רצף הדברים הוא כך: כאשר יהודי לומד תורה, מקבל עליו עול מלכות שמיים ומחליט ללמוד תורה - הרי הוא יוצא ברגע זה ממצרים. בכל יום ויום עומדת ליהודי ההזדמנות לצאת ממצרים, להתחבר אל המלך ולזכות ל'חיבוק ונישוק' עמו. אין מדובר במאורע שאירע לפני שלושת אלפים שנה, אלא בהתרחשות של עתה - כשם שבברכות התורה אין אנו מברכים "נתן התורה" אלא "נותן התורה", לשון הווה, בכל רגע ורגע.
[כאן עלתה שאלה: מדוע פותח אדמו"ר הזקן דווקא בלשון שבכל דור ודור ובכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים - תחילה העבודה הפנימית של האדם על עצמו, ורק אחר כך העניין המעשי של לימוד התורה? והביאור: עיקר הדגש מונח על העבודה הפנימית שבכל היום - שיביא האדם את עצמו למצב של יציאה מן המיצר שבו הוא נתון, סובל וכלוא, ומתוך כך הוא נעזר בתורה כדי להגיע לאותה נקודה של חירות ולהתאחד עם השם. זוהי דרכו של אדמו"ר הזקן פעמים רבות: לפתוח בלשון חז"ל, ולאחר מכן לבאר את פנימיות העניין].
כאן מביא אדמו"ר הזקן פירוש נפלא לנוסח שאומרים בתפילת שמונה עשרה של החג: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה מועדים לשמחה". בקריאה פשוטה נדמה שעיקר הדגש מונח על ההמשך - מה נתת לנו? חגים וזמנים - ואילו פתיחת המשפט כמו נבלעת, כהקדמה בלבד. בא אדמו"ר הזקן ואומר: עצור! הדבר הנפלא נאמר כבר במילים הראשונות - "וזהו שאומרים ותתן לנו ה' אלוקינו". מהי הנתינה? שהקב"ה נתן לנו את האפשרות לייחס אותו אלינו ולומר עליו "אלוקינו". זוהי הנתינה הגדולה מכול, והיא באה לידי ביטוי בקיום המצוות, החגים והתורה.
ומדוע נתן לנו זאת? "באהבה כו'" - מפני שהוא אוהב אותנו. זהו כל מהלך הפרקים: מרוב אהבתו אין הוא רוצה להיות אלוקה מופשט שאינו שייך לנברא, אלא להיות אלוקיך באופן אישי, באופן שהאדם ירגיש שייך לעניין.
ולמעשה, אין אומרים זאת בחגים בלבד אלא בכל יום ויום: בנוסח תפילת שמונה עשרה אנו אומרים "כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו כו'" - וכאן יש לעצור. ההמשך "תורת חיים" וכו' הוא כבר פירוט, אך הפירוש הפנימי הוא בנתינה עצמה: נתת לנו את האפשרות, ההזדמנות והזכות הגדולה, את המתנה ("ותתן" מלשון מתנה), שאנו יכולים לייחס את הבורא אלינו ולומר - הוא שלנו, הוא אלוקינו.
עד כמה גדולה מתנה זו ניתן ללמוד מקטע מעניין המובא בספר 'היום יום': אדמו"ר הזקן יצא פעם מחדרו ושמע את הרבנית משוחחת עם אחת הנשים, וכשביקשה לצטט אותו אמרה באידיש "מיינער זאגט" - "שלי אומר", כלומר בעלי אומר כך וכך. שמע אדמו"ר הזקן שהיא מייחסת אותו אליה ואומרת עליו "שלי", ומיד נכנס לדבקות ולהתבוננות בגדלות הבורא, עד שנפל על המפתן. אמר: בכמה מצוות אני שלך? במצווה אחת אני שלך - ובכמה מצוות אנו של הקדוש ברוך הוא! הרי שהקב"ה נתן לנו את היכולת שנהיה שלו ושהוא יהיה אלוקינו - על דרך היחס של מקדש אישה שהובא בפרק הקודם. על כך אומר יהודי בכל הזדמנות תודה לבורא: תודה על "ותתן לנו ה' אלוקינו".
מכאן מגיעה המסקנה שבסיום הפרק: אין האדם צריך להיות אברהם אבינו, שהגיע לדרגתו מתוך עבודה ויגיעה. די בכך שהוא יורש - בן אברהם, יצחק ויעקב. עצם היותו חלק מעם ישראל, קיבל את הדבר במתנה בלא שעשה למענו מאומה: קיבל במתנה את האפשרות לצאת ממצרים ברגע זה ממש, שהרי כולם עמדו בהר סיני וקיבלו את התורה במתן תורה, ולכל יהודי יש היכולת לממש זאת בפועל. אילו היה הדבר מצריך עבודה והשקעה כדי לזכות באפשרות לצאת ממצרים - לא כל אחד היה שייך לכך ומתאים לכך; אך משנאמר לאדם שאינו צריך לעשות דבר, וכי הדבר כבר שלו במתנה - הכול תלוי בו בלבד.
"ולזה אין מונע לנו מדבקות הנפש ביחודו ואורו יתברך" - אין שום דבר שיכול למנוע מאיתנו להתחבר ברגע זה אל המלך ואל הבורא שיהיה אלוקינו. הדבר היחיד שעלול להפריע ולמנוע הוא "אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'" - אם אינו רוצה, אין בכוחו של איש לפעול זאת (וזו מלאכתם של היצר והנפש הבהמית, לבלבל את האדם ולהסיח את רצונו).
אך מן העבר השני: "אבל מיד שרוצה - ומקבל וממשיך עליו אלקותו יתברך". ברגע שהאדם רוצה, מקבל וממשיך עליו את האלוקות "ואומר ה' אלקינו ה' אחד הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך". בין רגע אחד יכול האדם לעשות את העניין בפועל ממש, ואין הוא צריך אלא לרצות.
אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, מדייק בתניא דיוקים רבים גם על דרך הקבלה והסוד, ומראה עד כמה ביטויים ודיוקי אותיות מכילים עולם ומלואו. כאן הוא מדייק בשלוש הלשונות שנקט אדמו"ר הזקן - "רוצה", "מקבל", "ממשיך" - ובסדר זה דווקא. מה ההבדל ביניהן? "רוצה" - עדיין בגדר רצון והמתנה; "ממשיך" - ממשיך, אך עדיין אין הדבר אצלו; "מקבל" - כבר קיבל, במחשבה ובדיבור, והדבר כבר שלו.
לכאורה היה ראוי לסדרן: רוצה, ממשיך ומקבל. אלא שהלשונות מכוונות כנגד סדר הכתוב שמביא אדמו"ר הזקן מיד לאחר מכן - "ה' אלוקינו ה' אחד":
"ה'" - "רוצה": רצונו של האדם שיימשך אליו שם ה'.
"אלוקינו" - "מקבל": כבר אלוקינו, כבר שלנו.
"ה' אחד" - "ממשיך".
הרי שאפילו סדר הלשונות בתניא מדויק להפליא ומכוון לסדר לשון הפסוק.
וממילא, באותו רגע שאדם מקבל עליו עול מלכות שמיים, נכללת נפשו בייחודו יתברך - על דרך "דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח": רוחו של היהודי מביאה וממשיכה עליו את הרוח האלוקית ומאחדת אותו עמה. "והיא בחינת יציאת מצרים" - אין זה מאורע שהיה לפני שלושת אלפים שנה או לפני אלפיים שנה, אלא ברגע זה ממש: אדם היושב ולומד שיעור בתניא - עתה הוא יוצא ממצרים.
"ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא" - מדוע נקבעה הפרשה השלישית, פרשת יציאת מצרים, דווקא בקריאת שמע? אם כל הרצון הוא להזכיר בכל יום את יציאת מצרים, הרי ישנן זכירות נוספות שמזכירים בכל יום ואינן נסמכות לקריאת שמע; מה אפוא הקשר המיוחד שבין קריאת שמע ליציאת מצרים? אלא שכאשר אדם קורא קריאת שמע ומקבל עליו את אחדות הבורא - בכך עצמו הוא יוצא ממצרים, זהו אותו עניין ממש.
"אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע, כדאיתא בגמרא ופוסקים" - בגמרא במסכת ברכות ובשולחן ערוך מוכח שאלו שני דברים נפרדים ואינם חטיבה אחת, כפי שרואים מלשונות הפוסקים בדין המסופק אם קרא ואם עליו לחזור ולקרוא - בכל זאת חיברו את שניהם יחד, "אלא מפני שהן דבר אחד ממש": היציאה מן המיצרים והגבולים של הגוף היא היא קבלת עולו של המלך וקבלת יחודו יתברך, ובכך עצמו יוצא האדם ממיצריו ומתחבר לאין סוף.
כל העניין הזה מבוסס ומושתת על הביטוי "אלוקינו", שהוא למעלה מ"אלוקי אברהם". ומעניין לראות שקריאת שמע פותחת ב"שמע ישראל ה' אלוקינו", "וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן אני ה' אלוקיכם" - הרי שאותו עניין הוא: כדי שיהיה "אלוקיכם", האלוקה שלכם, מתחילים בקבלת עול "שמע ישראל ה' אלוקינו" ומסיימים ב"אני ה' אלוקיכם" - משיצאת ממצרים, הוא האלוקה שלך. "והיינו גם כן כמו שנתבאר לעיל", כמבואר בפרק מ"ו.
ראוי להדגיש: מפרק מ"ו לבדו - שבו מתואר כיצד המלך יורד להוציא כל אחד ואחד משפלותו - היה מקום לחשוב שמדובר בסיפורי היסטוריה. לפיכך הסמיך אדמו"ר הזקן מיד את פרק מ"ז ולימד שאין זו היסטוריה אלא אקטואליה, בכל רגע ורגע. (ובפרט בלימוד הדברים בליל ראש חודש ניסן, בימים שלקראת הפסח - העניין מתרחש עתה ממש).
לסיכום: בפרק זה למדנו כי לימוד התורה וקבלת עול מלכות שמיים הם יציאת מצרים של עתה - "נותן התורה" בלשון הווה. עמדנו על פירושו הנפלא של אדמו"ר הזקן ל"ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה" - שעיקר המתנה היא האפשרות לייחס את הבורא אלינו ולומר "אלוקינו", וכפי שאומרים בכל יום "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו"; ראינו את הסיפור מ'היום יום' על אדמו"ר הזקן והרבנית, ואת המסקנה שאין צורך להיות אברהם אבינו אלא די להיות יורש שקיבל הכול במתנה. למדנו ש"אין מונע לנו מדבקות הנפש בייחודו ואורו יתברך" מלבד הרצון, ומיד שרוצה - מקבל וממשיך ונכללת נפשו בייחודו יתברך; עמדנו על דיוקו של רבי לוי יצחק בסדר הלשונות "רוצה, מקבל, ממשיך" כנגד "ה' אלוקינו ה' אחד", ועל טעם סמיכות פרשת יציאת מצרים לקריאת שמע - מפני שהם דבר אחד ממש.
בחלקים הבאים, בפרק מ"ח ובמחציתו של פרק מ"ט, נעסוק בביאור הירידה הגדולה - כיצד המלך יורד ומצמצם את עצמו כדי לרומם כל אחד ואחד.