא הבדל משמעותי ביותר: "ברא" הוא לשון התעסקות, ו"נבראו" הוא כדרך ממילא. ומה נכון? שניהם: מצד הצמצום - ברא; מצד שם הוי' - ונבראו. על כן יש להחזיק תמיד בשני הכיוונים. שהרי אם נלך אל הקצה השני ולא נדבר על הצמצום כלל, נאמר אמנם שהכל ממנו, אך תוכנו הפנימי של כל נברא לא יגלה אלוקות. על כך בא פרק א' ומלמד שהקב"ה צמצם את עצמו, ושגם התוכן הפנימי של המים ושל האש אומר אלוקות - "מלא כל הארץ כבודו".
וכיום, אף אותם גדולי ישראל שסברו אחרת - תלמידיהם הישירים, שהיו אף הם גדולי ישראל, כבר שינו בספריהם ממה שקיבלו מרבם והתקרבו לרעיונות אלו, ככל שנתגלו מושגי החסידות בעולם. נכון להיום, כל הלומד מושגים אלו חי בבירור את ההכרה שהקב"ה בעצמו נמצא בכל מקום.
לסיכום: בחלק זה למדנו את שגגתם של אותם "מקצת חכמים בעיניהם", שהבינו את הצמצום שבכתבי האר"י ז"ל כפשוטו - כאילו סילק הקב"ה עצמו ומהותו מעולם הזה ואינו אלא משגיח מלמעלה בהשגחה פרטית. עמדנו על דחיית דעה זו: צמצום כפשוטו הוא ממקרי הגוף, והקב"ה נבדל מהם עד אין קץ; דבריהם סותרים את עצמם, שהרי ידיעתו היא ידיעת עצמו, ובמקום שידיעתו שם - הוא עצמו שם; ולשון התיקונים "לית אתר פנוי מיניה, לא בעילאין ולא בתתאין". כמו כן עמדנו במבט כללי על שני יסודות שער הייחוד והאמונה: הצמצום (פרק א' ואילך), המלמד שאף תוכנו הפנימי של כל נברא הוא אלוקות, ו"אין הצמצום כפשוטו" (פרק ז'), המלמד שמצד הבורא כל המציאות אין ואפס.
בחלק הבא נעסוק בהבדל המעשי שבין שתי התפיסות - מה משתנה בעבודת השם אם האדם חושב כך או אחרת, ובשני העניינים היסודיים שבהם הדבר משנה.