עומק רב יש בעניין זה. בפרק מ"ח, שנלמד בעזרת השם ונעבור אותו בשלום, נבין את כל השלבים שבו - אך יש לזכור כל העת את הנקודה ולשייך את הדברים למעשה בפועל: מטרת כל זה היא שהאדם יזכור להקריב את עצמו למען רצונו של הבורא.
נחזור על הדברים ונמשיך הלאה: "ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור אין סוף ברוך הוא בלי צמצומים רק כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך עלה ועלול לא היה העולם הזה נברא כלל כמו שהוא עתה בבחינת גבול ותכלית".
היכן רואים שיש בעולם הזה גבול ותכלית? האמת שהיכן אין רואים זאת! העולם כולו מלא גבולות ותכלית, וכל דבר יש לו סוף וגבול. המקורות שמביא אדמו"ר הזקן מן הגמרא עוסקים בהגבלה שאינה רק של עולמנו הגשמי, אלא אף של העולמות הרוחניים - גן עדן, עולם הבא, עולם המלאכים, המלאכים עצמם והנשמות. הכל מוגבל.
בגבול עצמו יש דרגות וסוגים רבים, כשם שבעולמנו יש סוגים שונים של גבול: גבול של דומם, וגבול של צומח - שהוא נעלה מן הדומם ועם זאת מוגבל - ויש חי, ויש מדבר, ודרגות נוספות. הכל נמצא בתוך מסגרת של גבול, ושום פרט מפרטי הגבול לא היה יכול להיברא אילולא מושג הצמצום.
אף העולם הרוחני הנעלה ביותר לא היה נברא ללא צמצום: עצם הדבר שאנו מגדירים אותו ואומרים עליו שהוא עולם שיש בו כך וכך ספירות וכך וכך עניינים - הרי בכך כבר תחמנו והגדרנו. אילו לא היה צמצום, הכל היה אינסוף.
אדמו"ר הזקן מונה את הדרגות מלמטה למעלה: הגמרא אומרת ש"מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה" - ואין הכוונה כמובן לגשמיות, אלא שהגמרא מגדירה כביכול שיעור של חמש מאות שנה; "וכן בין כל רקיע לרקיע" (ושבעה רקיעים הם) אותו מרחק ואותה רוממות של מהלך ת"ק שנה, "וכן עובי כל רקיע ורקיע" אדמו"ר הזקן אינו מרחיב בביאור מושגים אלו, ובא רק ללמד שאף הדרגות הגבוהות ביותר מוגבלות הן.
"ואפילו עולם הבא", שהנשמה עולה אליו, "וגן עדן העליון - מדור נשמות הצדיקים הגדולים" - אף הוא מוגבל. גם במדור הצדיקים הגדולים יש מדורו של צדיק זה השונה ממדורו של הצדיק האחר, ומה שמשיגה נשמה זו שונה ממה שמשיגה נשמה אחרת - וזה גבול.
אמנם ביחס אלינו גבול זה הוא כבלי גבול. משל למה הדבר דומה: ילד קטן השומע את דברי חברו בכיתה או את דברי בחור בישיבה אינו מבין דבר, ובעיניו אלו מושגים שאין להם סוף - ביחס אליו הרי זה כאינסוף, ובאמת אף דבריו של הגדול מוגבלים הם, וכן הלאה. כך גם השגות הנשמות בגן עדן מוגבלות הן ביחס לאינסוף.
תכלית הכל היא בריאת העולם הזה הגשמי עם האדם הגשמי, כדי שדווקא כאן, בגבול המצומצם הזה, יקיים האדם את רצונו של האינסוף ויזכה להתחבר אל האינסוף בתוך הגבולות, ויזכך את העולם. המטרה היא להגיע לעתיד לבוא, לביאת המשיח, שאז יהיה בעולם הזה המוגבל הגילוי הנעלה ביותר של האינסוף - וזוהי התוכנית המסודרת של כל העניין.
אף "והנשמות עצמן" מוגבלות: מצד אחד הנשמה היא דבר בלתי מוגבל, אך עצם הדבר שאומרים 'נשמה זו' ו'נשמה זו' - שזו שונה מזו - פירושו שלכל אחת הגדרה משלה. "ואין צריך לומר המלאכים - הם בבחינת גבול ותכלית".
מעניין לציין כי הגמרא, אף שהמושגים מופשטים, נוקטת סגנון המגביל ומגדיר את גודלם כביכול הגופני של המלאכים, שהרי ידוע שיש להם גוף, ואף נותנת להם מרחב כביכול. דוגמה אחת: על חלומו של יעקב אבינו נאמר "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". שואלת הגמרא: מה גודלו של הסולם? ומשיבה - שמונת אלפים פרסאות, שכן גודלו של כל מלאך אלפיים פרסאות, ושני מלאכים עולים ושני מלאכים יורדים, כך שארבעה מלאכים עומדים בו בזמן אחד. כל אלו דברי אגדה, ומושגים שכולם בדרך משל ורמז, ובאים רק לסבר את האוזן: עצם הדבר שמדברים בלשון של תואר ושיעור בא ללמדנו שכל מושג של מלאך הוא גבול - גבול לגדולתו וגבול להשגתו.
אף לנשמה יש גבול: הנשמה בגן עדן משיגה ונהנית מן האינסוף של הבורא, ועם זאת "כי יש גבול להשגתן באור אין סוף ברוך הוא המאיר עליהן בהתלבשות חכמה בינה ודעת כו'" - יש שיעור לכמה יכולה הנשמה להשיג.
מובא שהנשמות בגן עדן נמצאות במצב שבו לכל צדיק וצדיק יש כביכול חופה - הארה אלוקית המקיפה אותו, מושג שיובן יותר בהמשך הפרק - וכל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חברו, מקבל כוויה מחופת חברו. מה כוונת הדבר?
אחד הביאורים בדבר: צדיק העוסק כאן בעולם הזה בחכמת התורה ומעמיק בה - והתורה רבדים רבים בה: פשט, רמז, דרש וסוד, קבלה וחסידות, ריבוי אופנים - יש צדיקים הזוכים ללמוד תחום זה שבתורה, יש הזוכים ללמוד תחום אחר, ויש הזוכים ללמוד את כל התחומים. וכשהנשמה עולה למעלה, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" - העונג האלוקי שיש לה שם הוא בהתאם למה שעסקה בו כאן למטה.
לפיכך, מי שכאן למטה לא זכה לעסוק בתחום מסוים - למשל בתורת הקבלה או בתורת החסידות, מאיזו סיבה שתהיה: משום שסבר שאינו שייך לזה, או שאינו זקוק לזה - אלא למד את החלקים האחרים, הרי כשהוא מגיע למעלה, שם מתגלה אמיתתו של כל דבר, ומתגלה לו פתאום שיש עוצמה אדירה גם באותם חלקים שבתורה שלא זכה להגיע אליהם. הוא רוצה להגיע אליהם, ורואה צדיק אחר, נשמה אחרת, שיש לה את ההארה האלוקית השייכת לה - אך אינו יכול להגיע, מכיוון שלא עסק בכך. את הצער הזה, של הרצון שאינו יכול להתממש, מתארת הגמרא בלשון "נכווה מחופתו של חברו". כל התיאורים הללו באים ללמד שיש גבול מסוים אף בגן עדן.
הרי שהגבול קיים בכל המדרגות, ומקורו מאור האינסוף. ואילו הייתה ירידת האינסוף ללא צמצום, לא היה נברא דבר - לא העולם הזה, לא עולם הבא, לא גן עדן, לא מלאכים ולא נשמות; שכן אף להם יש גבול, וממילא יש גבול להנאתם.
ולכן הנשמות בגן עדן, "ולכן יש גבול להנאצן שנהנים מזיו השכינה ומתענגים באור ה'" - אמנם הנאתן גדולה, אך מוגבלת היא, "כי אין יכולים לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין סוף ממש, שלא יתבטלו ממציאותן ויחזרו למקורן". אין אפשרות להכניס לכלי עוצמה גדולה מזו שהוא מסוגל להכיל, וכל שכן שאין להכניס למלאך עוצמה גדולה ממה שהוא יכול להכיל, ואף לנשמה אי אפשר להכניס יותר ממה שהיא יכולה להכיל - וממילא הכל מוגבל.
הפתרון לשאלה מדוע הכל מוגבל הוא במילה אחת: צמצום. צמצום גדול היה כדי ליצור את הגבול הזה, ומטרתו שלא יורגש בנברא האינסוף של הבורא. האינסוף של הבורא נמצא בתוך הנברא כל העת, אלא שעניינו של הצמצום הוא לשים על עיני הנברא סוגר גדול מאוד, עד שאינו מרגיש את האינסוף - וזאת רק בכוחו של 'המפליא לעשות': להיות נמצא כאן, ועם זאת לתת לנברא תחושה שאינו מרגיש זאת.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה פרטיות הצמצומים איך ומה אין כאן מקום ביאורם" - אין מדובר בצמצום אחד, אלא בצמצומים רבים, ואין זה המקום לפרט את ריבוי ענייני הצמצומים. "אך דרך כלל הן הם בחינת הסתר והעלם המשכת האור והחיות" - שהאור האינסופי יהיה באופן של העלם, "שלא יאיר ויומשך לתחתונים בבחינת גילוי להתלבש ולהשפיע בהם ולהחיותם להיות יש מאין".
כי אם היה האור באופן של גילוי בהם, לא היה 'יש' כלל אלא 'אין' תמיד: נברא המרגיש כל העת את מקורו אינו הוא עצמו, ואינו נעשה 'הוא' אלא כאשר אינו מרגיש את מקורו. על כן חייב שיהיה הצמצום, והוא הדרך היחידה שבה לא ירגיש הנברא את מקורו, אף שמקורו נמצא עמו כל העת.
ראוי לציין כי אין בכך שלילת גילויים: אף בתוך הצמצום יש גילויים גדולים מאוד. גילוין של הנשמות בגן עדן אף הוא בא לאחר צמצומים, ועם זאת גילוי זה הוא כאינסוף ביחס לתפיסתנו ולמושגינו. אך חייב שיהיה מושג של צמצום, והוא זה המגדיר ומגביל את העניין.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אילו הייתה ההשפעה בדרך עילה ועלול ולא בדרך צמצום, לא היה העולם הזה נברא כלל מבחינת גבול ותכלית. עמדנו על כך שכל המדרגות מוגבלות - העולם הזה בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר; הרקיעים ושיעוריהם; גן עדן, עולם הבא ומדורי הצדיקים; המלאכים, שהגמרא נוקטת בהם לשון של שיעור וגודל; ואפילו הנשמות, שיש גבול להשגתן ולהנאתן, שכן אינן יכולות לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין סוף ממש שלא יתבטלו ממציאותן. תכלית הכל היא בריאת העולם הזה הגשמי, שבו יקיים האדם את רצון האינסוף בתוך הגבול, עד לגילוי הנעלה שיהיה בעולם הזה לעתיד לבוא. והדרך היחידה לכך היא הצמצום - הסתר והעלם המשכת האור והחיות, כדי שיהיה 'יש מאין'.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק מ"ח ובהעמקה בעניין הצמצום והגבול.