TheWholeTorah.aiBeta

פרק א · אדם הראשון קורא שמות ושליחות כל נברא

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 22:10

בחלקים הקודמים למדנו כיצד כל נברא מקבל את חיותו מאותיות הדיבור האלוקי המשתלשלות מעשרה מאמרות שבתורה. כעת נעמוד על מדרש מעניין המבאר את אחת הפעולות שעשה אדם הראשון, וממנו נבין עד כמה שמו של כל נברא בלשון הקודש הוא ביטוי מדויק לחיות האלוקית שבו ולשליחותו המיוחדת.

המדרש על אדם הראשון וקריאת השמות:

בפרשת בראשית מתארת התורה: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה". לכאורה, מה ראתה התורה להקדיש פסוק שלם ל'טקס קריאת השם'? אף ילדים קטנים ממציאים בתוך רגעים שמות לבובותיהם ולמשחקיהם.

המדרש מספר כי כאשר באו המלאכים בטענה לפני הקב"ה - לשם מה בראת את האדם הזה, ומה הוא בכלל? - אמר להם הקב"ה: חוכמתו גדולה משלכם. לא יכלו המלאכים להאמין כיצד ייתכן שנברא בעל גוף גשמי חכם ממלאך. אמר להם הקב"ה: בואו ונעשה ניסיון. העביר לפניהם את כל הבהמות והחיות ושאלם מה שמן, והמלאכים הסתכלו ולא ידעו לקרוא להם שמות. העבירם לפני אדם הראשון, והוא הסתכל בהם ואמר: לזה נאה לקרוא שור, לזה נאה לקרוא חמור, ולזה נאה לקרוא כך וכך - וכך נתן שמות לכולם.

בתורת החסידות מביאים מדרש זה ושואלים: מה הקושי היה למלאכים? וכי לא היו יכולים להמציא שמות אחרים? אלא שהשם אינו המצאה כלל. השם חייב להתאים לחיות, לאנרגיה האלוקית המחיה את אותו נברא. כשהסתכל אדם הראשון על החמור, לא ראה רק גוף בעל ארבע רגליים, אלא ראה את החיות האלוקית המחיה אותו באותה שעה, וידע לראות את שורשה הראשון. הוא זיהה שדווקא האותיות ח', מ', ו', ר', ודווקא בצירוף זה ולא באחר - הן החיות של החמור. לכן אמר: זה חמור, וזה שור. וכך בכל נברא ונברא. זוהי חוכמתו של אדם הראשון.

שאלת הרבי על 'פני שור שבמרכבה':

באחת ההתוועדויות עמד הרבי על נקודה מופלאה: בחסידות מובא פעמים רבות שמקורם הרוחני של השוורים שבעולם הוא ב'פני שור שבמרכבה'. אם כן, פלא פלאים: המלאכים עצמם הם המקור של השור, ושמו של המקור אף הוא 'שור' - וכיצד הם מסתכלים בשור ואינם יודעים לזהות שזה שור, ואילו אדם הראשון יודע לקרוא לו בשמו?

התשובה פשוטה: מלאך אינו מסוגל להבין כיצד ייתכן ששורש אלוקי עליון ורוחני כה גבוה יורד ומצטמצם ונעשה נברא גשמי ומגושם כל כך. הוא אינו מוצא את הקשר ביניהם. הדבר דומה לאדם ששומעים עליו כי סבו היה רב גדול ואדם נפלא, ואין מצליחים כלל למצוא את הקשר בין השניים - ואף שעברו רק דור או שניים. מעלתו וחוכמתו של אדם הראשון הייתה בכך שידע לזהות את כל סדר ההשתלשלות ולמצוא את השורש של כל דבר ודבר.

שמות בלשון הקודש מול 'שמות הסכמיים':

זוהי מעלתו של שם בלשון הקודש דווקא. גם בשפות אחרות יש שמות לדברים, אך שמות אלו נקראים בחסידות 'שמות הסכמיים' - כך הסכימו במדינה פלונית לקרוא לדבר זה כך ולדבר זה כך, ואם יתאספו הבלשנים ויחליטו על שם חדש, יהיה לו שם חדש. ואילו השמות בלשון הקודש אינם החלטה של בני אדם, אלא שמות הכתובים בתורה, שיש להם מקור, והם חשובים ומדויקים.

שמות של בני אדם:

דבר זה אינו אמור בשמות בעלי החיים בלבד, אלא גם בשמות של אנשים. האר"י הקדוש אומר דבר נפלא: כאשר נולד להורים בן או בת והם מחליטים על שם לילד, שמו של הילד הוא בעצם החיות שלו, והוא מכיל את כל חיותו. מטעם זה קיים מושג של שינוי השם במקרים חריגים ביותר: מובא בגמרא ששלושה דברים קורעים גזר דינו של אדם, ואחד מהם הוא שינוי השם - שכן ברגע שמשתנה השם, משתנה החיות של הנברא.

ומדגישים: במקרים חריגים בלבד. שהרי אם אין האדם מבין ויודע איזה שם באמת ראוי להחליף, עלול הוא להרע יותר משיטיב. אפילו אברהם אבינו, שהיה מקובל גדול, ולפי אחת הדעות הוא שכתב את ספר היצירה, ואף שהגיע לגיל שבו לא היו לו ילדים ורצה בהם - לא עלה בדעתו להחליף או להוסיף לעצמו אות ולעשות לעצמו שם אחר, עד שקיבל ציווי אלוקי: זה יהיה שמך החדש. ואם כה אין זה דבר פשוט להחליף שם, על אחת כמה וכמה שאין זה דבר פשוט לתת שם מלכתחילה.

והנה, כל אב ואם נותנים שם ללא כל קושי, והשם הוא המתאים ביותר - שני שמות, עשרה שמות, עשרים שמות, ככל שירצו - ואם זה השם שקיבל הילד, הרי זה השם המתאים לו ביותר שבעולם. ההורים סבורים שקראו לו כך מחמת סיבות חיצוניות: בגלל הסבא, או בגלל מאורע שאירע באותו יום. אומר האר"י הקדוש: בשעה שהורים נותנים שם לילדם, מכניס בהם הקב"ה נבואה קטנה. הם אינם מרגישים בה ואף אינם מבינים זאת, אך זו נבואה - שכן אלמלא כן, מניין הגיעה אליהם הידיעה מהו השם המתאים? הרי אין אנו כאדם הראשון שידע להתאים שם לכל נברא.

נחזור ללשון אדמו"ר הזקן:

אדמו"ר הזקן כותב שכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקודש "הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה, על ידי חילופים ותמורות האותיות ברל"א שערים, עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו". כלומר, החיות האלוקית יורדת ומצטמצמת ומתלבשת, ונותנת את החיות המתאימה בדיוק לאותו נברא פרטי.

כאן מוסיף אדמו"ר הזקן מושג שלא הזכיר קודם לכן: עד עתה דיבר על צירופים וחילופי אותיות, וכעת מוסיף "תמורות". תמורות האותיות הן צורה נוספת של החלפה, כפי שהזכרנו בשיעור קודם ביחס למילים "אחד" ו"ועד", שאותיותיהן מתחלפות משום שהן באות מאותה משפחה: האות א' והאות ו' מקבוצה אחת, והאותיות ח' ו-ע' הן אותיות הגרון. וכל זה בנוי על רל"א שערים שהזכרנו קודם.

מדוע לא נכתבו כל הנבראים במפורש בעשרה מאמרות?

לכאורה, וכי קשה היה לפני הקב"ה לכתוב במפורש את כל הנבראים בעשרה מאמרות? הרי כשברא את העולם ברא את הכול מעשרה מאמרות, ואם הכול צריך להיות מקורו משם - מדוע הדבר בא בדרך של חילופים, תמורות וצמצום?

התשובה, כפי שהזכרנו: מה שכתוב במפורש בעשרה מאמרות אלו נבראים בעלי עוצמה רוחנית וכוח פנימי גבוה הרבה יותר, ואילו הנבראים שאינם צריכים לקבל חיות גבוהה כל כך - חיותם מוכרחת לעבור צמצום. וזו לשונו: "לפי שאין פרטי הנבראים יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמן שבתורה" - אין כל נברא פרטי מסוגל לקבל חיות אלוקית גבוהה כל כך, ואילו היה מקבלה, לא היה נראה כפי שהוא אלא היה נברא אחר.

לדוגמה: השמש והירח כתובים במפורש בעשרה מאמרות, ובחסידות מביאים אותם כדוגמה לנבראים ה"קיימים באיש" - נבראים שהם עצמם קיימים מאז בריאת העולם, ואין זה שהשמש מתה ונולדת שמש חדשה תחתיה כדרך שאר הנבראים. זהו נברא בעל חיות אלוקית גדולה וחזקה.

ובלשון אדמו"ר הזקן: "שהחיות הנמשך מהן עצמן גדול מאוד מבחינת פרטי הנבראים, ואין כוח בהם לקבל החיות אלא על ידי שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה למדרגה פחותה ממנה, על ידי חילופים ותמורות האותיות וגימטריאות שהם חשבון האותיות, עד שיוכל להצטמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי". כאן מוסיף מושג חדש שלא הזכיר קודם - גימטריאות. הגימטריה היא הצמצום הגדול ביותר: בתמורה עדיין נשארים באותיות עצמן (א' מתחלפת בת' משום שהן מאותה משפחה), ואילו בגימטריה נוטלים רק את הערך המספרי, שהוא החלק החיצוני ביותר. הערך המספרי של ת' הוא ארבע מאות, ומארבע מאות אלו ניתן ליצור ריבוי מילים - מאות אחת אפשר לעשות כמה נבראים, שכן מילים רבות ושונות עולות לאותו חשבון.

וכאן מגיעים לנקודה: "וזה שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות המצומצם באותיות שם זה, שנשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה" - כל נברא פרטי שזכה לשם מסוים בלשון הקודש, שהוא שמו התורני וממילא שמו האלוקי, השם הוא הכלי לחיות המצומצמת שבו.

אדמו"ר הזקן חוזר ומדגיש כל העת את המילים "שבתורה", משום שמדובר כאן בהתהוות יש מאין. כאן אינו מאריך בכך, אך בהמשך התניא באיגרת הקודש יש איגרת ארוכה שבה הדגש חזק, שלהוות יש מאין אפשר רק בכוחו הבלתי מוגבל של עצמותו של הבורא בלבד, ואין בכוחה של חיות מצומצמת לברוא יש מאין. ואילו כאן אנו אומרים שהנבראים המתהווים מאין ליש מקבלים את חיותם דרך צמצום אחר צמצום - וכיצד ייתכן? לכן מדגיש שהצמצום הזה שורשו בתורה, והתורה היא היסוד של הכול: "שיש בהם כוח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם" - כוחן של אותיות התורה גדול כל כך, להוות את הנברא מאין ליש בפעם הראשונה ולהמשיך ולהוותו תמיד, כל זמן שהוא קיים.

ומדוע יש בתורה כוח עצום זה? משום ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - התורה היא הבורא בעצמו, שגילה את עצמו בתורה, וממילא זהו כוחו האינסופי והבלתי מוגבל של הבורא הנמצא באותיות התורה, שבכוחן לברוא את הכול. זהו הלשון הידוע "אסתכל באורייתא וברא עלמא" - כוחה של התורה הוא שממנה נברא הכול, והכול מרוכז בעשרה מאמרות (אף שגם בשאר חלקי התורה יש בוודאי השפעות והשלכות על ענייני העולם, אלא שכאן מדובר על הריכוז שבעשרה מאמרות שבתורה).

הנקודה העולה מכל זה: הקב"ה מכניס את עצמו בכל פרט ופרט. כל פרט, אפילו הקטן ביותר, מגלה ומבטא עוצמה ושליחות שהבורא רוצה מאותו פרט - ואין זה שכל הנבראים נמצאים באופן גלובלי ב'סל' אחד משום שהבורא רוצה בהם.

"רצה הקב"ה לזכות את ישראל":

את אותו רעיון עצמו ניתן להביא בהקשר אחר, הנוגע יותר לעבודת השם, ועל פיו נבאר משנה ידועה שאומרים בסיום פרקי אבות: "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

ראשית יש להבין את שאלתו. רבי חנניא בן עקשיא בא להסביר מדוע הרבה הקב"ה תורה ומצוות - משמע שקשה לו בכך. במה התקשה רבי חנניא? כלומר, מה היה צריך להיות לפי סברתו אלמלא ההסבר על ריבוי התורה והמצוות? ומדוע בכלל מפריע לו הריבוי?

שאלתו היא כזו: כיצד צריך יהודי לקיים מצוות, ואיזו תחושה צריכה ללוות אותו כשהוא ניגש לקיים מצווה? לכאורה, התחושה צריכה להיות אחת: אני מקיים את המצווה משום שהקב"ה ציווה. זוהי קבלת עול מלכות שמיים. ואם זו התחושה היחידה - האם יש הבדל בין מצווה למצווה? לכאורה אין כל הבדל, והכול שווה: מה זה משנה אם לפניך דבר גדול או דבר קטן, זה ציווה וזה ציווה.

[כך אמרו פעם בדרך בדיחה: מדוע כשאדם קונה אתרוג הוא משקיע סכום נכבד כדי שיהיה יפה ומהודר, אף שאומרים לו שגם הזול כשר וטוב - והוא מבקש מהודר יותר; ואילו בליל הסדר, כשעליו לאכול מרור, הוא מחפש את השיעור המצומצם ביותר ודי לו בכך שיצא ידי חובה? ואמרו: אילו היה צריך להסתובב עם המרור סביב הבימה, ייתכן שהיו מהדרים במרור יותר מאשר באתרוג. ומכל מקום השאלה עומדת: אם הגישה היא "כך ציווה הקב"ה", מדוע יש הבדל בין מצווה למצווה?]

האם אמנם כך יש להסתכל על המצוות, שהכול אחד ואין ביניהן הבדל? ודאי שיש הבדל על פי תורה:

  • אילו היו כולן שוות, היה ראוי לברך על כל המצוות אותה ברכה ולעצור ב"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" - ומדוע מפרטים: להניח תפילין, לקבוע מזוזה, להתעטף בציצית, על אכילת מצה?

  • כתוב במפורש שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח איברים - משמע שלכל מצווה עניין משלה ושליחות משלה.

  • יש כוונות במצוות, ובכל מצווה מכוונים את עניינה המיוחד. בפרק מ"א בתניא למדנו מה עניינן של תפילין של יד ושל ראש ומה עניינה של ציצית - ואילו היה הכול שווה, מה מקום לכוונות?

נמצא שיש ריבוי במצוות. אין הכוונה לריבוי מספרי בלבד, שהרי אילו היה היחס לכל המצוות שווה, לא היה אכפת לנו אם יהיו תרי"ג או אלף - כולן היו נחשבות נקודה אחת. אדרבה, תרי"ג מצוות הן מעט ביחס לבורא שהוא אינסוף, ואף אלף או מיליון מצוות אינן אלא כאין ואפס.

אותו ריבוי קיים גם בתורה: שישה סדרי משנה כנגד חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, ולכל סדר העניינים הקשורים לתוכנו; יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה; יש פנימיות התורה וחיצוניות התורה; ובכל חלק יש פשט, רמז, דרוש וסוד כנגד ארבעה עולמות. ואין אנו ניגשים לחלק הפשט באותה גישה שבה אנו ניגשים לחלק הדרוש - משום שכל חלק בתורה הוא עניין אחר, ומתגלה בו עניין אחר. על כך שואל רבי חנניא בן עקשיא: מדוע הרבה להם תורה ומצוות, מדוע יש ריבוי? הרי הכול היה צריך להיות אחד, נקודה אחת.

ותשובתו: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל". ו"לזכות" אין פירושו ריבוי זכויות בלבד - שהרי אף אם הייתה בכולן כוונה אחת, היו לו מצוות רבות - אלא "לזכות" מלשון לזכך. הקב"ה רצה לזכך את היהודי, ומכיוון שביהודי יש רמ"ח איברים, ובמוחו חלקים רבים, וביכולותיו הנפשיות רמות רבות - אילו היו כל המצוות שוות, היה מקיים את כולן בגישה כללית בלבד. אך הקב"ה רצה לשייך את עצמו לכל פרט ופרט שבנפשנו, ולא שתהיה שייכותנו אליו גלובלית וכללית בלבד, אלא שכל תא בגוף ימצא את שייכותו האישית אליו. לפיכך לכל מצווה תפקיד אחר ושליחות אחרת, וכל מצווה מזככת חלק אחר באדם.

בדיוק אותו רעיון קיים בעולם: אילו רצה הקב"ה, היה בורא את כל העולם ברעיון אחד - היה רוצה, ונהיה עולם. אך הוא רצה שכל פרט בבריאה יבטא עניין אחר באלוקות, "מה רבו מעשיך ה'" - שכל פרט שבריבוי יבטא את האלוקות בצורה שונה. לכן התייחס לכל אחד בצורה שונה, ולכל אחד נתן את שמו ואת חיותו.

"בעשרה מאמרות נברא העולם":

כל הרעיון הזה מקופל במשנה אחת בפרקי אבות, ורק לאחר שלומדים אותה בתורת החסידות מקבל המשפט טעם אחר: "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להיבראות". מהי השאלה? לא שבמאמר אחד היה יכול לברוא עולם אחר, אלא את אותו עולם ממש, על כל פרטיו ופרטי פרטיו, היה יכול לברוא במאמר אחד.

וזה פירושו (על כל פנים, אחד הפירושים): אילו ברא את הכול במאמר אחד, היה כל העולם נברא ולא היה חסר דבר - אך לא היה יחס פרטי לכל דבר ודבר, אלא רצון אלוקי אחד שיצר את כל הפרטים. אולם הקב"ה לא רצה בכך, אלא רצה שכל פרט יקבל שליחות, וכלשון המשנה "ליתן שכר טוב לצדיקים" וכו'. יש התייחסות שונה לכל פרט בבריאה, ולכל פרט שליחות משלו.

לסיכום: בחלק זה למדנו מן המדרש על אדם הראשון שנתן שמות, שהשם בלשון הקודש אינו המצאה אלא ביטוי מדויק לחיות האלוקית ולשורשה - ואילו המלאכים, אף שהם שורש הנבראים, לא ידעו לקשר בין השורש העליון לנברא המגושם. עמדנו על ההבדל בין שמות בלשון הקודש ל'שמות הסכמיים', ועל דברי האר"י הקדוש בעניין שמות בני אדם ושינוי השם. בלשון אדמו"ר הזקן ראינו כיצד יורדת החיות על ידי חילופים, תמורות וגימטריאות עד שמתלבשת בנברא פרטי, ומדוע אין פרטי הנבראים יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמם, וכן את הדגש על כוחה של התורה דווקא לברוא יש מאין. לבסוף ראינו כיצד אותו יסוד עצמו מבואר במשנת "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" ובמשנת "בעשרה מאמרות נברא העולם".

זהו הרעיון הכללי של הפרק הראשון בשער הייחוד והאמונה: לחבר אותנו לידיעת השליחות שיש לכל נברא, מאחר שכל נברא קיבל את האותיות האלוקיות שלו מעשרה מאמרות שבתורה. בחלק הבא נמשיך בלימוד דבריו של אדמו"ר הזקן ונעמיק בהבנת הייחוד האלוקי המחיה את כל הבריאה.