בחלק הקודם למדנו את דברי הבעל שם טוב, המבארים ומרחיבים את דברי המדרש על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים": אותיות דברו של הקב"ה שבהן נברא הרקיע ניצבות ועומדות בתוכו לעולם, ומהוות ומחיות אותו בכל רגע ורגע. כעת נמשיך ונראה שאין הדבר אמור ברקיע בלבד.
השמיים הובאו בפסוק כדוגמה בלבד, ולא רק עליהם מדובר, אלא "ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש" - אף הארץ והדומם שבה, האבנים והעפר, קיימים וחיים ברגע זה ממש משום שדבר השם מהווה ומחיה אותם עכשיו, "אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, הייתה חוזרת לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".
חידושו של האר"י ז"ל בדומם:
"וזהו שאמר האר"י ז"ל, שגם בדומם ממש, כמו אבנים ועפר ומים, יש בחינת נפש וחיות רוחנית". כשרואים דבר חי הנע וצומח, מובן שיש בו כוח חיות, וברגע שהוא מסתלק ממנו הוא נגמר. אבל האבן נראית כעומדת סטטית, כמי שנבראה וזהו. על כך אומר האר"י ז"ל שגם לאבן יש נפש: אין היא כנפש שבצומח, המעניקה גם כוח צמיחה, ובוודאי אינה כנפש שבחי. חיותה מועטה ביותר, ואין היא פועלת אלא את עצם הימצאותה - אך גם הימצאות זו עצמה היא נפש.
ומהי אותה נפש? היא אינה אלא האותיות:
נפש הרקיע - האותיות "יהי רקיע".
נפש הארץ - האותיות שבהן נבראה הארץ.
נפש הדומם - "אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית".
כיצד אותיות בוראות מציאות?
נפתח במשל מאדם, ממלך בשר ודם: המלך אומר לעבדיו לעשות - והם עושים. מה גרם להם לעשות? האותיות שהוציא מפיו. וכן בשיחה שבין שניים: אדם מוציא אותיות מפיו, והן הגורמות לחברו להשיב לו.
אלא שאנו הנבראים מוגבלים, והאותיות שלנו אינן יכולות אלא לעורר את הזולת ולהניעו לפעולה, ואין בכוחן ליצור. אצל בורא העולם, לעומת זאת, האותיות הן הן היוצרות את הדבר עצמו. אין מושג של יצירת דבר חדש אלא אצל הבורא בלבד, ואין בשום מציאות אחרת דוגמה או דימוי ליצירה חדשה. ומובן שהדיבור האמור כאן אינו אלא משל ודימוי - לא יצא קול כרמקול ואמר "יהי רקיע", אלא מדובר בכוח אלוקי שהתלבש במה שקרוי אותיות.
הרעיון הוא שהכוח האלוקי מתלבש באותיות, והאותיות הן התבניות שדרכן הוא יורד ומצטמצם. כל אות - בצורתה, במשקלה, בערכה המספרי ובשאר העניינים שהיא מכילה - נושאת בתוכה עוצמה עצומה, והכוח האלוקי מתבטא דרכה. ומכיוון שהיצירה מקבלת את כוחה מן האותיות, הכרחי שהאותיות תהיינה בתוכה בכל רגע ורגע; וברגע שתסתלקנה, תחזור התוצאה למצב שלפני ששת ימי בראשית ממש, כאילו לא נבראה כלל.
יש כאן כמה וכמה דיוקי מילים שראוי להתעכב עליהם, ועוד נעסוק בהם בעזרת השם, אך תחילה נעמוד על הרעיון עצמו.
מה חידש הבעל שם טוב?
המדרש על תהילים קדם לבעל שם טוב בדורות רבים, ויהודים למדוהו וידעוהו. מה אפוא התחדש בתורת החסידות? ברור שיש כאן חידוש גדול: הבעל שם טוב חולל שינוי תפיסה והבנה במהותה הבסיסית של האמונה בעניינים אלו.
להבנת הדברים נקדים משל מכוחות הנפש שבאדם. אדם הרוצה ללגום מים מכוס - האם נכון לומר שרצונו נכנס לתוך הכוס שהוא חפץ בה? ודאי שלא. הרצון הוא כוח בנפשו, המושך אותו אל הדבר, אך אין הוא מתלבש בתוכו; ולפיכך נמנה הרצון עם הכוחות המקיפים. לעומת זאת, השכל והרגש הם כוחות פנימיים: כאשר אדם מבין דבר וההבנה מביאה אותו להתרגשות, ההבנה אכן ירדה אל הלב וחדרה לתוך פנימיותו - ואילו לא הייתה יורדת אל הלב, לא היה הדבר מזיז לו כלל.
לפני הבעל שם טוב: יהודים ידעו בוודאות שהקב"ה ברא את העולם ובורא אותו בכל רגע ורגע - "המחדש בטובו בכל יום תמיד", "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". אלא שאת יחס הבריאה לבורא תפסו באופן כללי: הוא אמר ויהי, ציווה ויעמוד, הוא רוצה שיהיה עולם - ומרצונו נעשה הכול. כל הפרטים נכללים ברצון הכללי, אך בלי יחס אישי ופרטי בין פרט לפרט.
חידושו של הבעל שם טוב: החיות האלוקית נמצאת בתוך הפרט עצמו. לא רק כללות המציאות, אלא כל פרט ופרט - כל תכונה, כל חוש וכל כוח הכי קטן - מהווה ביטוי של הכוח האלוקי האינסופי, וזועק "אין עוד מלבדו". וזהו שמדייק הפסוק "ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים" - בתוכו ממש, מהוות את פרטיו.
כיוון ההסתכלות הזו הוא לחבר בין העולם לבורא בצורה המקסימלית והאבסולוטית שיכולה להיות, ולא להותיר שום פרט קטן, שום תחושה ושום תכונה, שאינם מבטאים ברגע זה ממש את הכוח האלוקי. לפרש כך את דברי המדרש ואת הפסוק - זהו חידושו של הבעל שם טוב, ומבט חדש זה הוא שעלינו להבין.
"ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות":
משנאמר שכל נברא חי וקיים מכוח האותיות שבעשרה מאמרות, מיד זועקת השאלה הבאה: הרי בעשרה מאמרות לא כתוב "יהי אבן". והרי יש לשאול: מדוע נולדה שאלה זו דווקא עתה, לאחר חידושו של הבעל שם טוב? אכן, לפני חידושו לא היה צורך למצוא את האבן בעשרה מאמרות: הקב"ה רצה עולם, ורצונו כולל את כל הפרטים שבו - כשם שאדם הרוצה בית, כבר בהבזק רצונו כלולים כל פרטי הבית, ואין הוא נזקק לפרט רשימה של מיליון פריטים. די בכך שנאמר "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - את השמים לרבות צבאיה ואת הארץ לרבות צבאיה - וכל הפרטים כלולים ברצון.
אך לפי הבעל שם טוב אין להסתפק ברצון כללי. כל פרט ופרט - כל מחט, כל גרגיר חול, כל פרפר וכל יצור - קיים משום שאותיות אלוקיות נכנסות בו ברגע זה ממש, בכוונה פנימית ובהתחברות לאותו פרט קטן עצמו. ממילא, יש למצוא כל פרט עד האחרון שבהם במקור הראשון, ולכל פרט יש מקום של חשיבות ברצון האלוקי.
על כך משיב אדמו"ר הזקן שאכן הכול מופיע שם. הרי האותיות הן כוח אלוקי בעל עוצמה עצומה: מה שקיבל את יצירתו מן האותיות כפי שהופיעו בצירוף הישיר שבעשרה מאמרות - אלו נבראים המסוגלים להכיל את העוצמה הגבוהה ביותר. אך יש נבראים שאינם מסוגלים לקבל עוצמה כזו, והם מקבלים את חיותם מן האותיות בדרך של צירופים, חילופים, תמורות וגימטריאות - כפי שלמדנו בהבדל שבין "אחד" ל"ואחד". אין אלו משחקי אותיות בעלמא, אלא גילוי מה שכל אות מכילה בתוכה.
וכך, למשל, באות אל"ף:
היא מכילה את האות ת' - על פי חילופי אותיות אתב"ש.
היא מכילה את האות ק' - שהאל"ף ראשונה ביחידות והק' ראשונה במאות.
בצורתה היא כוללת שני יודי"ן ו-ו'.
בספר יצירה מפורטות מאתיים שלושים ואחת אפשרויות של חילופי אותיות, כפי שיוזכר בהמשך. האל"ף כפי שיצאה בצורתה המקורית היא העוצמה הגבוהה שבדברים, וכל מה שהיא יכולה להכיל - היא אכן מכילה; ומן הפרטים שבה נבראו הנבראים המקבלים אנרגיה נמוכה יותר. נמצא שאין אף נברא שאינו נמצא שם: זה ברמה גבוהה יותר וזה ברמה נמוכה יותר, אך הכול נמצא שם. ומכיוון שהכול נמצא שם, הרי הוא נמצא שם לא רק בששת ימי בראשית אלא בכל רגע ורגע.
השגחה פרטית:
הבנה זו מחברת אותנו ישירות למושג ההשגחה הפרטית - להאמין שכל מה שקורה כרגע מושגח על ידי הבורא ברגע זה ממש. לעיתים אין הדבר נתפס: וכי לבורא העולם אין עיסוק אלא אם הנמלה תפנה ימינה או שמאלה? אלא שמבחינתו אין הבדל בין הנמלה לבין השאלה אם תפקוד הוריקן מדינה שלמה, שהרי אילו לא היה משקיע את כוחו ברגע זה ממש, לא היה הדבר קיים כלל ולא הייתה תנועתו קיימת.
וזו גם השורה התחתונה: האם יש עולם, או שיש רק אלוקים? יש רק אלוקים, שהרי כל פרט המתרחש אינו אלא ביטוי של הכוח האלוקי. דברים אלו טעונים כמובן הבנה והסברה, והם מעוררים שאלות ונקודות נוספות, אך זהו כיוון המחשבה שיש להכניס בראש.
מכאן גם לשאלה הנשאלת: מה דינם של אדם הזורק אבן או הדורך עליה? בעניין זה מובא ב"היום יום" ביטוי יפה: כשאדם דורך על האבן, האבן זועקת ואין אנו שומעים אותה; ואילו יכולנו לשמוע את זעקתה, הייתה אומרת לאדם: "אם אתה הולך ומהרהר בדברי תורה - דרוך עליי, שאתה טוב ממני; אך אם לאו - במה אתה טוב ממני?".
"חס ושלום" - על מה?
נאמר כאן פעמיים "אילו היו מסתלקות האותיות כרגע חס ושלום". ולכאורה, על מה נאמר כאן "חס ושלום"? אילו היו מסתלקות האותיות, היה הכול חוזר לקדמותו - ומה בכך? וכי אנו חוששים על קיומנו שלנו? הרי אנו נמצאים כאן משום שהוא רוצה, וכשלא ירצה לא נהיה כאן.
אלא שחסידים היו מסבירים: ה"חס ושלום" אינו על אובדן מציאותנו, אלא על התכלית. הקב"ה רוצה עולם, ויש לנו שליחות - שיהודי יזכך את העולם ויקיים בו תורה ומצוות. ואילו היו מסתלקות האותיות, לא הייתה התכלית האלוקית מתבצעת, חס ושלום. אך באופן תאורטי, אילו היה הדבר קורה - הכול היה חוזר לאין ואפס ממש.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אין החיות האלוקית המתמדת אמורה ברקיע בלבד, אלא אף בארץ הגשמית ובדומם ממש, וכדברי האר"י ז"ל שגם באבנים, בעפר ובמים יש בחינת נפש וחיות רוחנית - הן אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המהוות אותם יש מאין בכל רגע. עמדנו על כך שהאותיות הן התבניות שדרכן יורד הכוח האלוקי היוצר, ועל חידושו של הבעל שם טוב: לא יחס כללי בין הבורא לעולם, אלא חיות אלוקית פנימית בכל פרט ופרט. משום כך נדרש למצוא אף את ה"אבן" בעשרה מאמרות - בדרך של צירופים, חילופים ותמורות האותיות - וממילא אין נברא שאינו כלול שם. מכאן להשגחה פרטית בכל רגע, ולהבנה ש"אין עוד מלבדו"; וכן ביארנו את משמעות ה"חס ושלום" - על ביטול התכלית האלוקית שבבריאת העולם.
בחלק הבא נמשיך בנקודות הנוספות שבפרק, ונעמוד בעזרת השם גם על דיוקי הלשון שבדברי אדמו"ר הזקן.