בחלק הקודם עסקנו ביחס שבין גוף המצווה ובין הכוונה שבה - מצווה וכוונה, גוף ונפש. כעת ניגש להגהה שכתב אדמו"ר הזקן בצד הפרק, שבה מובא אותו עניין עצמו באותיות של קבלה.
אדמו"ר הזקן מציין "וכמו שכתוב בעץ חיים" - ספר 'עץ חיים' שכתב רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש. שם נאמר כי כוונת המצוות ותלמוד תורה הן במדרגת אור, וגוף המצוות הוא במדרגת כלים. כידוע בקבלה, כל סדר ההשתלשלות של השפע האלוקי - שכבר עסקנו בו - יורד באופן של אור וכלי: המצווה היא בבחינת הכלי, והכוונה היא בבחינת האור.
אך שניהם גילוי הם: גילוי כוח הגבול של הבורא וגילוי כוח הבלי גבול שלו, ושניהם כוחותיו יתברך. הכלים הם עניין של צמצום - על ידי צמצום האור נתעבו הכלים, כידוע - אך זהו צמצום של אותו אור עצמו ואותו כוח אלוקי ממש. אין זה שהאור הוא כוח אלוקי והכלי הוא דבר אחר, אלא הכול הוא.
ארבע המדרגות שבמצוות:
באופן כללי, מצווה וכוונה הם גוף ונפש. באופן פרטי, כשם שבגשמיות העולם ישנם ארבעה סוגים - דומם, צומח, חי ומדבר, כאשר דומם וצומח שייכים לעולם הגוף, וחי ומדבר לעולם הנפש, כפי שלמדנו בהרחבה - כך גם בנמשל: ארבע מדרגות במצוות. בגוף המצווה יש שתי מדרגות המקבילות לדומם ולצומח, ובכוונת המצווה שתי מדרגות המקבילות לחי ולמדבר.
גוף המצוות עצמן נחלק לשתיים:
"מצוות מעשיות ממש" - כנגד הדומם: הנחת תפילין, קביעת מזוזה בפתח וכדומה.
"מצוות התלויות בדיבור ומחשבה" - כנגד הצומח: תלמוד תורה, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון ושאר ברכות. זו מדרגה נעלית יותר, שכן יש בה דיבור ואף מחשבה, ואף על פי כן הכול נכלל בכלל אחד הנקרא 'גוף'.
וכן בכוונה: "וכוונת המצוות לדבקה בו יתברך, שהיא כנשמה לגוף" - נחלקת גם היא לשתי מדרגות, כשתי מדרגות הנשמה שבגוף החומרי, שהן חי ומדבר. כלומר: יש כוונה שהיא בבחינת 'חי', בבחינת בהמה, ויש כוונה שהיא בבחינת 'מדבר', בבחינת אדם.
ומיד נקדים ונרגיע: הכינוי 'בהמה' אינו כינוי של גריעות. אף המלאכים נקראים 'חיות' - חיות הקודש - ויחזקאל הנביא ראה במרכבה העליונה פני שור, שהוא מסוג הבהמות, ופני אריה, שהוא מסוג החי. הרי שהכינוי הוא משל בלבד, ועניין זה יורחב בפרק הבא.
מהי מעלת האדם על הבהמה?
להבנת ההבדל נקדים במשל שבעולם: מהי מעלתו של דבר רוחני על הדבר הגשמי? (בהרחבה יש לעיין בשיחה של הרבי ב'ליקוטי שיחות' חלק ו', השיחה הראשונה לפרשת יתרו.) שני מאפיינים עיקריים:
דבר רוחני אינו מוגדר ותקוע במקום אחד או בעניין אחד; הוא מופשט ובלתי מוגבל. לפיכך דבר רוחני אחד אינו סותר את חברו, בעוד ששני דברים גשמיים אינם יכולים לתפוס מקום אחד.
דבר רוחני שואף תמיד לעלות ולהיות מופשט ונעלה יותר, ואילו דבר גשמי וגופני נמשך כלפי מטה, כלשון שלמה המלך: "רוח הבהמה יורדת למטה ורוח האדם עולה למעלה". ולכן הדבר הזך שבעולם הזה הגשמי, המשמש משל לרוחניות, הוא האש - הנמשכת תמיד כלפי מעלה.
ניתן לומר שלבהמה יש טבע ורגשות - יש רחמנית ויש אכזרית - אך רגשותיה אינם נתונים לשינוי: כך נבראה, לכך היא נוטה, ואין בכוחה לקבל דבר אחר; והיא נמשכת תמיד אל הדברים הארציים, הגשמיים והנמוכים. האדם, לעומתה, אף שנולד עם נטייה לאופי מסוים - יש אנשי חסד ויש אנשי גבורה - הואיל והוא בעל שכל, ושכלו כלי לבחירה החופשית שנתן לו הבורא, מכוח הבנתו הוא יכול להחליט להשתנות: להתגבר, להתרומם ולשנות את עצמו. אין זה קל, אך הוא מסוגל, ומסוגל להתרומם כלפי מעלה.
אדם שטבעו אכזרי - האם מחויב הוא להיות כזה? הוא יכול להתגבר על עצמו ולבחור אחרת, מפני שכתוב בתורה שעליו להיות איש חסד, ומפני שזהו הרצון האלוקי. ואף שקשה לו מאוד ואופיו מושך אותו לכאן, הוא מתגבר, מתרומם ועושה את ההיפך. מי מסוגל לכך? רק בעל שכל - המבין כלפי מעלה מהו היעד, ואינו תקוע באופיו המשוך למטה.
[ראוי להוסיף: אין 'רצון שאינו אלוקי'. הנתיב שבו צריך האדם ללכת הוא נתיב התורה והמצוות, והבחירה החופשית היא אם ילך בו אם לאו. הקב"ה נתן לאדם את שני האופנים כדי לייקר אצלו את ההחלטה בדרך הנכונה, שתהיה כאן מלחמה והתמודדות - כאותו סיפור על מי שהיה בית כנסת אחד שאליו לא נכנס מעולם: שיהיה לו לאן לא להיכנס, ויהיה לו על מה להתמודד.]
שני סוגי כוונה: רגש טבעי ורגש נוצר:
מהי כוונה במצווה? להיות מחובר. וכיצד מתחברים? על ידי התבוננות בגדלות הבורא. המוח שליט על הלב, וההתבוננות פועלת ומשפיעה על האדם, עד שהוא מעורר בליבו את רגש אהבת השם ויראתו - רגש שהוא עצמו יצר. בגשמיות הדבר קל: אדם מתבונן בדבר גשמי, כמה הוא טוב, ומיד מתחיל להתרגש ממנו ולאהוב אותו. אך באלוקות, להגיע לרגש אמיתי של אהבה כפשוטה - אין זה פשוט כלל.
דוגמה לכך: בעשרת ימי תשובה יש הבוכה מפני שכתוב בספרים שצריך לבכות, ולפיכך הוא בוכה; ויש מי שאינו מסוגל להתאפק, ודמעותיו יורדות מאליהן, והוא משתדל שלא יראו זאת. ההבדל ביניהם גדול. להגיע לרגש פנימי ואמיתי אין זה פשוט, ומי שמסוגל לכך הוא בעל דעת רחבה להתבונן - שההתבוננות מחברת אותו לעניין ומפנימה אותו, עד שנעשה חלק אחד עמו, ואז הוא פועל עליו.
בדורותינו כמעט שאיננו מכירים מושג זה. מה שכן מצוי אצלנו: לכל יהודי יש רגש לתורה ומצוות, אלא שזהו רגש שלא עמלנו עליו. נולדנו עמו, הקב"ה הטמין אותו בנו והוא בא בירושה מאבותינו, כ'גנים יהודיים' האומרים לאדם שהוא יהודי ושהתורה והמצוות הן חלק ממנו. מפעם לפעם ניתן לגרד ולעורר זאת, ולומר: צריך להיות יהודי, צריך לקיים מצוות. אין זה רגש שהאדם יצר בהתבוננותו, אלא עוררות של הרגש היהודי הקיים והטבוע בו מלידה.
וההבדל בין שני סוגי הרגשות הללו הוא כהבדל שבין אדם לבהמה:
כוונה בבחינת 'בהמה': כשהאדם מעורר את הקיים בו. הבהמה יש לה טבע שהקב"ה יצר בה, ועם אותו טבע היא זורמת. אמנם לאדם יש בחירה חופשית והוא יכול אף לדכא את טבעו ולעשות היפך טבעו, מה שאין כן הבהמה, שנבראה כך ותישאר כך. אך מי שאינו נלחם בטבעו ורק נותן לטבע היהודי שבו לפרוץ - לא יפרוץ הדבר בממדים גבוהים; לפחות תהיה לו בקיום המצווה תודעה, בשכל או ברצון: "אני רוצה לקיים". גם זהו רגש מסוים, המדגדג בו משהו, אך זהו הטבע היהודי הקיים בו. זו מדרגה גבוהה, ואף על פי כן, מפני שהרגש טבעי, נקראת היא בלשון המשל 'בהמה'.
כוונה בבחינת 'מדבר': בעלי מעלה גדולה, יחידי סגולה, המסוגלים להגיע להתרגשות כפשוטה שהם עצמם יצרו בכוח התבוננות עמוקה. זו יצירה שלהם, כאדם שאינו חייב להיות תקוע בטבעו: מי שטבעו אכזרי מסוגל בכוח ההתבוננות להגיע לאהבה גדולה לזולתו, שכן שכלו מלבה בו אף דברים שהם היפך טבעו. כך גם ברוחניות - יהודי המעורר בליבו רגש שהוא יצר, זו דרגה גבוהה, והיא הכוונה שבבחינת 'מדבר'.
ברוב רובם של המצבים בדורותינו אלה הרגש הוא רגש בבחינת 'בהמה', ולהיות בבחינת 'אדם' זו דרגה נדירה מאוד. ואף אנשים פשוטים המתרגשים ונמוגים בנקל - הדבר בא מפני שהם יהודים, והטבע היהודי שבהם פורץ מהר יותר: מפני שיש להם פחות חכמולוגיות וכיסויים ומסכות המעכבים, הטבע היהודי זורם בהם בלי מניעות. אך מה שזורם שם הוא הטבע היהודי.
מותר האדם מן הבהמה:
ואם כן, היכן מותר האדם מן הבהמה? בנמשל ודאי שיש מותר לאדם על הבהמה: הבהמה אינה מסוגלת לשנות, להעלים או להתגבר כלל - היא כרובוט. אפשר לשער מראש בדיוק מה תהיה תגובתה אם ינהגו עמה כך או כך, והכול כמתוכנת. ודאי שיש לה רגשות, אך הם מוגבלים בגבול וברף מסוימים, ואין בהם שינוי.
וכמשל הידוע: מסופר על אחד מגדולי ישראל (ויש המספרים זאת על הרמב"ם) שניהל ויכוח אם אפשר לאלף בעלי חיים ולשנות את טבעם. הוא טען שאי אפשר, והם טענו שאפשר. לצורך המבחן הביאו חתול ואילפו אותו בעבודה מאומצת להיות מלצר, והוא אכן הסתובב כמלצר רציני לכל דבר. סמוך לשעת המבחן, בשבתו אל לימודו, קפץ לפניו עכבר קטן והפריע לו; הוא סגר אותו בקופסת הטבק שעל השולחן, הכניס את הקופסה לכיסו ושכח מן העניין. כשהגיע למקום המבחן, בנוכחות אנשים רבים, והנה החתול מסתובב שם כמלצר - נזכר שבכיסו עכבר, פתח את קופסת הטבק, והעכבר קפץ. באותה שנייה נטש החתול את כל העסק ורדף אחרי העכבר.
ומה מתברר כאן? שכמה שמאלפים את הבהמה, הכול קוסמטיקה חיצונית בלבד, והאינסטינקטים נשארים במקומם - ואין היא יכולה לעצור אותם. האדם, לעומתה, יכול להתגבר על האינסטינקטים שלו: אף שהוא חש דחף פנימי עמוק, אינו מחויב לעשותו. אם הוא בעל שכל, יש לו בחירה חופשית והוא מבין את המטרה האלוקית בחייו, הוא יכול להתגבר ולומר לעצמו: בא לי - ולא.
ואף על פי כן, במובן הרוחני, אדם הנמצא במצב זה מבחינת רמת הרגש הוא בבחינת 'בהמה' שבמשל, שכן רגשו הוא הטבע היהודי שבו; לעומת מי שנמצא בדרגה גבוהה יותר, שהוא בבחינת 'מדבר' - דרגה נדירה בהרבה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההגהה מספר 'עץ חיים': כוונת המצוות ותלמוד תורה במדרגת אור, וגוף המצוות במדרגת כלים - ושניהם גילוי כוחותיו יתברך, כוח הגבול וכוח הבלי גבול, שהכלים נתעבו בצמצום אותו אור עצמו. עמדנו על ארבע המדרגות שבמצוות כנגד דומם, צומח, חי ומדבר: בגוף המצווה - מצוות מעשיות ממש ומצוות התלויות בדיבור ובמחשבה; ובכוונה - כוונה בבחינת 'בהמה', שהיא עוררות הרגש היהודי הטבעי, וכוונה בבחינת 'מדבר', שהיא רגש שהאדם יצר בכוח התבוננותו. כן עמדנו על מעלת הרוחני על הגשמי, ועל מותר האדם מן הבהמה - כוח השכל והבחירה להתגבר על הטבע.
בחלק הבא נקרא בפנים את לשונו של אדמו"ר הזקן ונעמוד על ההבדל שבין שתי מדרגות הכוונה.