בחלק הקודם עמדנו על דברי הרמב"ם שהקב"ה "הוא היודע והוא המדע והוא הידוע". כעת נשלים את ביאור הדברים: הקב"ה "ובידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים כולם, ולא בידיעה שחוץ ממנו כידיעת האדם"- אלא הוא עצמו.
ההבדל בין ידיעת האדם לידיעת הבורא: אצל האדם, הוא והדבר הידוע שני עניינים נפרדים, וכדי לדעת את הדבר עליו לצאת כביכול מעצמו ולדעת עליו. אצל הבורא אין הידיעה דבר שחוץ ממנו - זה הוא עצמו, וממילא אין מקום כלל לשאלה.
ובזה מתיישבת השאלה שהקדמנו: הרי ידיעה היא צמצום ומיקוד, וכיצד ניתן לומר שהבורא יודע את הכל ובכל זאת נשאר בבחינת אין סוף? התשובה פשוטה: היכן ידיעה היא צמצום? אצלנו, מפני שאצלנו הידיעה היא דבר חיצוני. אך אצל הבורא, שהוא היודע והוא המדע והוא הידוע, אין המושג הזה שייך כלל, שכן בידיעת עצמו הוא יודע את הכל, וכל הנבראים נמצאים מאמיתתו יתברך ואינם דבר נפרד חלילה. ממילא מובן שהידיעה שהבורא יודע בכל רגע נתון את כל פרטי הבריאה היא האין סוף שלו עצמו: אינה ממוקדת ואינה מצומצמת, האין סוף נשאר באין סוף ויודע את הכל.
ומסיים הרמב"ם: "ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו וכו'" - אין ביכולת האדם לתפוס כיצד ייתכן דבר כזה, שהרי עולם המושגים שלנו מורכב מדברים נפרדים, ולהבנת אחדות זו אין בנו כלי תפיסה.
(נדלג על ההגהה) ובלשון אדמו"ר הזקן: "והרי ידיעה זו, מאחר שהיא בבחינת אין סוף, אינה נקראת בשם מתלבשת בכדור הארץ שהוא בעל גבול ותכלית, אלא מקפת וסובבת". שכן משמעות 'התלבשות' היא שהנברא מרגיש, משיג ותופס את האור. מה שמתלבש בנברא הוא האור המצומצם כביכול, אך אין סוף אינו מתלבש בכלי מוגבל - כשם שאין אפשרות ליטול דבר אינסופי ולהלבישו בתוך בגד מצומצם. וכיוון שהתלבשות היא גבול, וכדור הארץ בעל גבול ותכלית, לא ייתכן שהאין סוף יתלבש בתוך הגבול.
ראוי להדגיש: אין הכוונה שאינו נמצא כאן. הוא נמצא, אלא שהנברא המוגבל אינו יכול להשיגו והוא אינו נמצא בתודעתו - וזהו עניין הצמצום, שהבורא צמצם את עצמו כביכול. לפיכך נקראת הידיעה "מקפת וסובבת": לא סובב במובן שאינו נמצא כאן, אלא סובב במובן של נמצא ואינו מורגש.
יש עניינים שנקראים 'סובב ומקיף' והם אכן אינם נמצאים בפנימיות הדבר. לדוגמה, כוח הרצון שבנפש: הרצון משפיע על הכל, ו"אין דבר העומד בפני הרצון". אם אדם רוצה ללמוד - "לעולם ילמד אדם במה שליבו חפץ", ולימודו יהיה בחיות ובהבנה רבה יותר; אם הוא רוצה ללכת למקום - הרצון משפיע על רגליו, וכן הלאה. אך הרצון אינו נמצא בכל פרט ופרט: הוא דחף את השכל אל הלימוד באופן כללי, ולא כל סברה וסברה שהוא אומר מחוברת לרצון; הוא דחף את כוח התנועה ללכת, ולא כל פרט בהליכה מושפע ממנו. זהו כוח מקיף המשפיע, אך נשאר באמת מחוץ לדבר.
אולם כאן, כשאומרים שהאין סוף סובב ומקיף את הבריאה, אין זה באופן שהוא מחוץ לבריאה, אלא הוא נמצא בתוך פנימיותו של כל פרט ופרט. ומדוע נקרא 'סובב ומקיף'? משום שאינו מורגש ביחס אלינו - ולא מפני שהוא באמת סובב ומקיף מבחוץ.
וזהו סיום הדברים: "אף שידיעה זו כוללת כל עוביו ותוכו בפועל ממש" - הידיעה שהבורא יודע כל פרט ופרט כוללת את כל עוביה ותוכה של הבריאה, ולא באופן דמיוני בלבד, כאדם היודע בית שראה לפני כמה ימים וזוכר את כל פרטיו, שאין בידיעתו אלא דמיון הבית. כאן הדבר בפועל ממש. ולא זו בלבד שזו ידיעה סתמית, אלא שעל ידה "ומהווה אותו מאין ליש" בכל רגע ורגע "וכמו שכתוב במקום אחר". הווייתו של הנברא אינה מן האור המצומצם הנמצא כאן, אלא דווקא מן האין סוף שבו - אותו אין סוף שהנברא אינו מרגישו ואינו משיגו, והוא נשאר בבחינת אין סוף. וטעם הדבר, שהמעבר מן האין אל היש אינו מעבר תפיסתי והגיוני שהאדם יכול להרגישו, אלא הוא למעלה מתפיסת האדם, ולפיכך אינו בא אלא מן הכוח האינסופי שבתוכו, כמו שכתוב במקום אחר.
זהו סיכומה של האריכות בפרק זה: מצד אחד הכוח האלוקי הוא סובב ומקיף באופן של אין סוף, ומשום כך הוצרך להיות צמצום - שאלמלא הצמצום לא הייתה קיימת בריאה מוגבלת כמות שהיא.
ההגהה שבצד - תואר 'יודע' בקב"ה:
ההגהה מתייחסת לציטוט שהובא בפנים הפרק מדברי הרמב"ם: "הוא היודע והוא המדע והוא הידוע". להבנת הדברים נקדים רקע: הרמב"ם תיאר את הבורא בתואר הלקוח מעולם המושגים של האדם - הוא השתמש במושג של שכל והדביקו בבורא, וקראו "היודע". אמנם תואר נעלה ונפלא, אך תואר.
נגד זה יצא בתוקף ובחריפות רבה המהר"ל מפראג, בהקדמה השנייה לספרו 'גבורות השם'. וכה לשונו: "ואתה ראה, ראה שהם אומרים עליו שעצמותו שכל מופשט"; "ויאמרו שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד, אז ודאי היודע הוא המדע והידוע" - אפילו בשמו של הרמב"ם אינו נוקט - "הדברים אשר אמרו... בטל ומבוטל". וטעמו: "כי השכל הוא מיוחד בדבר", שכל הוא תואר והוא גבול, "ואין אל השם יתברך גדר כלל שיוגדר". ובהמשך: "סכלו האומרים שעצמותו שכל", שהרי אין לומר עליו יתברך דבר מיוחד. כשם שאין לומר על הבורא שהוא אבן או צמח או אש, כך אין לומר עליו שהוא שכל, ואין לומר עליו שום דבר. ולפיכך, מאריך המהר"ל, נקרא "הקדוש ברוך הוא" - מובדל מכל תואר; ולפי דרכו של הרמב"ם היה צריך לכנותו "השכל ברוך הוא".
וכי הרמב"ם לא ידע דבר פשוט זה, שהמהר"ל מתקיף בו את דבריו? אלא שבאה תורת הנסתר ועשתה שלום ביניהם: שניהם צודקים, והכל תלוי באיזו דרגה ובאיזה מצב מדברים - לפני הצמצום או לאחריו:
הרמב"ם מתאר את הבורא לאחר הצמצום: לאחר שצמצם את אורו וגילה עשר ספירות והתייחד עמן והתאחד עמן, הרי הן מגלות אותו, וכשהוא מגלה את ספירת החכמה ניתן לקרוא לו "חכם".
המהר"ל מדבר בעצמותו של הבורא כפי שהיא למעלה מן הצמצום, ושם אין מקום לשום תואר.
ממילא אין כאן מחלוקת כלל, אלא כל אחד מדבר ברמה אחרת.
וזהו תוכן ההגהה עצמה: "כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והסכימו עמו חכמי הקבלה, כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק ז"ל, וכן הוא לפי קבלת האר"י ז"ל בסוד הצמצום והתלבשות אורות בכלים, כמו שכתוב לעיל פרק ב'". דווקא חכמי הקבלה, שגילו את עניין הצמצום, הסכימו עם הרמב"ם - אף שלכאורה דברי המהר"ל צודקים, שהרי כיצד ניתן להגביל את הבורא המופשט. כך מופיע בספר 'פרדס רימונים' לרבי משה קורדוברו.
ויתרה מזו: האר"י ז"ל חידש עניין של צמצום שלא דובר בו לפניו, ורומם את עצמותו של הבורא ועסק בהפשטתה ברמות עמוקות יותר ממה שדיברו המקובלים שלפניו. לכאורה מתחזקת בכך השאלה על הרמב"ם, שהרי כל שמרוממים ומחדדים יותר את מעלת הבורא, קשה יותר לתארו בתואר שכלי. ואף על פי כן, אף לפי קבלת האר"י ז"ל דברי הרמב"ם מתיישבים היטב - בסוד הצמצום והתלבשות אורות בכלים: משמתלבש הבורא ומצטמצם בספירות, כביכול התאחד עמן, בבחינת "איהו וחיוהי וגרמוהי חד", עד שניתן לכנותו בכינוייהן, שאין הן דבר זר ממנו. ולפיכך קורא הרמב"ם לבורא "יודע", בהתכוונו לאחר הצמצום. עניין זה כבר הובא בהגהה שבפרק ב', שם הדברים מבוארים באריכות רבה יותר.
לסיכום: בפרק זה למדנו כי הקב"ה בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים, ולא בידיעה שחוץ ממנו, ולפיכך אין ידיעתו בגדר צמצום כלל אלא בבחינת אין סוף - ו"דבר זה אין בכוח האדם להשיגו על בוריו". משום כך אין ידיעה זו נקראת "מתלבשת" בכדור הארץ בעל הגבול והתכלית, אלא "מקפת וסובבת" - נמצאת בפנימיות כל פרט ופרט אך אינה מורגשת, ומהווה את הנברא מאין ליש בכל רגע. בהגהה למדנו כיצד מתיישבים דברי הרמב"ם, שתיאר את הבורא בתואר "היודע", עם התקפתו החריפה של המהר"ל: הרמב"ם מדבר לאחר הצמצום וההתייחדות עם הספירות, והמהר"ל בעצמות שלמעלה מן הצמצום. ומכל ההפשטה האדירה הזו עולה המסקנה המתבקשת, הנוגעת למהלך הפרקים: כיצד קיימת בריאה מוגבלת? מכוח הצמצום.
בחלק הבא, בפרק מ"ט, נלמד מן הצמצום הגדול שעשה הבורא כביכול כדי שאנו נהיה קיימים - עד כמה נדרשים אנו לצמצם את עצמנו.