בחלק הקודם עמדנו על כך שידיעתו של הקב"ה בכל פרט ופרט היא היא המהווה אותו ומחיה אותו. כעת נעמוד על ההבדל היסודי שבין המחשבה האלוקית למחשבת האדם, על ההכרח בצמצומים כדי שיתהווה עולם מוגבל, ועל סיום הפרק בלשון הרמב"ם.
מחשבתנו אינה דומה כלל למחשבה האלוקית, וכמאמר הכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". המחשבה האלוקית - ברגע שהקב"ה חושב על הדבר, בזה עצמו הוא יוצר את הדבר. לעומת זאת מחשבת האדם: כאשר הוא חושב על דבר, דמותו של הדבר נמצאת במוחו בלבד, ואין למחשבה זו שום השפעה על הדבר עצמו. זהו אי הדמיון שבין המשל לנמשל.
כשאנו אומרים שהקב"ה חושב על כל פרט ופרט, ושכל פרט נמצא במחשבתו - אין הכוונה לעולמות רוחניים בלבד, למלאכים ולעניינים אלוקיים, אלא אף לכדור הארץ הגשמי שאנו נמצאים בתוכו: "למשל כדור הארץ הלזו הרי ידיעתו יתברך מקיפה את כל עובי כדור הארץ וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו הכל בפועל ממש" - עד הרבדים הגשמיים ביותר.
שהרי בעולם הזה ישנם רבדים שונים: דומם, צומח, חי ומדבר. המדבר הוא הרובד הנעלה שבנבראים המסתובבים בעולם; החי נמוך ממנו, אך עדיין רובד עליון; ואילו הרבדים התחתונים הם הצומח, ולמטה מהם - הדומם. והחידוש הוא שאף כל פרט שבדומם נמצא בתודעה האלוקית בפועל ממש, ובכל פרט ופרט נמצא האין סוף של הבורא.
ראוי לדייק בלשון: כאשר אומרים 'יקום' (Universe), נכללים בכך גם נבראים נעלים ונשגבים יותר, ופשיטא שהבורא יודע אותם, מהווה, פועל ומשגיח על כל פרט שבהם. אך כאן ההדגשה היא דווקא על "כדור הארץ הלזו" - על החלק התחתון, הגס והחומרי ביותר, שאף הוא נמצא בפועל ממש בתודעה האלוקית.
ומצד האין סוף, הסובב כל עלמין, הכול שווה: "שהרי ידיעה זו היא חיות כל עובי כדור הארץ כולו והתהוותו מאין ליש" - עצם ידיעתו של הבורא את כל פרט ופרט היא החיות והאנרגיה של הבריאה, והדבר מתהווה מאין ליש משום שהתודעה האין סופית של הבורא נמצאת בו.
אם כן, מדוע הנברא מוגבל?
אילו הייתה התודעה האין סופית נמצאת בנברא באופן מורגש, היה הנברא עצמו אין סופי. ועל כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "רק שלא היה מתהווה כמות שהוא עתה בעל גבול ותכלית וחיות מועטת מאוד כדי בחינת דומם וצומח, אם לא על ידי צמצומים רבים ועצומים שצמצמו האור והחיות שנתלבש בכדור הארץ - להחיותו ולקיימו בבחינת גבול ותכלית".
כלומר: הקב"ה נמצא כאן בעוצמה אין סופית, אלא שעשה צמצומים רבים ועצומים כדי שהאין סוף לא יהיה מורגש בנברא ולא יושג על ידו. אילו היה הנברא מרגיש את האין סוף, לא היה מוגבל כלל, ולא היה נוצר עולם מצומצם ומוגבל כפי שאנו מכירים אותו - עולם המסתיר את האמת האלוקית.
[כיצד ייתכן שנברא מוגבל יקלוט אין סוף? משל למכשיר חשמלי המיועד למתח של מאה ועשרה וואט, שאם יוכנס בו זרם של מאתיים ועשרים - המכשיר נשרף. על אחת כמה וכמה שאין הנברא יכול להכיל אין סוף ולהישאר כמות שהוא].
אמנם אין הצמצום שווה בכל הנבראים: יש נבראים, כמלאכים, שהצמצום בהם אינו גדול כל כך, ויש נבראים מגושמים יותר שהצמצום בהם גדול ביותר, וזהו סדר ההשתלשלות - לכל אחד מידת הצמצום שלו. ומכל מקום, אף הנברא העליון ביותר הוא שלאחר הצמצום, ואף עולם האצילות הוא שלאחר הצמצום, שהרי בלא צמצום לא הייתה לו שום הגדרה: לא היה נקרא אצילות, ולא היו בו חכמה ובינה, שכן שום תואר וגדר אינו יכול להיות בלא צמצום.
"ובבחינת דומם וצומח בלבד" ומריבוי הצמצומים נעשה שהחיות תהיה בבחינת דומם וצומח בלבד: הדומם קיים ואינו זז, אף שקיים בו האין סוף כמו בעולם האצילות ממש, ורק מפני ההסתרה המוחלטת של הבורא בו. ותפקידו של האדם - להיות למעלה מן הדומם, והדבר תלוי בבחירתו היכן ירצה לעמוד.
בעולם המושגים שלנו, כשאדם יודע דבר הוא מוכרח לרכז את מחשבתו בדבר שהוא יודע: החושב על השולחן מרוכז במחשבתו בשולחן, והשומע ידיעה על הנעשה במקום רחוק מוכרח למקד את מחשבתו באותו עניין כדי לקולטו. נמצא שמחשבה על חפץ פירושה מיקוד, והמיקוד עצמו הוא צמצום. ואם כן, כשאומרים שהבורא יודע במחשבתו בכל רגע ורגע את כל הפרטים ופרטי הפרטים שבכל העולמות, עד הפרט הקטן, המוגבל והדומם ביותר - לכאורה עצם המושג 'ידיעה' מחייב צמצום. והרי מצד עצמו יודע הוא באופן של אין סוף ולא בצמצום, והצמצום אינו אלא כלפינו, שלא נרגיש את ידיעתו האין סופית. כיצד מתיישבים הדברים?
על שאלה זו בא סיום הפרק: "אך ידיעתו יתברך המיוחדת במהותו ועצמותו" - ידיעתו של הבורא אינה דבר נוסף עליו, אלא היא הוא עצמו.
אצל האדם, הידיעה היא קניית מידע חדש שלא היה לו עד לאותו רגע, וכדי לקנותו עליו להתמקד בנושא ולהסיח דעתו מכל דבר אחר - שכן האדם והמושג שהוא לומד הם שני דברים נפרדים, והמיקוד בא לחבר ביניהם. ואכן אצלנו קיימים שלושה דברים:
המדע - השכל שבו אנו משתמשים.
היודע - האדם המשתמש בשכל.
הידוע - האובייקט שעליו הוא מתמקד וחושב.
כל אחד מהם ניתן לצייר בפני עצמו בלא חברו: יש את האדם עצמו, היכול שלא להשתמש בשכלו; ומשהחליט להשתמש בשכל, הרי השכל כדבר נוסף עליו; וכשהוא חושב על דבר פלוני, הרי זה דבר שלישי. כל עולם המושגים שלנו מורכב מחלקים, ואנו עושים בהם כל העת שילובים וחיבורים - וכיוון שמדובר בפרטים המצטרפים זה לזה, ממילא יש כאן הגבלה: ההתמקדות בדבר אחד מונעת עיסוק בדבר אחר בעת ובעונה אחת, ואף פועלת שינוי באדם עצמו.
אך אצל הבורא הדבר אינו כן, וכלשון הרמב"ם בפרקים הראשונים של ספר המדע: "כי הוא המדע והוא היודע והוא הידוע". לא שייך לומר שיש אצלו מציאות נפרדת, ושכדי לדעת את הנעשה במקום פלוני יזדקק לסיוע של כלי הנקרא 'מדע' ובאמצעותו יידע - אלא הוא היודע, הוא המדע והוא הידוע, והכול הוא עצמו. ולפיכך אין בידיעתו מיקוד ואין בה צמצום כלל.
לסיכום: בחלק זה למדנו שמחשבת האדם אינה פועלת מאומה בדבר שעליו הוא חושב, ואילו מחשבתו של הקב"ה יוצרת ומהווה. ידיעתו מקיפה את כל עובי כדור הארץ הלזו וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד הדומם שבו, וידיעה זו עצמה היא חיותו והתהוותו מאין ליש. וכיוון שכן, לא היה העולם מתהווה בעל גבול ותכלית ובחיות מועטת כדי בחינת דומם וצומח, אלמלא צמצומים רבים ועצומים שצמצמו את האור והחיות להחיותו ולקיימו בבחינת גבול ותכלית - וכל נברא, אף העליון שבהם ואף עולם האצילות, הוא שלאחר הצמצום. ולבסוף נתבאר שאין הידיעה האלוקית כידיעת האדם הדורשת מיקוד וצמצום, שכן ידיעתו יתברך מיוחדת במהותו ועצמותו, וכלשון הרמב"ם: "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע".
בחלק הבא נמשיך, בעזרת השם, בביאור הדברים.