בשעה טובה הגענו לפרק האחרון של ליקוטי אמרים - החלק הראשון בספר התניא - פרק נ"ג, ולקטע האחרון שבו. עצרנו בדף ע"ד עמוד ב' (עמוד 148), בשורה האחרונה של העמוד, המתחילה "וזהו שאמר הינוקא".
אדמו"ר הזקן הביא בפרק ל"ה את לשון הינוקא: כשם שכדי להדליק נר אין די בפתילה, אלא יש להוסיף שמן - והשמן הוא המרכיב שבלעדיו לא תדלק האש - כך בנמשל: אור הקדושה, השכינה, שורה על גופו של היהודי, וגופו הוא כפתילה. וכשם שהפתילה לעצמה אינה דולקת באור צלול ונקי בלא שמן, כך נדרש 'שמן' כדי שהשכינה תשרה על נשמתו, נפשו וגופו של היהודי. ולשון הינוקא היא, שהשמן הוא המעשים הטובים - המצוות שיהודי מקיים הן הגורמות לאש לדלוק ולשכינה לשרות עליו.
בפרק ל"ה ביאר אדמו"ר הזקן באריכות - ולמדנו זאת בהרחבה - את מעלתם המיוחדת של המצוות והמעשים הטובים. אך פרט אחד נותר טעון ביאור:
מדוע משווה הינוקא את המעשים הטובים דווקא לשמן?
שמן בדרך כלל - בזוהר, בקבלה ואף בגמרא - הוא רמז לחכמה, ולא לעשייה. לפי זה היה מתאים שהנמשל של השמן יהיה לימוד התורה; ואילו הינוקא אומר שהשמן הוא המעשים הטובים, שהמעשים הם כשמן. לביאור נקודה זו פתח אדמו"ר הזקן בפרק נ"א, שפתיחתו "לתוספת ביאור לשון הינוקא", וכאן, בסיום הפרק, מתבאר העניין מתוכו.
"וזהו שאמר הינוקא דנהורא עילאה דאדליק על רישיה אצטריך למשחא" - האור העליון הדולק על ראשו של היהודי, היינו השכינה השורה על כל יהודי ויהודי, "איצטריך למשחא" - צריך לשמן. ועל כך הייתה השאלה, מדוע ממשיל זאת דווקא לשמן, ולפיכך מבאר תחילה מהו אותו 'שמן': "פירוש להתלבש בחכמה הנקראת שמן משחת קודש כמו שכתוב בזהר" - השכינה צריכה להתלבש בחכמה, וכשהיא מתלבשת בחכמה נקראת החכמה שמן; וכשם שהשמן גורם לאש להיאחז, כך החכמה גורמת להשראת השכינה.
עניין זה מתקשר לכל מה שלמדנו בפרקים האחרונים: למדנו באריכות מהי שכינה ומהי השראת השכינה - שכינה היא מלכות דאצילות - והיכן היא שורה: בכל עולם ועולם היא שורה ב'מוחין' של אותו עולם, שהם 'קודש הקודשים' שלו, החכמה של כל עולם ועולם. כך גם בעולם הזה הגשמי: בבית המקדש, הן הראשון והן השני, קודש הקודשים הוא המקום שהשכינה שורה בו, והוא בחינת המוחין. ואף בזמן הגלות הזכרנו את התחליף לכך - "משחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה": הלכה היא לימוד, ולימוד הוא מוחין, וזהו המקום שבו נמצאת השכינה.
מובן אם כן שהשכינה שורה במקום של מוחין ושל חכמה, ולכן נמשלה לשמן. אלא שהינוקא לא אמר שהדבר נעשה על ידי לימוד התורה, אלא על ידי מעשים טובים - ומעשים אינם חכמה, אלא מצוות, ולכאורה אין הדבר מתיישב. ועל כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "ואינון עובדין טבין" - אותם מעשים טובים שדיבר עליהם הינוקא - "הן תרי"ג מצות הנמשכות מחכמתו יתברך". מכיוון שתרי"ג המצוות נמשכות מן החכמה, שהיא מקורן, אפשר לקרוא גם להן שמן, שהרי הן באות מן השמן - ולפיכך משווה אותן הינוקא לשמן.
לכאורה, אם כל מעלת המצוות היא בכך שהן נמשכות מן החכמה ומן התורה, מוטב לאחוז בחכמה עצמה, שהיא ודאי שמן: שילמד היהודי תורה, והתורה תגרום להשראת השכינה. מדוע נדרשות דווקא המצוות, שהן התוצאה?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "כדי לאחוז אור השכינה בפתילה היא נפש החיונית שבגוף הנקראת פתילה". כמו במשל, שהאש נאחזת בפתילה - כך בנמשל: כדי שהשכינה תשרה על הגוף ועל הנפש הבהמית, יש לפנות אליה בשפתה, שפת המעשה, עולם העשייה - והיינו המצוות. הלומד תורה בלבד אף הוא ממשיך שכינה, שהרי כמובא בפרקי אבות אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו - אך השראה זו היא על הנשמה, על הנפש האלוקית. וכדי שהשכינה תשרה על הגוף, על הפתילה, אין די בחכמה ואין די בתורה, אלא נדרשות דווקא המצוות.
ומהו "על ידי הפתילה"? קיום מצווה אינו קל; הוא מלווה בהתמודדות ובהקרבה. ומי מקריב? לא הנפש האלוקית - היא דווקא חשה טוב בקיום המצווה; המקריבה היא הנפש הבהמית, והקרבה זו היא הגורמת להשראת השכינה. וכלשונו: "על דרך משל כי כמו שבנר גשמי האור מאיר על ידי כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש" - כשם שבנר גשמי, אם תיפסק הפתילה ולא יהיה עוד מה שיתכלה, תיעלם האש באותו רגע, וכדי שהאש תמשיך להיאחז חייב להימשך כיליון הפתילה - כך בנמשל: כיליון הבהמיות, ההתמודדות וההקרבה שבקיום המצוות, הוא הגורם להשראת השכינה על גופו של היהודי.
כאן נדרשת הבהרה אחת. מן הדברים עד כה היה מקום לחשוב שהמצוות באו עבור הנפש הבהמית והתורה עבור הנפש האלוקית: שהלומד תורה משרה שכינה על נפשו האלוקית, והמקיים מצוות משרה שכינה על נפשו הבהמית. על כך אומר אדמו"ר הזקן מיד שאין הדבר כן: גם השראת השכינה על הנפש האלוקית תלויה בכיליון הנפש הבהמית, ובלעדיו אף הנפש האלוקית לא תקבל את ההשראה. וכמו במשל הגשמי: אם לא יהיה כיליון של הפתילה, לא רק הפתילה תפסיד שלא תבער - גם האש עצמה לא תהיה כאן כלל.
ובלשונו: "כך אור השכינה שורה על נפש האלקית על ידי כליון נפש הבהמית" - כשיש כיליון של הנפש הבהמית, מקבלת השראת שכינה לא רק הנפש הבהמית, אלא גם הנפש האלוקית.
מהו כיליון הנפש הבהמית? הכוונה היא להתאפקות מן התאוות ולהמתת הבהמיות שבה: העברת כל תכונותיה, מידותיה ויכולותיה לחשוב, לדבר ולעשות - אל צד הקדושה. זהו ביטולה של הנפש הבהמית, והיינו הפיכתה מחושך לאור, וכלשונו: "והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא".
ומהו היקפו של כיליון זה? למדנו בתחילת התניא שהנפש היא שכל ומידות (פרק ג'), ושיש לה גם לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה (פרק ד'). לפי זה ישנן שתי דרגות:
"בצדיקים": ההתהפכות מושלמת - לא רק הלבושים מתהפכים לטוב, אלא גם מהותה של הנפש הבהמית. הצדיק הגמור אין לו רגש לרע ואין לו תאווה לרע כלל, ומידותיו התהפכו לטוב; ועל אחת כמה וכמה שמחשבתו, דיבורו ומעשהו מושלמים לגמרי.
בבינוניים: "או לכל הפחות על ידי כליון לבושיה שהם מחשבה דבור ומעשה והתהפכותם מחשך הקליפות לאור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה בבינונים" - הבינוני אינו מצליח להפוך את מהותו הפנימית, ועדיין יש לו תאוות לרע, אך את לבושיו - מחשבה, דיבור ומעשה - הוא הופך לטוב.
ומשעה שהיהודי הופך את בהמיותו לטוב, הוא מחדש את כיליון הפתילה וממשיך בכך את השכינה. ומהו חומר הבעירה? השמן - המעשים הטובים. כיליון הפתילה לבדו אינו מספיק, אלא נדרש שמן המזין את האש, ולפיכך נדרשים מעשים טובים בכל עת ובאופן תמידי, כדי לאחוז את אור השכינה. אילו היה לימוד תורה בלבד, היה זה חומר בעירה לנשמה בלבד; וכדי שיהיה חומר בעירה אף לגופניות שבו - אלו הם המעשים הטובים. וזהו שהמשיל הינוקא את המעשים הטובים לשמן: אף ששמן הוא חכמה ותורה, מן החכמה נמשכות המצוות, ועל ידי שניהם יחד ממשיך היהודי את השכינה למטה, עד שהיא שורה על ראשו.
עמדנו על חשיבותו של הכיליון: כשם שבנר בלא כיליון הפתילה אין אש - ואף אם יימצא חומר בעירה, בלא כיליון פתילה לא תדלק - כך באדם, תורה בלא כיליון הנפש הבהמית אין בה השראת השכינה. בגשמיות רואים במו עינינו שכך הוא בהדלקת הנר, אך מהו הטעם לדבר, ומדוע קבע הקב"ה שדווקא הכיליון ימשיך את השכינה?
על כך מסיים אדמו"ר הזקן: "כי על ידי התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפת נוגה מחשוכא לנהורא וכו'" - כשאדם הופך את בהמיותו מחושך לאור, היינו שעושה כיליון בפתילה: מתאפק ומתמודד בכל העניינים האסורים, בבחינת 'סור מרע' - קיום מצוות לא תעשה, ומקיים את כל המחויב - רמ"ח מצוות עשה, אזי "נעשה בחינת העלאת מ"ן".
מ"ן הן ראשי תיבות 'מים נוקבין', כפי שלמדנו פעמים רבות בתניא. ידוע שהקב"ה וישראל נמשלו לאיש ואישה - הקב"ה בבחינת האיש וישראל בבחינת האישה - וקבע הקב"ה כלל, שכדי להמשיך את השפע מלמעלה צריך שיהיה מלמטה מי שיעורר את ההמשכה. וכשהיהודי מעורר - הוא ממשיך. ובמה מעורר? בכיליון הפתילה של התחתון: בקיום המצוות, שמחשבתו, דיבורו ומעשהו מתכלים ומתייחדים באור האלוקי, "להמשיך אור השכינה היא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא על נפשו האלהית שבמוחין שבראשו".
אין אפשרות להמשיך מלמעלה בלא כיליון מלמטה, וזהו הטעם שאף בגשמיות אין האש נאחזת בלא כיליון הפתילה - משום שכך הוא ברוחניות. וכמאמר "פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם": ואף שיש למעלה "כפתחו של אולם", אין הוא נפתח עד שהאדם יפתח מלמטה את "חודה של מחט" המעט שלו. זו העלאת מ"ן - העלאה מלמטה, שבעקבותיה באה ההמשכה מלמעלה.
"ובזה יובן היטב מה שכתוב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא" - ומהו "יובן היטב"? בפסוק זה שני דיוקים:
"אלוקיך" - לא נאמר "כי ה' אלוקים", אלא "אלוקיך": אם רצונך שיהיה שלך, שיימשך אליך.
"אש אוכלה" - לא נאמר "אש" בלבד, אלא "אש אוכלה" - אש הגורמת כיליון, אש האוכלת דבר. כשיהיה כיליון של הפתילה, כיליון של הנפש הבהמית, אז יהיה "ה' אלוקיך" - ההמשכה תהיה שלך, ותימשך לך מלמעלה.
"וכמו שיתבאר במקום אחר" אדמו"ר הזקן מציין שבמקום אחר - באחד המאמרים בליקוטי תורה - הוא מרחיב בביאור עניין זה הרבה יותר.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את סיום פרק נ"ג. ביארנו מדוע המשיל הינוקא את המעשים הטובים לשמן - משום שתרי"ג המצוות נמשכות מחכמתו יתברך, הנקראת "שמן משחת קודש". למדנו שהתורה לבדה ממשיכה את השכינה על הנפש האלוקית, ואילו כדי לאחוז את אור השכינה ב'פתילה' - בנפש החיונית שבגוף - נדרשים דווקא מעשים טובים, ובאופן תמידי, שהם חומר הבעירה. עמדנו על כך שהשראת השכינה, אף על הנפש האלוקית, תלויה בכיליון הנפש הבהמית - התהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא: בצדיקים אף במהותה ובמידותיה, ובבינוניים לכל הפחות בלבושיה, מחשבה דיבור ומעשה. וטעם הדבר, שכל המשכה מלמעלה מצריכה העלאת מ"ן מלמטה, וזהו הדיוק "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא".
"נשלם חלק ראשון בעזרת השם יתברך ויתעלה" - זהו סיומו של פרק נ"ג וסיומו של חלק ליקוטי אמרים. ראוי לשים לב: התניא נפתח באות ת', ואילו החלק העיקרי שבו מסתיים באות א'. אדם עלול לחשוב, בטרם זכה ללמוד תניא, שכבר הגיע עד ת' - שהוא מושלם וכבר יודע הכול; ורק לאחר שלמד את נ"ג הפרקים הוא מבין שהגיע לא' - שרק עתה הוא מתחיל בעבודה, ושלמעשה עדיין לא התחיל מאום. ובעזרת השם יגיע אל האל"ף.