אנו ממשיכים בלימוד שער הייחוד והאמונה, באמצע פרק א', בדף ע"ו עמוד ב' (עמוד 153). נפתח מן השורות האחרונות שבעמוד, מן המילים "ואף שלא הוזכר שם אבן", ולפני כן נחזור בקצרה על עיקרי הדברים שלמדנו בחלק הקודם.
בשער הייחוד והאמונה בא אדמו"ר הזקן ללמד עניין יסודי ביותר, שיש ללמדו הדק היטב כמה וכמה פעמים ולהתבונן בו עד שייקלט באמת, שכן מדובר בדבר שהוא היפך גמור מן המושכל הראשון של האדם - מהפך של ממש בתפיסה. משום כך הפסוק שעליו מושתת הפרק כולו וכל השער - "וידעת היום" - מוסיף ומדגיש "והשבות אל לבבך": אין די בידיעה, אלא יש להשיב את הדבר אל הלב.
שהרי כאשר אומרים לאדם שיש בורא, שהוא ברא את העולם, שהוא מחיה אותו ואף משגיח עליו - דברים אלו מתקבלים אצלו בפשטות. אך כשאומרים לו שאין עולם כלל, שהעולם בטל ומבוטל לחלוטין ומציאותו אין ואפס - הדבר מופרך בעיניו, שהרי לנגד עיניו עולם גדול ומוחשי. על כך בא שער הייחוד והאמונה: לשנות את ההסתכלות ואת ההבנה.
תמצית הדברים שלמדנו בחלקו הראשון של הפרק:
הובא שם פירושו של הבעל שם טוב, שהקב"ה אינו בורא את העולם בפעם הראשונה בלבד, אלא מהווה אותו בכל רגע ורגע ממש, עד לרגע זה. ומהו חידושו של הבעל שם טוב?
כששואלים יהודי מאמין, הלומד את הדברים בלא תורת החסידות, כיצד נברא העולם וכיצד ממשיכים כל פרטיו לקבל קיום בכל רגע ורגע - תשובתו הפשוטה היא: הקב"ה רצה שיהיה עולם, ולפיכך יש עולם. כל מה שרצה - קיים, וההתהוות מאין ליש נמשכת בכל רגע משום שכך רצונו.
ההבדל בין כוח הרצון לשאר כוחות הנפש:
כשאדם מבין עניין, יש הבדל גדול בין הבנתו דבר עמוק להבנתו דבר קל ופשוט, שכן ההבנה מתייחסת תמיד אל הנושא. כך גם ברגש: אם הדבר נוגע לו מאוד, הרגש הוא בעוצמה גדולה; ואם מדובר בדבר פעוט, הרגש שולי וקטן. לא כן הרצון. הרצון הוא כוח מיוחד: רצון נקי אינו נובע מהיגיון או משיקול, אלא "כך אני רוצה" - והדבר ניכר במיוחד אצל ילדים קטנים, שאצלם הרצון נקי ולא התערבבו בו שיקולים הדוחפים אותו, אלא הוא בא מן הנפש עצמה. ברצון נקי זה אין הבדל בין הרוצה נייר לרוצה עשרה שקלים או מכונית: עוצמת הרצון היא ה"אני רוצה" עצמו, והוא שווה בכל הרצונות. (בית אינו דוגמה מספקת לעניין זה, שכן בחסידות מבואר שדווקא בית בא מעצם הנפש יותר משאר דברים.)
והנמשל: אם נאמר שהעולם קיים משום שהבורא רוצה, הרי רצונו שיהיה רקיע - ויש רקיע; רצונו שתהיה ארץ - ויש ארץ; וכן אבן, וכן כוכבים. לפי זה אין כל הבדל ביחסו של הבורא אל הכוכב, אל האבן, אל הרקיע, אל האדמה או אל הדג: כולם מקבלים אותה חיות כללית אחת - הוא רוצה, ולפיכך הם קיימים.
בא הבעל שם טוב ומחדש שאין הדבר כך. ולמען הדיוק, אין זה חידוש חדש - הדברים כתובים בפסוק עצמו, שהרי אין החסידות מחדשת דברים אלא מדגישה אותם בהדגש הנכון. וזהו ההדגש: האופן שבו הקב"ה מהווה את העולם בכל רגע ורגע הוא על ידי הדיבור, כמאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" - הדיבור האלוקי הוא המהווה ומתלבש בכל נברא ונברא.
לפי זה, האבן אינה קיימת משום שהבורא רוצה בלבד, אלא משום שצמצם והוריד חיות פנימית המבטאת דווקא אבן; והכוכב נתהווה מכוח אלוקי שהצטמצם, ירד והתלבש בדיוק באותן תכונות שבהן הוא רוצה את הכוכב. נמצא שאין הנבראים שווים זה לזה: יש שעוצמת חיותו גדולה יותר, ויש שהיא נמוכה יותר. כל דבר מקבל את החיות הפרטית שלו, המתלבשת בתוך הנברא ומתאימה את עצמה לתכונותיו, לגודלו, לצורתו ולשליחותו, עד לפרט הקטן ביותר.
ויש לדייק: אין החיות מתאימה את עצמה לתכונות הקיימות כבר בנברא, אלא היא עצמה הפועלת שתכונות אלו תהיינה - מתאימה את עצמה לפי הייעוד שצריך להיות באותו דבר, וכל דבר שונה מחברו.
זהו ההדגש שבתורת הבעל שם טוב, ולפיו כל פרט בבריאה, כל גרגר חול שבה, זוכה לשיא ההתייחסות והחשיבות האלוקית: ברגע זה ממש מוציא הבורא את החיות האלוקית להוותו ולהחיותו באופן פרטי ואישי.
מכאן עולה השאלה:
לו היינו אומרים שכל הנבראים קיימים משום שהבורא רוצה, לא היה צורך לחפש את היחס האישי של כל נברא אצל הבורא - כולם שווים, הוא רוצה והם קיימים. הדבר דומה למלך האומר לעבדיו: רצוני שתהיה כאן גינה נאה - וכל פרטי הגינה כלולים באותו רצון כללי. אך משנאמר שלכל נברא יש יחס אישי ממש, יש לשאול: היכן נמצאים אותם כוחות אלוקיים המהווים כל פרט ופרט? היכן גילה אותם הבורא והיכן כתבם?
התשובה: בתורה. "בעשרה מאמרות נברא העולם", ובעשרה המאמרות שבתורה הכניס הבורא את חיותם של כל הנבראים, מן הקטן ועד הגדול, וכל אחד ואחד באופן פרטי ואישי. ומכאן השאלה שאדמו"ר הזקן שואל כאן: היכן נמצאת האבן בעשרה מאמרות? הרי שם "אבן" אינו מוזכר בהם כלל.
לשון אדמו"ר הזקן:
"ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה" - אין אנו מוצאים בתורה את השם "אבן", ואם כן מהיכן מקבלת האבן את חיותה האישית?
כאן יש להזכיר נקודה הנוגעת להבנת ההמשך: כל החיות האלוקית המהווה את הנבראים מתגלה ומתיישבת בתבנית של אותיות, שהרי עשרה מאמרות הם אותיות. הקב"ה הכניס בעשרה מאמרות כמות מסוימת של אותיות שהצטרפו למילים, והמילים למשפטים, ומהם נוצרה כל הבריאה. באוצר אותיות זה נמצא הכול, והשאלה היא היכן נמצא כל פרט ופרט.
ועל כך משיב אדמו"ר הזקן: "אף על פי כן נמשך חיות לאבן על ידי צירופים וחילופי אותיות המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור כמו שכתוב בספר יצירה". אף שנדפדף בעשרה המאמרות הלוך ושוב ולא נמצא את המילה "אבן", האבן קיימת מכוח אותיות הכתובות בתורה; שאלמלא היו בתורה לא הייתה האבן קיימת כלל, שכן מקורה של החיות האלוקית הוא מן התורה בלבד - וכפי שיאמר אדמו"ר הזקן במילים האחרונות של הפרק, שכוח הבורא מתאחד עם התורה, ומשום כך יש למילות התורה כוח אין סופי.
צירופים וחילופי אותיות - דרגות של צמצום:
אותיות העשרה מאמרות הן החיות החזקה והעוצמתית ביותר שגילה הבורא. יש נבראים המסוגלים להכיל עוצמה זו, ויש שאינם יכולים לקבלה והיא גדולה מכפי כוחם; ולפיכך נמשכת חיותם בדרכים של צמצום:
צירופים: נוטלים את אותן אותיות עצמן הכתובות בעשרה מאמרות ומצרפים אותן בסדר אחר. על דרך הדוגמה בלבד: א' מתיבת "אור" שב"ויאמר אלוקים יהי אור", ב' מתיבת "ערב", וכן הנו"ן ממקומה. משצורפו יחד, אין זו עוד המשמעות המקורית הכתובה בתורה, אלא החיות נשתנתה בעוצמתה כדי שבצירוף החדש יהיה מקום לאבן. בדרך זו החיות גבוהה יותר, שהרי אותן אותיות עצמן נשמרו ורק סדרן שונה.
חילופי אותיות: דרגה רחוקה יותר - אין נוטלים את האותיות עצמן, אלא מחליפים אות באות אחרת (א' בת' וכיוצא בזה), והצמצום שבדבר גדול יותר.
תמורות וגימטריאות: צמצום נוסף, שבו נוטלים את ערכה המספרי של האות בלבד ויוצרים ממנו מילה אחרת.
לכל אות, אם כן, יש "משפחה" של אותיות שהיא יכולה להתחלף עמן; ומשהיא מתחלפת, אותה משמעות מתגלה בצורה שונה ובעוצמה שונה.
רל"א שערים פנים ואחור:
מקור הדברים בספר יצירה (שער הצירוף, פרק ד'), ובו מובאים מאתיים שלושים ואחד אופנים של חילופי אותיות בדרך "פנים", ומאתיים שלושים ואחד אופנים בדרך "אחור". בצד אחד של העמוד מופיעה קבוצת אותיות בצורת משולש ובראשה הכותרת "רל"א שערים פנים", ובצד השני משולש הפוך ובראשו "רל"א שערים אחור".
והרעיון פשוט: כל אות באלף בית יכולה להצטרף ולהתחלף עם אות אחרת. אם היא מצטרפת עם אות הבאה אחריה בסדר האלף בית - זהו צירוף של "פנים", שהאות הראשונה היא המוקדמת והשנייה היא המאוחרת. ואם היא מצטרפת עם אות שלפניה - זהו צירוף של "אחור", שהאות הראשונה היא המאוחרת והשנייה היא המוקדמת.
לאות א' יש בצירוף "פנים" עשרים ואחד אופנים: א' עם ב', א' עם ג', עד א' עם ת'. אין עשרים ושניים, שהרי א' עם א' אינו חילוף כלל.
לאות ב' נותרו עשרים אופנים בלבד: מב' עם ג' עד ב' עם ת' - שהרי א' שלפניה שייכת ל"אחור", וב' עם עצמה אינה חילוף.
וכן הלאה, אות אחר אות, עד האות ש', שהיא האחרונה בצירוף "פנים" ולה חילוף אחד בלבד - עם ת' הבאה אחריה; ואילו לת' אין צירוף "פנים", שהרי אין אות אחריה.
בצד ה"אחור" הדברים הפוכים: לאות ב' אפשרות אחת בלבד - א' שלפניה; לאות ג' שתי אפשרויות, וכן הלאה.
נמצא שיש מאתיים שלושים ואחד סוגים של חילופי אותיות, בין ב"פנים" ובין ב"אחור", וכל אות יכולה להתחלף עם אות אחרת. חלק מן החילופים מוכרים לנו, כגון א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, שבו א' מתחלפת בת' וב' מתחלפת בש', וכל סוגי החילופים המוכרים לנו כלולים באחד מן השערים הללו. זהו סודו של ספר יצירה, הבא לספר את אופן היצירה: לפי כלל זה כל נברא ונברא קיים בעשרה מאמרות.
כמובן, אין בידינו לנחש מה מתחלף במה, שהרי אפשר לערוך התאמות רבות, ולאו דווקא זו ההתאמה שבה מקבל אותו נברא פרטי את החיות האלוקית שלו. משום כך אין אדמו"ר הזקן מפרט היכן בדיוק נמצאת האבן, היכן השולחן והיכן כל בעל חיים - אך כל אחד ואחד נמצא שם.
וזהו לשונו: "עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהן צירוף שם אבן והוא חיותו של האבן" - לכל נברא צירוף אחר, ומקורם של כולם בעשרה מאמרות שבתורה; ומן החילופים הללו נמשך לבסוף הצירוף המסוים של "אבן", והוא חיותה: ממנו נבראה האבן בפעם הראשונה, וממנו היא חיה בכל רגע ורגע עד לרגע זה ממש.
"וכן בכל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקודש" - העולם נברא בלשון הקודש, ולפיכך שמו של כל דבר בלשון הקודש הוא עצמו חיותו. ומדוע נקרא החמור דווקא "חמור", והשור "שור", והסוס "סוס", ולא אחרת? משום שצירוף האותיות ח', מ', ו', ר' הוא המכיל את חיותו של החמור, וצירוף ש', ו', ר' את חיותו של השור, וכן בכל נברא ונברא.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לפי חידושו של הבעל שם טוב אין העולם מתהווה מכוח רצון כללי בלבד - שהרי ברצון אין הבדל בין דבר לדבר - אלא על ידי הדיבור האלוקי, המצטמצם ומתלבש בכל נברא בחיות פרטית המתאימה לייעודו, עד שכל גרגר חול זוכה להתייחסות אלוקית פרטית בכל רגע. מכאן השאלה היכן נמצא כל נברא בעשרה מאמרות, ותשובת אדמו"ר הזקן שהחיות נמשכת על ידי צירופים וחילופי אותיות המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור כמבואר בספר יצירה, עד שנמשך מהן צירוף שם "אבן" שהוא חיותה; וכן בכל הנבראים, ששמותיהם בלשון הקודש הם חיותם.
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן ונעמיק בביאור חיותם של הנבראים מאותיות הדיבור האלוקי.