אנו ממשיכים באמצע פרק ז', בדף פ"ב עמוד ב' (עמוד 164). עצרנו באמצע העמוד, בשורה המסתיימת במילה "לתחתונים", ומשם מתחיל קטע חדש: "והנה במה שנתבאר יובן מה שכתוב".
נקדים סיכום קצר של הדברים שנתבארו בשיעורים הקודמים, אף שאין זו משימה קלה, שכן מדובר בנושאים מורכבים ומופשטים. עסקנו ביסודות אמונתו של יהודי, הבאים לידי ביטוי בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ובמה שנאמר מיד לאחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הנקודה היא שעל היהודי להחדיר בתודעתו את אחדות הבורא, שהוא המציאות היחידה והבלעדית. ולא עוד, אלא שעמדנו על הדרגה הגבוהה יותר, 'ייחודא עילאה', שלפיה אין העולם קיים כלל מצד ישותו והרגשת ישותו, והכול בטל ומבוטל.
מדוע ללמוד דרגות גבוהות כל כך?
יכול אדם לשאול: אנו עוסקים בדרגות הנשגבות ביותר באחדות השם. אך היכן אנו עומדים בעצמנו? הלוואי שנחזיק מעמד בדרגה הנמוכה של 'ייחודא תתאה' - שנזכור בכל רגע כי יש בעל הבית המהווה אותנו, ושיהיה לנו הביטול הדומה לאור שמחוץ לשמש היודע שיש לו מקור במאור. מה, אם כן, הטעם ללמוד על רמות שאנו רק קוראים עליהן בספר ואין, לכאורה, כל סיכוי שנאחז בהן אי פעם?
בנקודה זו יש יסוד גדול (ויש להאריך בה): האדם צריך לדעת מהי האמת, לאן השאיפה ומהו היעד. אמנם איננו נמצאים שם ואיננו מרגישים זאת, אך לפחות נרצה להתרומם. ואילו אם יציב האדם לעצמו יעדים פשוטים בלבד ויאמר לעצמו: אני מציאות, מציאות התלויה בקב"ה, אך מציאותי היא דבר אמיתי וחזק - והמקסימום שלו הוא 'ייחודא תתאה' במובנו הפשוט - עלולה לבוא מכך התדרדרות וירידה: אם אני מציאות, הרי גם תאוותיי מציאות, וכן דמיונותיי, רצונותיי ועולמי, עד שעלול אדם להגיע לידי עבודה זרה, בגסות או בדקות.
כדי שלא ליפול, על האדם לדעת את האמת: הכול אין ואפס, אין מציאות, הכול אלוקות, הוא בעל הבית והוא המציאות היחידה ואין עוד. הידיעה והלימוד של הדרגות הגבוהות ביותר הם ששומרים על הכיוון הנכון.
כמו כן הזכרנו בקצרה את שני סוגי הייחוד, 'ייחודא עילאה' ו'ייחודא תתאה', וכיצד הם מרומזים בשמות הקדושים: שילוב שם הוי' בשם אלוקים, שהוא באלוקות עצמה (חסד וגבורה), ושילוב שם הוי' בשם אדנות, שהוא עם ספירת המלכות, בשני האופנים שנתבארו באריכות בשיעור הקודם.
"אני ה' לא שניתי":
אדמו"ר הזקן כותב: "והנה במה שנתבאר יובן מה שכתוב אני ה' לא שניתי" - על יסוד מה שביארנו במושגי 'ייחודא עילאה' ו'ייחודא תתאה', שכל המתרחש בעולם בטל לקב"ה, ואף הנברא המרגיש את ישותו בטל מצד האמת לגמרי, יובן הפסוק בספר מלאכי "אני ה' לא שניתי". במילים פשוטות: אני הבורא לא השתניתי, ולא נהיה בי שום שינוי.
רעיון זה נאמר גם בתפילה (ויש נוסחאות שונות בלשון, והרעיון אחד): "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם". בקריאה שטחית משמעות הדברים היא שהקב"ה נמצא גם עתה, ואל יעלה על הדעת שנעלם. אך אילו זו הייתה המשמעות הבלעדית, היו כאן שתי מילים מיותרות, שהרי ניתן היה לומר "אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא העולם". מדוע נכפלה הלשון "אתה הוא"?
אלא שבכפילות זו טמון הדגש: אותו "אתה הוא" ממש. כשם שברור לכל אחד שלפני שברא הקב"ה את העולמות, קודם הצמצום הראשון, לא הייתה שום מציאות אחרת, כך בדיוק, ללא שום שינוי, גם לאחר הבריאה.
וכיצד ייתכן שאין שינוי?
הרי התווסף כאן עולם, ויש מציאות שהקב"ה משגיח עליה, מהווה ומחיה אותה, מלמעלה עד למטה, ריבוי עצום של נבראים ופרטים, והשגחה פרטית על כל פרט ופרט. עצם המחשבה על ריבוי הפרטים מסחררת אותנו, ולכאורה הבורא טרוד בכך. לכאורה, אין קודם הבריאה ולאחריה דבר אחד.
אצל בני אדם הדבר ברור: לפני שלמד אדם עניין מסוים היה המידע חסר לו, ולאחר שלמדו אין שכלו אותו שכל ואין חריצי מוחו כשהיו. אמנם מצד אחד אפשר לטעון שלא נתווסף דבר, כשם שבמתמטיקה אם תוסיף לאינסוף מיליון, שני מיליון או עשרה מיליון, עדיין תישאר באינסוף; אך מצד הטרדה וההתעסקות בפרטים הדברים שונים: קודם לכן הייתי פנוי, ועתה הוטל עליי להשגיח, למשל, על אנשים נוספים ועל מפעלים נוספים, ולכאורה אני טרוד עתה בעוד עניין.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "פירוש שאין שום שינוי כלל, כמו שהיה הוא לבדו קודם בריאת העולם כך הוא לבדו אחר שנברא, וזהו שאומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא כו'" - ואין הוא מוסיף את המשך הנוסח, שכן כל ההוכחה היא מכפל הלשון "אתה הוא": אותו "אתה הוא" לפני, ואותו "אתה הוא" אחרי, בלי ששום דבר נשתנה או נתווסף.
"בלי שום שינוי בעצמותו ולא בדעתו" - אין שינוי בעצמות הבורא, לומר שקודם לכן היה בלי עולם ועתה הוא עם עולם, וכן אין שינוי בידיעתו. לכאורה, קודם הבריאה לא היה עליו לדעת את כל הפרטים המתרחשים, שהרי לא היו, ועתה הוא יודע את כולם. במאגר מידע אנושי כל תוספת פרט משנה: נולד ילד נוסף, מתווסף פרט במאגר האוכלוסין של משרדי הממשלה, ומיד עושים חשבון כמה יעלה הדבר למדינה או כמה יתקבל ממנו. אך בקב"ה אין שינוי אפילו בדעתו ובידיעתו, אף שהוא יודע כל פרט ופרט.
דבר זה בלתי נתפס לנו כנבראים, אך לפחות נוכל להבין מדוע הוא בלתי נתפס, וגם זה משהו.
וזה טעם הדבר שאין שום שינוי: "כי בידיעת עצמו יודע כל הנבראים, שהכל ממנו ובטל במציאות אצלו" - ידיעת הנבראים אצל הבורא היא ידיעת עצמו, והיא הוא עצמו. אין זה כמונו, שאנו מציאות אחת והעולם שסביבנו מציאות אחרת, וכדי לקבל מידע על המתרחש בחוץ עלינו לחבר אלינו דבר חיצוני שקודם לכן לא היה. אנו מציאות המורכבת מפרטים ומדברים חיצוניים המתווספים ונעלמים, ואין אנו קולטים באופן אחר.
דוגמה (שאינה מדויקת) מעצמנו: כאשר אדם מקבל מידע מדברים שמחוץ לעולמו - מישהו סיפר לו, קרא או שמע - ודאי שמידע זה פועל בו שינוי, מחכים אותו ומטריד אותו. לעומת זאת יש מידע שהאדם מקבל מעצמו: מקור חום נגע באצבע רגלו, ובאותה שנייה הוא חש בכך. לא מישהו חיצוני הודיע לו, אלא הידיעה באה מתוכו, אינה מבחוץ אלא חלק ממנו; ואף על פי כן, מי שגרם למידע הוא השפעה חיצונית לגמרי.
ואילו למעלה, הידיעה שהקב"ה יודע את הנבראים ומשגיח עליהם - הכול הוא, הכול בתוכו, הכול בטל אליו וחלק ממנו, וממילא אין מתווסף דבר. וכפי שלמדנו באריכות, אפילו ב'ייחודא תתאה', שבדרגה זו מרגיש הנברא את ישותו ומציאותו ועם זאת יש לו ההכרה שכל מציאותו מיוחדת ומאוחדת עם הבורא משום שהיא בטלה אליו - ההבדל בין 'ייחודא תתאה' ל'ייחודא עילאה' הוא רק ביחס לנבראים ולא ביחס אליו יתברך. הכול בטל, ואין כאן מידע הבא ממשהו חיצוני. ומטעם זה אף אין בידינו משל שיוכל להסביר עניין זה.
על כך מביא אדמו"ר הזקן את לשון הרמב"ם (ציטוט ארוך הנמשך כמעט עד סוף העמוד הבא, עם תוספות מסוימות באמצע): "וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה - הכול אחד".
אצל האדם מורכבת הידיעה משלושה דברים נפרדים:
היודע - האדם המשיג.
הידוע - האובייקט שעליו הוא חושב כרגע.
הדעה עצמה - השכל, ההבנה וההתבוננות שדרכם הוא מתקשר אל הידוע.
כאשר מתחברים שלושת הדברים מתקבל המידע, וכאשר אחד המרכיבים נופל אובד המידע, שכן אנו מורכבים משלושה דברים שונים. ואילו בקב"ה הכול אחד.
מחשבה, דיבור ומעשה כלבושים חיצוניים:
ניקח את האדם: יש לו מחשבה, דיבור ומעשה, יש לו רגש ויש לו שכל, ומהו היחס ביניהם? כבר למדנו בתחילת התניא שמחשבה, דיבור ומעשה נקראים לבושי הנפש. מהי הגדרתו של לבוש? דבר שאפשר ללבוש ואפשר להסיר, דבר חיצוני לגמרי. אפשר להלביש אף לבוש שאינו במידותיו של האדם כלל, שאינו נראה לו או שאינו נוח לו.
דוגמה פשוטה: "שתיים ועוד שתיים הם חמש" - אמירה שאינה נכונה מבחינה הגיונית, ואף על פי כן אפשר לאומרה בפה, לכותבה ואף לחשוב אותה. אדם יכול לדבר, לכתוב ולחשוב על דברים שאינו מתחבר אליהם כלל, אינו מבין אותם, אינו רוצה בהם ואף שולל אותם באופן מוחלט. כך, אדם יכול לשאת הרצאה שלמה על שלילת העישון, ובסיומה להצית לעצמו סיגריה ללא כל קושי; הוא מדבר ומסביר, ואין הוא קשור לדברים כלל. וכל זאת משום שמחשבה, דיבור ומעשה הם דבר חיצוני לגמרי לאדם עצמו.
הבינוני והלבושים:
דרך אגב, זוהי גם הסיבה שבצד הקדושה נאמר בחלקו הראשון של התניא, שבו נידונים מושגי הצדיק והבינוני, שכל אחד ואחד יכול להיות בינוני, ושזוהי דרישה המוטלת על כל יחיד. במה נזהר הבינוני? במחשבה, בדיבור ובמעשה. תאוותיו עשויות להיות גרועות ביותר והבנתו נמוכה ביותר, ואף על פי כן בידו להתחבר למצוות במעשה, ללמוד תורה ולחשוב על מה שראוי לחשוב, שכן דברים אלו בכוחו, אף שלא שינה את עצמו באופן מהותי.
הלבושים - מחשבה, דיבור ומעשה - הם אפוא דבר חיצוני, ואילו ההבנה והרגש פנימיים יותר. ולא עוד, אלא שבתניא בחלקו הראשון מתבטא אדמו"ר הזקן שהשכל והרגש הם הנפש בעצמה.
האם אכן השכל הוא הנפש עצמה ממש?
גם זה אינו יכול להיות, שכן השכל הוא דבר שעובר שינויים: ידיעות מתרבות או פוחתות, ויש מי שכושר הבנתו גדול ממשנהו. אף הרגש ניתן לפיתוח ולשינוי. אמנם שינוי תפיסת עולם ושינוי רגש כלפי דבר מסוים קשים הרבה יותר משינוי במחשבה, בדיבור ובמעשה, אך בסופו של דבר הם אפשריים.
נמצא שהאדם כולו בנוי מהרכבה: שכל ורגש, ועליהם מתלבשים מחשבה, דיבור ומעשה. אף גופו מורכב מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, מריבוי פרטים ותאים. מתוך כך, כל מידע שאנו קולטים הוא דבר חיצוני שנוסף לנו ומשנה אותנו: חשבנו עליו - נוצר שינוי; אבדנו אותו ושכחנוהו - אנו מוטרדים. כל ימינו אנו נתונים בתנודה מתמדת של הרכבה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ביאור הפסוק "אני ה' לא שניתי" ואת כפל הלשון "אתה הוא" שבתפילה, שאין שום שינוי בבורא, לא בעצמותו ולא בדעתו, וכשם שהיה לבדו קודם בריאת העולם כך הוא לבדו לאחר שנברא. הטעם לכך: "בידיעת עצמו יודע כל הנבראים", שכל הנבראים בטלים אליו ואינם מידע חיצוני המתווסף אליו, וכלשון הרמב"ם - הוא היודע, הוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכול אחד. כמו כן ביארנו שהמחשבה, הדיבור והמעשה לבושים חיצוניים לנפש האדם, ולפיכך כל אחד ואחד יכול להיות בינוני; ושהשכל והרגש פנימיים יותר ואף נקראים בתניא "הנפש בעצמה", ואף על פי כן אף הם משתנים ומתפתחים, שכן האדם כולו מורכב.