בחלק הקודם למדנו כי גילוי השכינה שורה בקודש הקודשים שבכל עולם, וכי בזמן הזה שורה השכינה על היהודי העוסק בתורה. כעת נעמוד על שאלה נוספת: מדוע מאיר האור דווקא באמצעות ספירת המלכות, ומהי המעלה המיוחדת שבלימוד ההלכה.
אנו עוסקים כאן בתלמוד תורה, ועלינו להבין מדוע האור מאיר למטה דווקא באמצעות המלכות, שהיא בחינת עשייה ודיבור. הטעם הוא שהדבר ירד לעניין של התלבשות, ו'שכינה' הוא מלשון "ושכנתי בתוכם" - שהדבר שוכן בתחתון. אילולא ירד האור למלכות, לא היה נתפס בשום עניין תחתון. כך הוא בכל עולם ועולם: אילו לא היה האור יורד ומתלבש במלכות של אותו עולם, לא היו נבראים נבראיו, שהם הפועל היוצא שלו. והמאיר במלכות של אותו עולם הוא הקודש הקודשים שלו, היא בחינת חב"ד - אלא שהחב"ד מאיר באמצעות ספירת המלכות.
בעולם הזה הגשמי עוסק האדם במעשים גשמיים ובדיבור גשמי, כלומר בדבר הבא כביטוי של מלכות ושל עשייה, שכן מן המלכות נבראו כל הדברים המעשיים. וכאשר יהודי לומד תורה, האור המאיר כאן גבוה מכל העולמות, אלא שהוא מתלבש, יורד ומשתלשל דרך כל העולמות עד למלכות של העולם המעשי.
לפיכך, בכל לימוד תורה נפעל עניין זה - אף אם האדם עוסק בהנחה של מאמר או בעניין מופשט ועמוק בקבלה. ואף על פי כן יש מעלה מיוחדת כאשר הלימוד הוא בענייני הלכה, ולכן הודגש הלשון "ארבע אמות של הלכה". טעם הדבר יתבאר בהמשך דברי אדמו"ר הזקן.
כשבא אדמו"ר הזקן להביא דוגמאות למצוות התלויות בדיבור, מנה ארבעה עניינים: תלמוד תורה, ברכת המזון, קריאת שמע ותפילה. ולכאורה, התפילה נמנית פעמים רבות כמצווה מדרבנן ולא כמצווה מן התורה, ואף בתניא עצמו - באיגרת התשובה (שנלמד בה בעזרת השם בהמשך), שם מבואר בעניין התיקונים שאדם צריך לתקן על שביטל מצוות, מובאת התפילה כדוגמה למצוות עשה מדרבנן. וכאן הביא אדמו"ר הזקן את התפילה כדוגמה למצווה מן התורה.
האמת היא שבתפילה יש את שני העניינים גם יחד, והחילוק הוא באיזה חלק בתפילה מדובר:
נוסח התפילה - זה שאנו מתפללים בכל יום את התפילה המופיעה בסידור, בנוסח קבוע ובזמנים קבועים - זו מצווה מדרבנן.
עצם התפילה - שיהודי פונה אל הקב"ה כשיש לו צורך, כשהוא מרגיש חסר או בעיה מסוימת, ופותח את פיו אף במילים שלו ואומר "ריבונו של עולם, עזור לי בזה ובזה" - בכך הוא מקיים מצוות עשה מן התורה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם", ועבודה שבלב זו תפילה.
נמצא שהמצווה להתפלל היא מדאורייתא, ואילו הניסוח, קביעת הזמנים בכל יום והכנסת הדבר למסגרות - מדרבנן. ולכן לעיתים מודגש צד זה שבתפילה ולעיתים הצד האחר.
בטרם נעמוד על מעלת ההלכה, נעמוד על מעלת המצוות בכלל אף לגבי התורה. היכן מתגלה רצונו של הקב"ה מאיתנו? התורה אמנם מבארת לנו מהו הרצון, אך הביטוי של הרצון הוא בקיום המצווה עצמה - הקיום בפועל הוא ביטויו של הרצון האלוקי. והרצון, כידוע בסדר השתלשלות הספירות, נעלה אף מן החכמה: כשמציירים את סדר הספירות, הרצון הוא בחינת כתר - כותרת שמעל הכול, ו"אין דבר העומד בפני הרצון". התורה היא בחינת חכמה, והרצון למעלה הימנה.
ובלשון הפנים: "ותרי"ג מצוות התורה עם שבע מצות דרבנן בגימטריא כתר" - תרי"ג מצוות מן התורה בצירוף שבע המצוות שתיקנו חכמים, הרי שש מאות ועשרים, כמניין "כתר", שהוא כותרת המבטאת את הרצון שמעל כל סדר הספירות. נמצא שביטוי הכתר, היינו הרצון האלוקי, נמצא בתרי"ג מצוות דאורייתא ושבע מצוות דרבנן, "שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש בחכמתו יתברך" - הרצון האלוקי מתלבש ומתגלה בחכמתו, היא התורה.
לפי זה יש להבין: התורה היא ביאורו של הרצון, ואיזה חלק בתורה עוסק ברצון עצמו - מה תכלית רצונו של הבורא? ההלכה, ובתורה שבעל פה. ההלכה שבתורה היא המתחברת בקירוב הגדול ביותר אל הרצון. לכן אמרו "כל מי שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו", שכן כל חלק בתורה הוא ביטוי חכמתו של הבורא, והחכמה היא קודש הקודשים של כל עולם והשכינה מאירה בה. אך באופן מיוחד הדבר הוא בארבע אמות של הלכה, שבה מצוי הביטוי הישיר ביותר של הרצון העליון.
יש לשאול: הרי גם בתורה שבכתב יש ציוויים מוחלטים, כגון איסור עבודה זרה. אמנם האמת היא שאין בתורה שבכתב אף מצווה שניתן לדעת מן הפסוק עצמו כיצד לקיימה. תפילין, לדוגמה: היכן להניח, מה לקשור וכיצד לקשור, ובאיזה צבע? אין הדבר כתוב. וכן בציצית, וכן במזוזה - "וכתבתם על מזוזות ביתך": האם לכתוב על המזוזה עצמה שבפתח או על הקלף, וכיצד וכיצד להניחה? אין שום מצווה שמכלול פרטיה מצוי בתורה שבכתב, ללא לימוד התורה שבעל פה ובחלק ההלכתי שבה.
מצוות שמיטה היא המצווה היחידה שבה מפרטת התורה שבכתב יותר מבכל השאר, ולכן נאמר בה "בהר סיני", שכללותיה ודקדוקיה נאמרו שם (ואף שלמדנו כי הכול נאמר בהר סיני). ואף על פי כן, גם בשמיטה, ההלכה למעשה - כיצד לקיים את העניינים על כל פרטיהם - אינה נודעת ללא התורה שבעל פה.
נמצא שתכלית לימוד התורה היא ההלכה, שהיא המורה לאדם מה לעשות ומקרבת אותו אל העשייה בפועל. וממילא, כאשר אדם לומד את ההלכות הוא מתחבר לרצון האלוקי.
אדמו"ר הזקן ממשיך ומבאר "המיוחדות באור אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד" שהחכמה האלוקית והרצון האלוקי מיוחדים באור אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד", ובזה מונחת שאלה נסתרת שהוא מיישבה בשורה הבאה. שהרי אמרנו כל העת שהשכינה שורה בחכמתו של הבורא, ובתורה עצמה: תורה שבכתב נקראת חכמה, ותורה שבעל פה נקראת בקבלה מלכות ו'ארץ', כלשון פתח אליהו: "מלכות - פה, תורה שבעל פה קרינן לה". והרי ההלכה מצויה בתורה שבעל פה, בחינת מלכות, וכיצד אומרים שדווקא בה שורה השכינה?
על כך הוא עונה מיד: "וה' בחכמה יסד ארץ" - 'ארץ' היא מלכות, היא תורה שבעל פה, והמאיר בה הוא החכמה, "היא תורה שבעל פה דנפקא מחכמה עילאה, כמו שכתוב בזהר דאבא יסד ברתא": 'אבא' הוא ביטוי החכמה, ו'ברתא' בתרגום היא בת, שהיא מלכות. וכך הוא סדר הספירות:
חכמה נקראת אבא.
בינה נקראת אמא.
שש הספירות נקראות בן.
מלכות נקראת בת.
[מכאן גם הטעם לכך שקיום מצוות פרו ורבו בשלמותו הוא כשנולדו בן ובת: שאז יש שלמות של כל שם הוי"ה - אב ואם, שהם חכמה ובינה, ובן ובת, שהם שש הספירות והמלכות].
ומכיוון ש"אבא יסד ברתא", היינו שהמלכות מתגלה מן החכמה, נמצא שבתורה שבעל פה מתגלה החכמה עצמה.
ומכאן למסקנת העניין וסיכומו: גם היום, שבית המקדש עדיין לא נבנה ואין השכינה מתגלה ושורה בקודש הקודשים, מצוי קודש הקודשים אצל כל אחד ואחד - יֵשֵׁב אדם וילמד תורת ה', ובמיוחד הלכה, ובכך יתחבר אל השכינה והיא תשרה עליו. שכן בלימוד ההלכה הוא לומד את המצוות שהן הרצון האלוקי, וזה מביא את גילוי השכינה כאן למטה. נמצא שאף שבית המקדש עוד לא נבנה, קודש הקודשים נגיש לכל אחד ואחד.
כמובן שהדבר הוא בהתלבשות נמוכה מאוד: בבית המקדש הראשון התלבש הדבר בעולם הבריאה; בבית המקדש השני ירד עד לחכמה שבעולם העשייה; וכאן הוא יורד עד למלכות שבעשייה, שהיא ההתלבשות הנמוכה ביותר. ואף על פי כן, האור המאיר כאן הוא אור שלמעלה מכל העולמות כולם.
*
נשלים כמה נקודות בעניין שקראנו - תרי"ג מצוות דאורייתא עם שבע מצוות דרבנן. ראשית, מהן שבע מצוות דרבנן? תקנות חכמים רבות הן, למעלה משבע, אך נמנות שבע בלבד בשם "שבע מצוות דרבנן" - אותן שבע שתיקנו עליהן חכמים ברכה. [ולפיכך אין הצומות בכללן, שהרי אין מברכים עליהם]. ואלו הן:
נטילת ידיים.
עירובין.
ברכות.
נר של שבת.
קריאת מגילה.
הדלקת נר חנוכה.
אמירת הלל.
ובספר "מגלה עמוקות" מובא סימן לזכירתן בראשי תיבות "נוע בשמחה": נ' - נטילת ידיים; ע' - עירובין; ב' - ברכות; ש' - נר של שבת; מ' - מגילה; ח' - חנוכה; ה' - הלל.
כאן יש נקודה מעניינת: היכן מצוי הרמז לכך ששבע מצוות דרבנן הן חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מכלל המצוות ממש? הרי אנו רואים תקנות שנתקנו במהלך הדורות - נטילת ידיים ועירובין תיקן שלמה המלך, ועד שלמה המלך לא היו מצוות אלו קיימות. וכיצד אומרים שמה שתיקן שלמה המלך הוא חלק בלתי נפרד מן המצוות דאורייתא שהוריד משה רבנו מהר סיני?
יסוד כל הדברים שדיברנו הוא שהכול מאיר בעשרת הדיברות, שהן כללות התורה. ולפיכך בעשרת הדיברות נמצאות כל תרי"ג המצוות וגם כל שבע מצוות דרבנן. והרמז לכך מעניין מאוד: בעשרת הדיברות יש שש מאות ועשרים אותיות, וכל אות מרמזת למצווה מסוימת - ואין זה מספר סתם.
שבע האותיות האחרונות שבעשרת הדיברות הן שתי המילים "אשר לרעך" - "אשר" שלוש אותיות ו"לרעך" ארבע אותיות, ביחד שבע - והן המרמזות על שבע מצוות דרבנן. וטעם הדבר בפשטות: תרי"ג האותיות הן של הקב"ה, ואת שבע האותיות האחרונות, "אשר לרעך", הניח לחכמי הדור שיוסיפו את מה שיגלו בדורות - ואף על פי כן הכניסן כחלק בלתי נפרד מעשרת הדיברות.
שש מאות ועשרים האותיות של עשרת הדיברות הן אפוא בחינת כתר, כמניין "כתר" - הכתר האלוקי, הרצון האלוקי, וזהו גילוי כללות התורה: כל התורה נמצאת בעשרת הדיברות, כל אות מרמזת לעניין וכל דיבר מרמז לעניין, וכללות התורה שבעשרת הדיברות כוללת את השכינה.
בבית המקדש היו עשרת הדיברות חקוקות על האבן, ובזמן הזה עליהן להיות חקוקות על הלב, על הדיבור ועל הידיים והרגליים - בעשייה, שנקיים את שש מאות ועשרים האותיות הלכה למעשה. וכאשר נקיים את תרי"ג מצוות דאורייתא ואת שבע מצוות דרבנן, יהיה לנו כתר מושלם, הכתר האלוקי, וזהו גילוי השכינה כאן למטה.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע מאיר האור בעולם הזה דווקא באמצעות ספירת המלכות - שכן 'שכינה' מלשון "ושכנתי בתוכם", והתלבשות בתחתון מחייבת ירידה למלכות, ואף על פי כן האור המאיר בלימוד התורה למטה גבוה מכל העולמות. עמדנו על שני הצדדים שבמצוות התפילה, מדאורייתא ומדרבנן; על מעלת המצוות שהן בחינת כתר, שכן תרי"ג מצוות עם שבע מצוות דרבנן בגימטריה "כתר", שהוא הרצון העליון המלובש בחכמתו יתברך; ומכאן מעלת ארבע אמות של הלכה, שבה הביטוי הישיר של הרצון, ושאין הלכה למעשה בלא תורה שבעל פה. למדנו כיצד שורה השכינה בהלכה שהיא בחינת מלכות, שהרי "וה' בחכמה יסד ארץ" ו"אבא יסד ברתא", וכיצד מצוי קודש הקודשים בזמן הזה אצל כל אחד ואחד בלימוד התורה. לבסוף מנינו את שבע מצוות דרבנן ואת הרמז להן בשבע האותיות האחרונות "אשר לרעך" שבעשרת הדיברות, שהן שש מאות ועשרים אותיות כמניין "כתר".
בכך מסתיים ביאור העניין שהחל בפרק נ"א, ובחלק הבא נמשיך בלימודנו בספר התניא.