אנחנו באמצע פרק ל"ח. עצרנו בדף נ' עמוד ב' (עמוד 100), בשליש האחרון של העמוד, בשורה הפותחת במילים "בו יתברך", בקטע המתחיל "ולא שדבקות המחשבה". לפני שנמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן, נחזור בקצרה על הנקודות שלמדנו בשיעורים האחרונים, המהוות הכנה לקטע הבא.
שאלתו של אדמו"ר הזקן:
מצד אחד העיקר במצוות הוא המעשה, ולכן נפסק להלכה שאדם שקיים את המצווה במעשה ללא שום כוונה - יצא ידי חובתו; ואילו מי שכיוון את כל הכוונות ולא קיים את המצווה במעשה - לא יצא ידי חובה. מצד שני מובא שתפילה (וכן ברכה או מצווה) ללא כוונה היא כגוף בלא נשמה. ואם העיקר הוא המעשה, כיצד ניתן לכוונה ביטוי נעלה כל כך, עד שהיא נמשלת לנשמה והמעשה לגוף?
כדי לבאר זאת מתעכב אדמו"ר הזקן תחילה על המשל עצמו: חז"ל דימו את היחס שבין הכוונה למעשה ליחס שבין הנשמה לגוף. משנבין היטב את ההבדל שבין גוף לנפש, נוכל לתרגם זאת אף להבנת היחס שבין הקיום המעשי לכוונה.
ההבדל בין גוף לנפש - שניים שהם ארבעה:
כשאומרים "גוף" ו"נפש" ביחס לנבראים שבעולם, הרי הם שניים שהם ארבעה, שכן בכל אחת משתי ההגדרות כלולים שני סוגים:
גוף: דומם וצומח שבבריאה, שניהם יחד קשורים להגדרת הגוף.
נפש: חי ומדבר, הכלולים בהגדרת הנפש.
בין גוף לנפש ישנה נקודה שבה הם שווים ונקודה שבה הם שונים. להבנת הדבר נדרשים שני מושגים בחסידות שאין לבלבל ביניהם: 'גילוי והעלם' מזה, ו'צמצום והתפשטות' מזה.
גילוי והעלם: האם הבורא נמצא בעולם בגילוי, או שמא הוא מעלים את עצמו. בעולם הזה נמצא הקב"ה בהעלם מוחלט - "אכן אתה אל מסתתר". בבחינה זו כל רבדי הבריאה שווים זה לזה: אין הבדל בין האבן, שהיא מסוג הדומם, ובין האדם, שהוא מסוג המדבר; אצל כולם נמצא הבורא בהעלם. (הגילויים שהיו מפעם לפעם, כבשעת מתן תורה, כפי שלמדנו בפרקים ל"ו-ל"ז, אינם משנים את מצבו הכללי של העולם שהוא העלם. ובעניין המלאכים נעסוק בפרק ל"ט).
צמצום והתפשטות: אף שהקב"ה מעלים את עצמו מן הבריאה, הוא מחיה אותה ונותן בה חיות. השאלה היא באיזו מידה נמצאת אותה חיות בנברא - בצמצום או בהתפשטות. כאן נחלקים הסוגים זה מזה: בדברים הגופניים החיות נמצאת בצמצום רב יותר, ובדברים הנפשיים בהתפשטות רבה יותר. זהו ההבדל הכללי שבין גוף לנפש.
מן המשל אל הנמשל:
לפי לשון חז"ל שהכוונה והמעשה הם כנשמה וכגוף, הנמשל של הגוף הוא הקיום המעשי של המצוות, והנמשל של הנפש הוא הכוונה. אף בנמשל יש צד שווה וצד שונה, אלא שהצד השווה הפוך מזה שבמשל:
הצד השווה: במשל השווה שבכל רבדי הבריאה הוא ההעלם, ואילו בנמשל השווה הוא דווקא הגילוי. בקיום המעשי מתגלה רצונו של הקב"ה באופן גלוי, ואף בכוונה - שהרי נפסק בשולחן ערוך שצריך לכוון - מתגלה רצונו. בנקודה זו יש השוואה מוחלטת בין הכוונה למעשה: בשניהם נמצא הרצון האלוקי בגילוי.
הצד השונה: צמצום והתפשטות. כאשר יהודי מקיים מצווה בקיום מעשי יבש, הרצון האלוקי אמנם קיים בגילוי, אך אינו מאיר בנפשו - אין הוא מרגיש ואינו חווה אותו. הכוונה אינה מוסיפה רצון אלוקי שלא היה קודם לכן, שהרי הרצון היה קיים גם בקיום המעשי; חידושה הוא שבה אין הדבר בצמצום אלא בהתפשטות, והרגשת האלוקות מתפשטת בנפש האדם במידה רבה הרבה יותר.
הכוונה והמעשה - מה מקרב אל הבורא:
נקודה נוספת שהקדמנו בסוף השיעור הקודם, והיא מובנת מן הדברים האמורים: מצד האמת אין כל הבדל בין הקיום המעשי לכוונות. אילו לא היה כתוב בתורה בשום מקום שצריך לכוון, לא היה קיים כלל מושג של כוונה בתורה. היכולת לכוון הייתה קיימת בטבע, אך בתורה לא היה לה כל עניין, ולא היה בכוונה שום קירוב אל הבורא, שכן לא היה בה רצונו.
האם הכוונה מקרבת את האדם אל הבורא יותר מן המעשה?
לכאורה ניתן היה לחשוב כך: הכוונה עניין רוחני והמעשה עניין גשמי, וככל שהאדם מכוון יותר - כן הוא קרוב יותר אל הבורא. אך בוודאי אין הדבר כן. הזכרנו בשיעור הקודם את דברי דוד המלך בתהילים, שהגויים סבורים כי הקב"ה "על השמים כבודו", ומתוך כך הם מניחים שככל שהאדם רוחני, שמימי ומיסטי יותר, כן הוא אלוקי יותר, ואילו בעניינים המעשיים אין טעם.
אמונתו האמיתית של יהודי היא שהבורא מרומם מן הכול, ולגביו רוחניות וגשמיות שוות הן. אין תחושותינו קובעות מה קרוב אליו ומה רחוק ממנו - הוא לבדו הקובע. ומשקבע הקב"ה שבקיום מצווה במעשה מתחבר אליו האדם, הרי הוא מתחבר אליו ממש. אין האדם קרוב אליו בכוונה יותר מאשר במעשה, שהרי הצד השווה שבשניהם הוא גילוי הרצון האלוקי. אין יהודי נקרא קרוב יותר מחמת הכוונות; הוא קרוב כאשר הוא עושה את רצונו - ורצון זה בא לידי ביטוי גם בכוונה וגם במעשה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שאלת אדמו"ר הזקן ביחס שבין המעשה לכוונה, ועל המשל של גוף ונשמה: דומם וצומח נכללים בהגדרת הגוף, וחי ומדבר בהגדרת הנפש; בבחינת גילוי והעלם כל רבדי הבריאה שווים בהעלם, וההבדל ביניהם הוא בצמצום ובהתפשטות של החיות האלוקית. בנמשל הדבר הפוך: בכוונה ובמעשה שווה גילוי הרצון האלוקי, וההבדל הוא במידת התפשטות הרגשת האלוקות בנפש. עוד עמדנו על כך שאין הכוונה מקרבת אל הבורא יותר מן המעשה, שכן הקרבה נמדדת בעשיית רצונו בלבד.
בחלק הבא נחזור על הדברים בלשונו של אדמו"ר הזקן בתניא ובהרחבה יתירה, ונעמוד ביתר פירוט על ההבדלים שבין ארבעת סוגי הבריאה - דומם, צומח, חי ומדבר.