הגענו לפרק מ"ח בתניא, הנמצא בדף ס"ז עמוד א' (עמוד 133). אנו עומדים ברצף של פרקים שהחל בפרק מ"ו, שבו מבאר אדמו"ר הזקן את גודל אהבתו של הבורא לעם ישראל ביציאת מצרים.
בפרק מ"ו נפתח הביאור בדרך משל: מלך גדול ורב היורד ממקום כבודו ומתעסק עם האדם הפשוט ביותר. ירידה כזו, שכל כולה כדי לקרב את אותו אדם, היא ירידה עצומה מצד המלך, והיא המעידה על גודל אהבתו אליו. תכלית המשל היא שהאדם יתבונן בכך וישים אל לבו, ומתוך כך יעורר אף הוא מצדו אהבה למלך - "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ובנמשל: גדולתו של הקב"ה אין לה קץ ואין חקר לגדולתו, ולפניו אלף אלפים וריבוא רבבות גדודי מלאכים - והוא מניח את הכול כביכול כדי להוציא את עם ישראל ממקום הזוהמה והטומאה שבמצרים. התבוננות זו צריכה לעורר בנו אהבה לבורא.
בפרק מ"ז למדנו שתהליך יציאת מצרים אינו סיפור היסטורי מן העבר, אלא בכל יום ויום נדרש האדם להתבונן ולהכיר בכך שהוא עצמו יוצא עתה ממצרים. כפי שהרחבנו בשיעור הקודם, הכוונה היא שלכל אחד ואחד ניתנת ההזדמנות להתאחד ולהתחבר עם האין סוף שבבורא על ידי קיום תורה ומצוות - וזוהי יציאת מצרים הפרטית שלו, היציאה מן המיצרים, מן הצמצום וההגבלה שבהם הוא נתון. הזדמנות זו עצמה צריכה לעורר בו שמחה גדולה ואהבה גדולה למלך שנתן לו אותה.
בפרק מ"ח, וכן בחציו של פרק מ"ט, בא אדמו"ר הזקן להשלים את העניין ולבאר את גודל הצמצום שעשה הבורא כביכול לעצמו כדי לברוא עולם ולהתעסק עם התחתון. כל זה בא לתאר את אותו משל של המלך העוזב את ארמונו ואת מעמד כבודו ויורד אל האדם הפשוט כדי לרוממו: הירידה מבטאת את הצמצום הקיים מבחינה אלוקית. בפרק זה יתבאר מדוע נדרש צמצום, מהן משמעויותיו ומהם סוגי הצמצומים. המושגים שיתבארו כאן חלקם מוכרים וחלקם חדשים, ופרק מ"ח שמו כנו - "מ"ח" אותיות "מוח": בפרק זה נדרש להחזיק את המוח, את הריכוז ואת ההתבוננות בעניינים המבוארים בו.
לשון הפרק: "והנה כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין סוף ברוך הוא" - "המשכיל" הוא מי שיש בכוחו להבין, להתבונן ולהעמיק. אלא שכדי להתבונן צריך האדם תחילה לצאת מעבדות לחירות ולצאת מבית האסורים שלו, כמבואר בפרק הקודם; כל עוד הוא נתון בתוך בית האסורים, אין בידו כלים להתבונן.
מהו 'אור אין סוף'?
המושג 'אור אין סוף' חוזר פעמים רבות מספור בתורת החסידות, ויש לדייק בפירוש המילים. ניתן לפרשו בשני אופנים:
אור של אין סוף - כדרך שאומרים "אור השמש", שהכוונה לאור הבא מן השמש, והמילה "השמש" מתייחסת למקור. כך "אור אין סוף" - אור הבא מן המקור שהוא אין סוף.
אור שהוא עצמו אין סוף - המילה "אין סוף" אינה מתייחסת למקור כלל, אלא לאור עצמו, שתכונתו היא שאין לו גבול.
אדמו"ר הזקן נותן לנו כאן את ההבנה הנכונה במושג: "כי כשמו כן הוא - אין סוף ואין קץ ותכלית כלל". מי הוא ה"אין סוף"? לא המקור, אלא האור. אין זה כ"אור השמש", שהכוונה בו לאור של השמש, אלא שהאור עצמו הוא אין סוף.
ומדוע אין לפרש כאופן הראשון, שהכוונה לאור של האין סוף? משום שהתואר "אין סוף" אינו תואר מתאים לבורא עצמו, משני טעמים:
כל תואר שניתן הוא כבר סוג של הגדרה, והבורא אינו מוגדר בשום הגדרה. אף הגדרה מכובדת ורחבה כל כך, לומר עליו שהוא "אין סוף" דהיינו בלתי מוגבל, אי אפשר לומר עליו, שהרי הוא מופשט לגמרי מהשגתנו.
אף אם נבקש לומר תואר, "אין סוף" אינו התואר המדויק: כשאומרים על דבר שהוא אין סוף, אין בכך שלילת התחלה - ייתכן שיש לו נקודת התחלה, ומאותה נקודה ואילך הוא בלי גבול. ואילו עצמות הבורא הוא קדמון, שלא זו בלבד שאין לו סוף, אלא שאין לו גם התחלה. התואר המתאים לו הוא "קדמון".
נמצא שהתואר "אין סוף" מתאים דווקא לאור. לאור יש התחלה - יש לו עילה וסיבה, והבורא הוא ההתחלה שלו, כשם שהשמש היא ההתחלה של אור השמש. ולאחר שהאור כבר מתגלה, אומרים עליו שהוא אין סוף ובלתי מוגבל. ומדוע הוא בלתי מוגבל? על פי הכלל שהאור הוא מעין המאור: אור השמש וזיווה מאירים ומחממים משום שמקורם מאיר ומחמם, ומה שיש במאור מתגלה באור. ומכיוון שמקורו של האור הוא בלתי מוגבל, אף האור עצמו הוא אין סוף.
זהו אפוא הביאור בשורה הראשונה של הפרק: המילה "אין סוף" מתייחסת לאור, ו"כשמו כן הוא" - כשם שקוראים לו אין סוף, כך הוא באמת, שאין שום קץ, שום סוף ושום הגבלה "לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך".
בשורה זו ובשורה הבאה טמון דגש נוסף וחשוב: לצד המושג 'אור' קיים המושג 'שפע'. במושג 'אור' יש מאור שממנו יוצא האור, ובמושג 'שפע' יש משפיע שממנו יוצא השפע. ואין לומר ששפע עניינו גשמי דווקא: יש שפע רוחני - רב המשפיע לתלמידיו רעיונות שכליים ומלמדם עניין שכלי - ויש שפע גשמי, כשפע של מים היוצא ממקור המים. אלא שבין 'אור' ל'שפע' יש בזה מה שאין בזה: יש מעלה באור שאינה בשפע, ויש מעלה בשפע שאינה באור. נפתח בהגדרת השפע, ותחילה במושגים המוכרים לנו בעולמנו - אור השמש לעומת השפע שבין רב לתלמיד.
אחד הדברים ההכרחיים בשפע הוא שהמשפיע מוכרח להתעסק עם המקבל. אין הדבר כן שהרב יושב בחדרו ולומד לעצמו כדרכו, והתלמידים יושבים מן הצד ושומעים ומבינים בכוחות עצמם. אילו כך היה, לא היו אלה תלמידים ולא היה הוא רב: הם לא יבינו את דבריו, והוא לא ידע כלל מול מי הוא מדבר, לא ידע לרדת לרמת הבנתם ולא יוכל לראות אם קלטו את הדברים אם לאו. לא יהיה כאן יחס של משפיע ומושפע כלל.
גדרו של שפע הוא אפוא שהמשפיע מתעסק בהשפעה: הוא טרוד בעניין ומונח בו, אין הוא יכול להתעסק באותה שעה בדברים אחרים, והוא המחליט כיצד לתת את ההשפעה, כמה לתת, מתי להפסיק ומתי להמשיך. ומכיוון שהוא מתעסק בהשפעה, חושב ומתכנן ומוריד אותה באופן שהמקבל יוכל לקלטה - יורדת ההשפעה מצומצמת ומוגבלת בהתאם לכלי הקיבול של המקבל בדיוק: לא יותר מזה ולא פחות מזה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על מהלך הפרקים מ"ו-מ"ז - משל המלך היורד ממקום כבודו אל האדם הפשוט כדי לעורר אהבה הדדית, וההזדמנות הניתנת לכל אדם בכל יום לצאת ממיצריו ולהתאחד עם האין סוף על ידי תורה ומצוות - ופתחנו בפרק מ"ח, שעניינו גודל הצמצום שעשה הבורא כביכול כדי לברוא עולם ולהתעסק עם התחתון. דייקנו במושג 'אור אין סוף': התואר "אין סוף" מתייחס לאור ולא למקורו, שכן הבורא אינו מוגדר בשום הגדרה והתואר המתאים לו הוא "קדמון", ואילו האור - שיש לו התחלה וסיבה - הוא בלתי מוגבל משום שהאור מעין המאור. כמו כן פתחנו בהבחנה בין 'אור' ל'שפע', וראינו שבשפע מוכרח המשפיע להתעסק עם המקבל, ולפיכך יורד השפע מצומצם ומוגבל לפי כלי הקיבול של המקבל.
בחלק הבא, נחזור בקצרה על הדברים ונמשיך בביאור ההבדל שבין אור לשפע - במעלה שיש באור ואינה בשפע - ומשם לסוגי הצמצומים המבוארים בפרק.