בחלק הקודם התחלנו לעמוד על ההבדל שבין 'שפע' ל'אור'. כעת נשלים את ההשוואה בין שני המושגים, ומתוך כך נבין מדוע נוקטים דווקא בלשון 'אור' כלפי ההארה האלוקית המחיה את כל העולמות.
באור אין התעסקות עם המקבל. השמש אינה עסוקה בשאלה על אילו ערים היא מאירה, כמה בתים יקבלו ממנה אור וכמה פחות, מי התקין מתקן לקליטת אנרגיית השמש ומי לא התקין - היא פשוט מאירה. ממילא אין כמות האור ועוצמתו מותאמות למקבלים: האור יוצא ומתפשט, בין שהמקבל פתח את התריס ובין שלא פתח, בין שהתקין מקלט ובין שלא התקין. המאור אינו עסוק במקבל אלא בנתינה, ולפיכך הוא נותן בריבוי גדול. לעומת זאת השפע ניתן בצמצום ובמידה, לפי המקבל.
ישנה מעלה וחיסרון בכל אחד מהם:
מעלת האור: עוצמה וריבוי. האור בא בהתפשטות מרובה ואינו נמדד לפי המקבל, בשונה מן השפע שהוא מצומצם מאוד.
מעלת השפע: השפע אינו בא בדרך הכרח אלא ברצון. המשפיע חייב לרצות להשפיע, וכשהוא רוצה - הוא משפיע; וכשאינו רוצה - אין הדבר יוצא מאליו. ייתכן משפיע וייתכנו מושפעים, ואם החליט שאין ברצונו להשפיע עליהם כעת את הרעיונות הקיימים אצלו - הדבר לא יבוא לידי גילוי. המושכות מצויות בידיו של המשפיע.
חיסרון האור: האור בא בדרך הכרח. מרגע שיש מאור - יוצא ממנו אור, ואין הדבר תלוי ברצונו של מקור האור; המאור אינו אוחז את המושכות בידיו, האור יוצא ממנו בהכרח.
כל זה נכון במושגים של עולמנו. בעולם המושגים שלנו ניתן להעמיד את ה'אור' וה'שפע' זה מול זה ולומר: בזה יש מעלה זו ובזה יש מעלה אחרת, בזה חיסרון זה ובזה חיסרון אחר. אך כלפי הבורא, את מה שהעולם מקבל ממנו אנו מכנים 'אור' ולא 'שפע'. מה מבקשים להדגיש בלשון 'אור'? את מעלתו: שהדבר בא בדרך של התפשטות ללא גבול, ובלי התעסקות עם כל פרט ופרט.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ואין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך ומיוחד במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד" - "המתפשט", כלומר מתפשט ממנו מאליו, בלי התעסקות. אלא שבעולם המושגים שלנו, כשדבר בא בדרך של התפשטות, נלווה אליו גם החיסרון - שהוא בא בהכרח. ועל כך ממשיך אדמו"ר הזקן ומבהיר שאצל הבורא אין זה בהכרח אלא "ברצונו הפשוט". נמצא שאצלו יתברך קיימות שתי המעלות כאחד: מצד אחד האור מתפשט ממנו בלי קץ ובלי גבול, ומצד שני אין לומר שמשום שהוא מתפשט הרי הוא מוכרח - אלא הכול ברצונו.
הבחנה זו יפה במיוחד ביחס לקיום העולם בכל רגע - "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית": העולם ממשיך להתקיים, וקיומו זה הוא ברצונו. וכן בנוסח התפילה שאומרים בכל יום: "יהללו את שם ה' כי הוא ציווה ונבראו". מה בין הלשון "ברא" שבפסוק "בראשית ברא אלוקים" לבין הלשון "ונבראו"? "ברא" משמעו שהוא מתעסק בדבר, מתעסק בתהליך; "ונבראו" משמעו שכביכול אין כאן התעסקות. אלו שני לשונות שונים לחלוטין, וכל אחד מהם נאמר לפי הדרגה שעליה מדובר. ומכל מקום, אף שב"ונבראו" אין התעסקות, אין לייחס לכך הכרח: אין זה בהכרח אלא ברצונו.
נמצא שמשל האור כלפי הבורא אינו דומה לגמרי למושג האור המוכר בעולמנו. באור השמש יש את המעלה של ההרחבה וההתפשטות, וזו דוגמה טובה - אך אינה מושלמת. מדוע? מפני שאור השמש בא בדרך הכרח, ואין השמש בעלת הבחירה אם יצא ממנה אור אם לאו. לעומת זאת בנמשל, אצל הבורא, ההארה היא ברצונו הפשוט, ברצונו המופשט, והוא מיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית הייחוד - רצונו הוא הוא עצמו, ואין כאן חס ושלום שום הכרח.
עד כאן ביארנו את המושג 'אור אין סוף': שהאור עצמו הוא אין סוף, כלומר ההארה המאירה מן הבורא בכל תחום שהוא היא אין סופית. ואין זה דבר נפרד מאיתנו, אלא דבר המחובר עמנו - וכוונת הדברים תתבאר בהמשך.
בשלב זה עדיין לא ירד האור אל הנברא. בפרק זה פותח אדמו"ר הזקן ומדבר תחילה על המקור - האור האלוקי שממנו נבראו כל העולמות כולם, ושמכוחו הם נבראים, חיים וקיימים בכל רגע ורגע. מקור זה הוא אין סוף ובלי גבול. אל הנברא עצמו נגיע בשורות הבאות, שכן זהו תהליך.
העולם שאנו מכירים הוא עולם מוגבל ומצומצם מאוד. [האמת היא, כפי שנראה, שאף העולמות העליונים ביותר מוגבלים הם, אך לא נטפס גבוה ונעמיד את הדברים בעולם המושגים הקרוב אלינו - העולם הגשמי שבו אנו נמצאים]. ממה נברא עולם זה? מן האור האלוקי, שהוא בלתי מוגבל ואין סופי, ואילו התוצאה היא נבראים מוגבלים ומצומצמים. נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שמדבר בלתי מוגבל יצא בסופו של תהליך דבר מוגבל? גם אם תהיינה מיליון ירידות, ואף ירידות בלי גבול, לא ייתכן שדבר בלתי מוגבל ייהפך בסוף התהליך לדבר מוגבל. לשם כך נדרש הצמצום - וזה מה שמבקש אדמו"ר הזקן לבאר. אך תחילה יש להבין מדוע אכן לא ייתכן הדבר.
קבלן הבונה בניין - קודם שהוא ניגש אל השטח, למד את החוכמה ואת הרעיון שמאחורי הבנייה. ומי שלמד את כל החוכמה והשקיע בה שנים, אינו זה שמניח בפועל אבן על אבן: המהנדס מתכנן ומעביר את הרעיון אל התוכנית, ממנו אל מנהל העבודה, ממנו אל האחראי על הפועלים, וכן הלאה - עד שמגיעים אל הפועל ומסבירים לו מה עליו לעשות. עומק הבנתו של המהנדס שלמד אינו נמצא במוחו של הפועל הפשוט; אין הוא מבין את כל החישובים, אלא יודע את הפעולה הפשוטה שעליו לבצע. הרעיון ירד וירד, דרגה אחר דרגה.
אלא שכמה שירד, אין הירידות אין סופיות: שלוש, ארבע, עשר או חמש עשרה דרגות. ואף אם נוריד אותו עוד ועוד, האם בריבוי הירידות תצא לבסוף אבן מפיו של המלמד האחרון? ודאי שלא. כמה שיורידו את הרעיון ויגשימו אותו יותר ויותר, הוא יישאר תמיד בתחום השכל והלוגיקה: יש שכל עמוק ויש שכל פשוט יותר ופשוט יותר, עד לרעיון הפשוט שבפשוטים - אך גם הרעיון הפשוט ביותר נשאר רעיון. לא ייתכן שמן הרעיון ייהפך הדבר לבית, לאבן ולמלט, שכן דבר אחד אינו נעשה דבר שונה ממנו לחלוטין, אף אם ירד בריבוי דרגות.
ואדרבה: תמיד ניתן למצוא את החיבור מן הדרגה התחתונה ביותר אל ההתחלה - לראות כיצד זה בא מזה וזה מזה, עד שנמצאת הנקודה האחרונה כלולה בנקודה הראשונה. ואם כך, בדבר שהוא אין סוף - גם אם נרד בריבוי ריבוי של דרגות, תהיה גם הדרגה האחרונה אין סוף. אפשר שתהיה שונה ושונה, אך אין סוף היא. לא ייתכן שמאין סוף ייהפך הדבר בריבוי ירידות להיות גבול. משום כך נדרש כאן מושג חדש: צמצום.
מהי "השתלשלות"? לשון שלשלת - שרשרת של טבעות הקשורות זו בזו. אם ניקח אלף טבעות, גם לטבעת האחרונה יש יחס ערכי וקשר אל הטבעת העליונה, וניתן למדוד עד כמה היא רחוקה ממנה ועד כמה קרובה. לפיכך, אם הדבר יורד בדרך של השתלשלות, הרי מאין סוף ירד וירד וירד - ואין סוף יישאר. לא ייתכן שבריבוי הירידות ייהפך פתאום להיות דבר אחר.
וזהו שאומר אדמו"ר הזקן: "ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור אין סוף ברוך הוא בלי צמצומים, אלא בסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך עלה ועלול - לא היה העולם הזה נברא כלל כמו שהוא עתה בבחינת גבול ותכלית". 'עילה ועלול' היינו סיבה ומסובב. כלומר, אילו הייתה כאן ירידה בלבד בסדר של עילה ועלול, בלי המושג 'צמצום', לא היה יכול להיברא עולם כזה כמו שאנו מכירים אותו - עולם שכל מהותו גבול ותכלית.
זהו הרעיון שאדמו"ר הזקן מבקש לבאר בפרק זה בהרחבה: שהקדוש ברוך הוא צמצם את אורו. ואין אנו לומדים זאת כדי לברוא עולמות ולעמוד על תוכנית הבריאה, אלא כדי להכיר בחסד האדיר שעשה הבורא עמנו - שצמצם את אורו למעננו, כדי שנוכל להיות נבראים ולהתקיים במצב שבו אנו נמצאים. בלי הצמצום לא היה עולם כזה כלל.
ומה מטרת כל זה? הדבר מבואר באמצע פרק מ"ט: שאף היהודי יאמר לעצמו - אף אני מוכן לצמצם את רצונותי, את תאוותי ואת שיגיונותי למען רצונו של הבורא. זהו הרעיון שיש לזכור לאורך כל התהליך, על כל פרטיו.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על ההבדל שבין 'אור' ל'שפע': באור אין התעסקות עם המקבל, והוא בא בריבוי ובהתפשטות - אך בדרך הכרח; ובשפע הנתינה מצומצמת ומדודה - אך היא ברצון המשפיע. בבורא יתברך קיימות שתי המעלות כאחד: "אין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך", ועם זאת אין זה בהכרח אלא ברצונו הפשוט, שהוא מיוחד במהותו ועצמותו בתכלית היחוד. עוד למדנו שהאור האלוקי, מקור כל העולמות המחיה אותם בכל רגע, הוא אין סופי - ועל כן, כפי שהתבאר במשל מעולם הבנייה ובמשל טבעות השלשלת, לא ייתכן שבריבוי ירידות בדרך עילה ועלול ייהפך הבלתי מוגבל למוגבל. מכאן ההכרח במושג הצמצום, ובו מתגלה חסדו של הבורא שצמצם את אורו כדי שנוכל להיברא.
בחלק הבא נמשיך בביאור הצמצום ובדרך שבה יורד האור אל הנברא, ונראה כיצד מתקיימת ההארה האלוקית בעולם המוגבל.