בחלק הקודם עמדנו על ההבדל שבין קיום המצווה במעשה ובדיבור לבין כוונת המצווה. כעת נברר: מהי המעלה שיש בכוונה על פני המעשה?
יש להקדים ולהדגיש: אין זו מעלה מהותית. אין הכוונה שבמעשה האדם נחות ופחות ערך משום שהוא גשמי, ואילו בכוונה הוא נעלה יותר. מצד מהות העניין אין ביניהם כל הבדל. המעלה שבכוונה היא כלפי האדם עצמו - כלפי תחושתו: בכוונה תאיר אצלו הארה גדולה יותר, אך לא במהות הדבר.
יהודי המניח תפילין בפועל ממש, בלא שום כוונה, קיים את רצון הבורא במאה אחוז - ומשקיים את רצון הבורא, הרי הוא מתחבר אליו באותה שעה. משל לאדם המכניס תקע לשקע ואינו מבין כיצד הדבר פועל, מעולם לא שמע על מושג החשמל ואינו יודע דבר, אלא שהוא יודע שכאשר הוא מחבר את התקע מתקבלות התוצאות - האם משום שלא הייתה לו שום כוונה בדבר יהיו לו פחות תוצאות בשטח? כך במעשה המצווה: העושה - מתחבר. ואף הכוונה עצמה, בנמשל, אינה אלא רצון אלוקי, כפי שיתבאר.
וכן בתפילה: ודאי נדרשת כוונה כללית, שהאדם יודע שהוא עומד ומדבר עתה עם הקב"ה. אך גם אם לא כיוון בכל מילה ומילה ולא כיוון פירוש המילים, והוציא מפיו את כל תפילת שמונה עשרה - אינו צריך לחזור ולהתפלל על פי ההלכה (מלבד ברכה ראשונה, כפי שלמדנו). אין חיסרון לא במצוות שבדיבור ולא במצוות שבמעשה.
נראה את הלשון בפנים (עמוד 100, כשמונה שורות מלמטה):
"ולא שדבקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך, היא מצד עצמה למעלה מדבקות קיום המצוות מעשיות בפועל ממש" - אין לחשוב שדבקות המחשבה נעלית יותר במהותה, ושיש בה מעלה גדולה יותר מן הקיום המעשי. מצד העניין עצמו, מצד הרצון האלוקי, אין ביניהם הבדל.
וכלשון הידוע: "אילו נצטווינו לחטוב עצים" - אילו היה הציווי לחטוב עצים, זו הייתה המצווה. נצטווינו להניח תפילין - נניח תפילין. שכל מעלתה של המצווה היא בהיותה הרצון האלוקי, ולא מפני שיש בה עבורנו תחושות או הבנות. גם הכוונה אינה 'תוספת' בעלמא - אף היא רצון אלוקי במאה אחוז כמו המעשה. מצד העניין האלוקי שבדבר אין הבדל בין כוונה למעשה: צריך את זו ואת זה, והקב"ה הוא שקבע מה מעכב ומה אינו מעכב. אך מצידו, בין כשאדם מכוון ובין כשהוא עושה מעשה - בשני המקרים הוא מקיים את הרצון האלוקי ומתחבר אליו על ידי כך. אין כאן 'קרוב יותר' ו'קרוב פחות', אלא שניהם עומדים באותו רף ממש, באותה עוצמה של גילוי ושל התחברות.
[ואמנם ברור שרצונו יתברך הוא שעניינים אלו יהיו מונחים גם במוחו ובליבו של האדם, וכשאינם מונחים בשעת המעשה יש בכך חיסרון בקיום הרצון האלוקי - 'גוף בלא נשמה'. אלא שאין זה מעכב, ואף אין החיסרון במעלה הרוחנית שבדבר: אין לאדם לחוש שכאשר כיוון הריהו קרוב יותר אל הבורא. הוא קיים רצון נוסף והשלים את המצווה - אך לא התקרב יותר].
נמשיל זאת בשתי מצוות: מזוזה ותפילין. ודאי שאם נדרשת מזוזה ולא קבעתי אותה - חסר קיום המצווה. אך האם המזוזה מקרבת את האדם אל הבורא יותר מן התפילין מצד הרצון האלוקי? לא. זה רצון וזה רצון. ודאי שצריך גם מזוזה וגם תפילין, אך מצד המעלה היסודית המתרחשת כאן - היותו רצון אלוקי - אין במעשה שום פחיתות. זהו הדגש שאדמו"ר הזקן מבקש להדגיש: אל תחשוב שהמעשה הוא רצון אלוקי ברמה מופחתת והכוונה רצון אלוקי ברמה מושלמת. מצד עניין הרצון האלוקי - מעשה הוא רצון אלוקי וכוונה היא רצון אלוקי, ובמקום שהוא רוצה שתכוון, הכוונה היא רצונו, וזו כל מעלתה. אין מעלה בכוונה מצד הכוונה עצמה.
וראוי להדגיש גם את צידו השני של יסוד זה: כוונה לבדה, בלא מעשה, אין לה שום ערך, והכוונה כשלעצמה אינה ראויה לברכה.
"אם לא כיוון - לא יצא":
למדנו על כך בתחילת פרק ל"ח, בפסוק הראשון של קריאת שמע, שאם לא כיוון בו - לא יצא ידי חובתו. שם רצון הקב"ה הוא שתהיה גם הכוונה: כשם שהוא רוצה שהתפילין יונחו על יד שמאל, ושתהיה אחת על הראש ואחת על היד - כך הוא רוצה שבפסוק זה תהיה כוונה. זהו ציוויו המדויק, אך לא מפני שבכוונה האדם קרוב יותר. מצידו אין הבדל, וכל המעלה שבכוונה היא כלפי האדם.
ובלשונו: "אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה בשכל ומחשבה ובכוונת המצוות מעשיות ובכוונת קריאת שמע ותפילה ושאר ברכות" - מעלת הכוונה אינה מצד היותה כוונה, אלא מפני שזהו הרצון האלוקי: הקב"ה רוצה שבהזדמנויות אלו ואחרות נדבק בו על ידי השכל והמחשבה.
"והארת רצון העליון הזה, המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצוות עצמן במעשה או בדיבור בלי כוונה" - וזהו הדיוק: לא הרצון עצמו גדול יותר, שהרי רצון אחד הוא, אלא הארת הרצון. בכוונה הארת הרצון גדולה יותר, ובמעשה בלא כוונה היא מצומצמת יותר.
"כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף שהוא כלי ומלבוש הנשמה" - כשם שיש מעלה לאור הנשמה על הגוף המשמש לה כלי ומלבוש. והנמשל שבמצוות: "כמו גוף המצווה שהוא כלי ומלבוש לכוונתה".
ושוב מדגיש זאת אדמו"ר הזקן בלשון ברורה יותר: "ואף שבשתיהן" - במצוה ובכוונתה, מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות בלי שום שינוי וריבוי חס ושלום". הרצון האלוקי מופשט לגמרי: אין הוא מצוי כאן יותר וכאן פחות, ואין הרצון האלוקי 'נקי' יותר כאן ו'מגושם' יותר שם חס ושלום. אי אפשר לחלק ברצון. ואם כן, כל המעלה שבמעשים ושבכוונות אינה אלא מפני שעל ידם אנו מתחברים לרצון האלוקי - והרצון מצוי בשניהם במידה שווה, שהוא "מיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית הייחוד": המצווה שבכוונה מתאחדת עמו בתכלית האיחוד, והמצווה שבמעשה מתאחדת עמו בתכלית האיחוד, ללא כל הבדל.
ומה בכל זאת ההבדל ביניהן? "ההארה אינה שווה בבחינת צמצום והתפשטות". וכמשל שכבר נזכר: בגשמיות, כל ההבדל שבין הדומם לצומח, לחי ולמדבר אינו אלא במידת ההתפשטות או הצמצום של החיות, ואילו הבורא מצוי בכולם בשווה - אלא ששם הדבר בהסתר. כאן ההיפך: גם בכוונה וגם במעשה הבורא מצוי בגילוי, בשניהם, וכל ההבדל הוא בצמצום ובהתפשטות של ההארה.
שהרי מעלתו של האדם בהיותו בעל שכל: בשכל הוא מרגיש יותר, והשכל משפיע על ליבו ועל פנימיותו. לפיכך כשיש לו כוונה - הרצון האלוקי מאיר אצלו יותר, וכשאין לו כוונה - אין הרצון האלוקי מאיר אצלו כל כך. אך זהו חיסרון בהארה אצל האדם בלבד, ואילו בעצם ההתחברות לרצון האלוקי לא חסר דבר.
שתי דוגמאות ליסוד זה:
הדוגמה הראשונה - מבצע תפילין. הרבי ביקש שיצאו אל הרחוב ויניחו תפילין עם יהודים, והיו רבים בעבר (וגם היום יש כאלה) התוהים מה התועלת בכך: קח את היהודי לסמינריון, שב עמו חודש, שנה את תפיסת עולמו ואת פנימיותו - אז אפשרר לומר שעשית משהו; אך מה עשית בכך שהנחת עמו תפילין באופו חד פעמי ולאחר מכן הוא המשיך בחייו? התשובה היא היסוד שנתבאר כאן: האם ברצונך לחבר יהודים אל הקב"ה, או לחברם אל עצמם - אל רגשותיהם ואל שכלם? אם ברצונך לחברם אל הקב"ה - עשה את רצונו של הקב"ה: היום עליו להניח תפילין, הנח עמו תפילין. רצונך ללמוד עמו לאחר מכן? למד עמו, וודאי שאף זו מצווה. אך אין לזלזל בהנחת התפילין ואין להמעיט בערכה, שכן הזלזול בכך מעיד על חוסר הבנה יסודי במהותה של ההתחברות אל הקב"ה: אין היא נובעת מאיתנו אלא ממנו. אילו היה הדבר תלוי בנו, ואנו היינו מנסים לטפס אליו, לא היינו מגיעים לעולם לכלום. הוא ירד אלינו - "וירד ה' על הר סיני" - ואמר לנו: הריני נותן לכם כלים להתחבר אליי. ומה שהוא נתן לנו הוא המחבר אותנו: נתן לנו מעשה ונתן לנו כוונה, וכל שעלינו לעשות הוא להתחבר לרצונותיו.
הדוגמה השנייה, בעניין אחר לגמרי - תיקון ליל שבועות. בליל חג השבועות נוהגים לומר את ה'תיקון', שעיקרו הקראה מן התורה. מי שמכיר את מבנהו יודע שהוא בנוי מקטעים הדבוקים זה לזה, שלא תמיד ניכר הקשר ביניהם: יש קטעים ארוכים ומובנים, ולעיתים שלושה פסוקים מתחילת הפרשה ושלושה פסוקים מסופה. ולכאורה, מה התועלת באמירת המילים בלא הבנה? הלא מוטב היה לשבת וללמוד פרשה אחת לעומק ולהבין כל מילה ומילה. ואכן יש המסתכלים על כך בזלזול - וכאן בדיוק הנקודה: בליל חג השבועות, חג מתן תורה, עליך להפנים שעיקר התחברותך אל התורה אינו השכל שלך, אלא היותה תורתו של הבורא. אם אתה סבור שהתחברותך אל הקב"ה נובעת משכלך - חפש דברים מעניינים ומובנים בלבד; אך האמת היא שאתה מתחבר אליו משום שזו תורתו ואלו אותיותיו הקדושות, ובין אם הבנת ובין אם לא הבנת - אין הדבר משנה בעצם העניין.
[וכן כשלומדים עניין שלכאורה אינו נוגע אלינו, כגון ענייני קורבנות, ונשאלת השאלה "מה זה נוגע אלינו?" - זו אותה נקודה עצמה, ובעזרת השם יהיה הדבר נוגע אלינו מיד ממש. ואפשר להביא דוגמאות נוספות מעין אלו].
לסיכום: בחלק זה למדנו שאין למעשה שום פחיתות ביחס לכוונה. הרצון האלוקי המלובש במצווה ובכוונתה הוא רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות, בלי שינוי וריבוי, מיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית האיחוד, ואי אפשר לחלק בו; המצווה שבמעשה מחברת את האדם אל הבורא כמצווה שבכוונה ממש. כל מעלתה של הכוונה היא בכך שאף היא רצונו יתברך, וההבדל היחיד הוא בהארת רצון העליון - שבכוונה היא בהתפשטות ובמעשה בלא כוונה בצמצום, וזאת כלפי האדם בלבד. מכאן היסוד הנוגע למעשה בפועל: התחברותנו אל הקב"ה נובעת ממנו ומרצונותיו, ולא מהבנתנו ומרגשותינו.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ל"ח.