TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז · איך הקב"ה מסוגל להכיל כל כך הרבה מידע?!

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 17:27

בחלק הקודם עמדנו על כך שהאדם כולו בנוי מהרכבה: שכל ורגש, ועליהם מתלבשים מחשבה, דיבור ומעשה, ולפיכך כל מידע שהוא קולט משנה אותו. בחלק זה נעמוד על אחדותו הפשוטה של הקב"ה, שאין ידיעתו מוסיפה בו דבר, ונשוב אל דברי אדמו"ר הזקן בפרק ז'.

אצל הקב"ה - אחדות פשוטה:

אצל הקב"ה אין הדבר כן. "ה' אחד" - פירושו שאינו מורכב כלל: הוא, וידיעתו, והמידע, ומהותו עצמה - הכל אחד, בזמן ובמקום ובכל עניין, היה הווה ויהיה. וזוהי לשון הרמב"ם: "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה - הכל אחד". ומיד מוסיף הרמב"ם: "ודבר זה אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו" - אין הפה יכול להסביר אחדות זו שבאלוקות, ואף אם יימצא מי שיסבירנה, לא יימצא מי שיוכל לשמעה ולקלטה, ואין לב האדם יכול להכירה על בוריה.

יש כאן דיוק מעניין: הרמב"ם שולל הכרה "על בוריו" בלבד, ומשמע שהכרה שאינה על בוריו אפשרית - שתהיה לאדם הבנה שכך הדבר אצל הבורא, ויחד עמה הבנה שאין בכוחנו לתפוס זאת.

דוגמה לדבר: אדם הרואה בעיניו דבר בלתי מובן ובלתי נתפס. האם הבין את מה שראה? לא. האם מתעורר בו ספק אם אכן כך היה? גם לא. הוא אומר שהדבר אינו נראה הגיוני ואינו יודע כיצד להסבירו, ואף על פי כן אין לו שמץ של ספק בעצם המציאות, שהרי ראה בעיניו באופן מוחשי. אדם יכול אפוא להתחבר לדבר ולהכיר שכך הוא, אף שאינו מבינו. וכשם שהדבר בראיית העיניים, כך גם השכל יכול להכיר שההיגיון מחייב שהבורא אינו מורכב מפרטים אלא אחד הוא, ושאין בכלים המוגבלים של האדם כדי להבין כיצד.

על דרך זו היה הדבר אף במעמד הר סיני: "וכל העם רואים את הקולות" - ראייה הייתה שם, אך לא הבנה והפנמה. ואילו היו מבינים ומפנימים, לא היה בא אחר כך חטא העגל.

"מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש":

ומדוע אכן אצל הבורא כך הוא, ואין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו? "כי הקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו - הכל אחד ממש מכל צד ופינה בכל דרך יחוד". אנו מנסים להבין זאת מתוך העולם שלנו ומתוך ההרגל שלנו, ולכן אנו שואלים: הרי נתווסף לו מידע על ריבוי הנבראים, כיצד אין הדבר מטרידו? אך אין בידינו לקלוט זאת, וכדברי הרמב"ם שאין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו. ברור לנו רק שאצלו הכל אחד ממש, "ואין דעתו דבר נוסף על מהותו ועצמותו, כמו שהוא בנפש האדם, שדעתה דבר נוסף על מהותה ומורכב בה". אצל האדם, השכל, הידיעות והדעה הם דבר נוסף על עצמו, ולכן בידו להרחיבם, לצמצמם ולפתחם.

וההוכחה לכך שאצל האדם הדעת היא תוספת והרכבה: "שהרי כשאדם לומד ויודע איזה דבר, כבר הייתה בו נפשו המשכלת בטרם שלמד וידע, ואחר שלמד וידע נתוספה ידיעה זו בנפשו". נפשו המשכלת הייתה לו גם קודם לימודו, אלא שלאחר הלימוד החכים והתפתח והשתנה, ולמחרת יבין אף דבר מורכב יותר, משום שפיתח את הבנתו. "וכן מדי יום ביום, ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" - ככל שלומד יותר, משתנה בו כוח החכמה והוא עצמו משתנה, "ואין זו אחדות פשוטה כי אם מורכבת". "אבל הקב"ה הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה וצד ריבוי כלל".

אף שאיננו מבינים כיצד הדבר אצלו, ברור לנו דבר אחד: אין הוא מותנה ומוגבל במגבלותינו. הוא ברא אותנו, ואין להעמיס עליו את המוגבלויות שנתן בנו. כשם שברור לכל אדם שאין לו גוף גשמי, משום שהגוף מוגבל ומצומצם, כך יש לקפל ולהסיר ממנו כל מושג שאנו מכירים בעולם הגשמי, ואף כל מושג רוחני שאנו מכירים, שהרי כל מושג כזה הוא עצמו ברא אותו במוגבלותו ובאופן שלו, והוא מצד עצמו למעלה מן הכל. "ואם כן על כורחך מהותו ועצמותו ודעתו - הכל אחד ממש, בלי שום הרכבה".

ומכיוון שאצל הקב"ה הכל אחד, הרי כשם שאין בידינו להשיג את הבורא עצמו, כך אין בידינו להשיג את ידיעתו וכיצד הוא יודע. "ולפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו" - שאילו היינו יכולים להבין את אופן ידיעתו אף שאין אנו מבינים את מהותו, היה משמע שהוא וידיעתו שני דברים נפרדים. ברגע שאנו משיגים, אנו עושים ריבוי. מחמת מוגבלותנו אין בידינו להשיג כלל כיצד הוא יודע, וכלשון הידועה: "אילו ידעתיו הייתיו".

ומדוע בכל זאת נוקטים בתורה ובמבארים דוגמאות ומשלים? כדי שנוכל להבין דברים מסוימים, אך יש להפשיט את המשל מן הנמשל ולדעת שאין זה אלא משל. כך כשאומרים על הקב"ה שהוא "חכם" - וידוע שהיו שהתנגדו אפילו לנקוט ביטוי זה - אין הכוונה אלא שהוא אינו לא-חכם, כשם שהוא אינו לא-גיבור. אנו סבורים שהאמירה "חכם" היא תואר מכובד, אך הדבר נובע מכך שבעולמנו קיימת היררכיה של תארים ודרגות, ולפיכך תואר החכמה נחשב בעינינו למכובד. כך גם הביטוי "מלך" שבו משתמשים תדיר. כל הביטויים הללו עניינם שהקב"ה צמצם את עצמו ואפשר לנו לקרוא לו באופן זה, אך אין להסיק מכך שחלות עליו ההגדרות שלנו.

מה אפוא נותר בידינו? "רק להאמין באמונה שלמעלה מהשכל וההשגה, שהקב"ה יחיד ומיוחד, והוא ודעתו הכל אחד ממש". ומדוע אנו מאמינים שכך הוא? משום שכך כתוב בתורה: הנביא מלאכי אומר "אני ה' לא שניתי", ובתפילה אנו אומרים בכל יום "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם". מבינים אנו זאת? לא. אך מאמינים אנו שכך הוא, שהרי יהודים מאמינים אנו ומאמינים לכל דבר הכתוב בתורה.

ואמונה הרי היא כראייה. כשם שאדם רואה דבר ואינו מבין כיצד ייתכן, ואף על פי כן אין לו ספק בו, כך האמונה. ומשום כך יכול אדם להאמין ובתוך כך לעשות דברים שהם היפך אמונתו, כגנב הפורץ במחתרת וקורא לקב"ה שיסייע בידו: מאמין הוא בהחלט, ואף על פי כן גונב. שכן האמונה כמוה כצילום הדבר ללא הפנמה - לא נעשה האדם חלק ממנו ולא השתנה; ואם לא יחדיר את הדבר, יחשוב עליו וילמד אותו, לא יפעל עליו.

"הוא בידיעת עצמו מכיר ויודע":

כאן באה הנקודה המרכזית: כשאנו יודעים דבר, ידיעתנו באה מידיעה חיצונית, שמשהו מבחוץ הוסיף לנו ידע. אצל הקב"ה אין הידיעה מבחוץ, אלא "ובידיעת עצמו מכיר ויודע כל הנמצאים עליונים ותחתונים". וכמשל שלמדנו בפרקים הקודמים, שאור השמש אינו יוצא לעולם מן השמש; הנברא חש כאילו יצא, שכן זו התחושה שהקב"ה נותן בו - להיות בפנים ולהרגיש בחוץ - אך לאמיתו של דבר הוא בפנים תמיד וחלק ממנו. אין כאן אפוא מאגר מידע הניזון מידיעות חיצוניות שהועברו אליו, אלא הכל הוא.

וידיעתו מגעת "עד שלשול קטן שבים ויתוש קטן בטבור הארץ": השלשול הוא הנברא הקטן ביותר במימדיו, והיתוש הוא הנברא הפחות ביותר בחשיבותו, הזול ביותר ושאין איש שם לב אליו. כמה יתושים ישנם, והיכן בדיוק יהיה כל אחד מהם - הכל נמצא בידיעתו. אין הבדל אצלו בין הנעשה בגלקסיות הגדולות ובין הנעשה אצל יתוש פלוני; אצלנו זה גדול וזה קטן, ואילו אצלו הכל בשווה ממש, אותה ידיעה ואותו חוסר טרדה, שכן הכל הוא.

"המגביהי לשבת המשפילי לראות":

כבר הזכרנו את הכתוב בתהילים פרק קי"ג, המזמור הראשון של ההלל ולפיכך שגור על לשון רבים: "רם על כל גויים ה', על השמים כבודו. מי כה' אלוקינו, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ". ומבואר בחסידות עניינם של שני הכתובים:

  • אצל אומות העולם: "רם על כל גויים ה', על השמים כבודו" - אף הם מאמינים בו, אך מבחינתם רם הוא וגבוה, ולפיכך כבודו להימצא בשמים: לא רק במובן של מקום, אלא שבדברים שמימיים הוא נמצא, ואילו בדברים נמוכים, תחתונים וזולים אין זה לכבודו להתעסק.

  • אצל ישראל: "מי כה' אלוקינו, המגביהי לשבת" - דווקא משום שהוא גבוה ומרומם כל כך, לפיכך "המשפילי לראות בשמים ובארץ": אצלו אותה השפלה ואותו צמצום עצמם בשמים ובארץ במידה שווה ממש. אין הוא קרוב יותר לשמים ורחוק יותר מן הארץ, אלא הכל אצלו נקודה אחת, והידיעה וההתעסקות וההשגחה על כל פרט ופרט - הכל הוא.

מה פירוש "משגיח על כל פרט"? היסוד הוא: הכל הוא. משל לאדם - אם יקבל מכה ביד, ודאי ישים לב; אך גם אם תיגרם לו כוויה קלה בציפורן האצבע הקטנה שברגל השמאלית, ירגיש בכך. מדוע? משום שזהו חלק ממנו. ביחס למה שהוא חלק מן האדם עצמו אין הבדל בין גדול לקטן - הכל הוא חש.

[ידועה הבדיחה על אדם שטען כי בשעת התפילה אינו מרגיש דבר. ביקשו חבריו להראות לו שאינו חי בדמיונות: באמצע התפילה דקרוֹ אחד מהם בסיכה דקירה קלה, והלה לא נע ולא זע. דקרוֹ שנית בחוזקה, ושוב לא נע ולא זע. בפעם השלישית דקרוֹ בכל כוחו - ואז קפץ. אמר לו: הנה, אתה כן מרגיש! השיבו: אבל בשתי הפעמים הקודמות לא הרגשת...]

אצל הקב"ה אין הדבר כן, שהרי הכל הוא. אין זה משנה אם מדובר בשלשול קטן שבים, ביתוש קטן שבטבור הארץ, או בכוכב מאדים ובגרמי שמים עצומים - הכל אצלו שווה.

לסיכום: בחלק זה למדנו שבשונה מן האדם המורכב, הקב"ה אחדות פשוטה היא, ו"מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש", ואין דעתו דבר נוסף על מהותו כבנפש האדם, שנפשו המשכלת מתווספת בה ידיעה לאחר שלמד. לפיכך, כשם שאין נברא יכול להשיג את מהות הבורא, כך אין הוא יכול להשיג את מהות דעתו, ואין בידינו אלא להאמין באמונה שלמעלה מן השכל. עוד למדנו שהוא בידיעת עצמו מכיר ויודע את כל הנמצאים עד שלשול קטן שבים ויתוש קטן שבטבור הארץ, ושלפי שמגביה לשבת הוא משפיל לראות בשמים ובארץ בשווה. וביארנו את משמעות ההשגחה על כל פרט ופרט: כשם שהאדם חש בכל חלק מגופו, בקטן כבגדול, משום שהוא חלק ממנו, כך אצל הקב"ה הכל הוא, והכל אצלו שווה.

בחלק הבא נמשיך בלשון הרמב"ם, "ואין דבר נעלם ממנו", ומשם נעבור ליסוד נוסף: מושג הצמצום.