בתחילת הפרק למדנו על מעלת המעשה בפועל, שעל ידו נעשה העולם 'דירה בתחתונים'. כעת נעמוד על ההבדל שבין ההארה המאירה ומלובשת במצוות מעשיות, ובין ההארה המאירה בכוונת המצוות.
שתי מדריגות בהארה:
ההארה המלובשת במעשה ובדיבור: הגילוי המאיר ומלובש במצוות מעשיות ממש, שהן בדומה ל'דומם' שבארבעת הסוגים, וכן במצוות התלויות בדיבור ובביטוי שפתיים, שהן בדומה ל'צומח'. כאשר הדיבור נעשה בלא כוונה הוא נחשב כמעשה ממש, ולפיכך העשייה והדיבור שייכים שניהם לאותו סוג כללי הנקרא 'גוף'.
ההארה המלובשת בכוונה: "ההארה והמשכת אור אין סוף ברוך הוא המאירה ומלובשת בכוונת המצוות מעשיות שהאדם מתכוון בעשייתן" - כאשר האדם מקיים את אותה מצווה עצמה אך מכניס בה את הכוונה, מאירה ההארה בהתפשטות גדולה יותר.
באיזו כוונה מדובר? "כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו שהוא ורצונו אחד, וכן בכוונת התפילה, קריאת שמע וברכותיה ושאר הברכות, שבכוונתו בהן מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך". כאשר אדם מכוון בשעת עשיית המצווה, ההארה נמצאת בכוונה בהתפשטות גדולה יותר מאשר בעשייה בלא כוונה.
ואף על פי כן, יש צד שווה בין השניים: גם כאשר המצווה מתקיימת בלא כוונה, אין חסר מאומה בהתחברות אל הרצון האלוקי. יהודי המניח תפילין, אף בלא כוונה, הרי הרצון האלוקי בא בו לידי ביטוי בגלוי ממש - זהו גילויו של הרצון העליון. הכוונה אינה נראית לעין, וכשהיא קיימת נמצא הרצון האלוקי אצל האדם עצמו בעוצמה ובהתפשטות גדולה יותר.
ומכאן נקודה חשובה: מפני מה יש לכוונה ערך גדול יותר?
אין זה משום שהדבר עצמו חשוב יותר. שהרי מדוע יש ערך לקיום מצווה כלל? משום שזהו רצון השם. וכיוצא בזה בכוונה: אין ערכה אלא משום שזהו רצון השם, ואין הבדל בין רצון השם בזה לרצון השם בזה.
שני סוגי רצון:
הדבר מתבאר על פי המבואר באריכות בהמשך תרס"ו, בשני מאמרים העוסקים בהבדל שבין שני סוגי רצונות:
רצון הבא מצד הדבר: האדם רוצה את הדבר מחמת הדבר עצמו - משום שהוא נחמד, יפה, מועיל ושווה. רצון כזה נולד באדם מפני שהדבר עורר אותו לרצותו, ולפיכך הוא משתנה בעוצמתו: ככל שהדבר שווה יותר כן הרצון גדול יותר, וככל שהדבר שווה פחות כן הרצון במינון נמוך יותר.
רצון הבא מצד האדם: האדם רוצה את הדבר לא מחמת הדבר אלא מחמת עצמו - כך הוא רוצה, ולא מפני שוויו של הדבר. ברצון כזה אין כל הבדל בעוצמה בין דבר לדבר: אין 'פעוט' ואין 'רחב', והדבר הקטן והדבר הגדול שווים בעוצמה אחת, שכן כל כולו של הרצון הוא "כך אני רוצה".
ואין זה אלא כמשל ודימוי בלבד: ילד קטן המחליט שהוא רוצה דבר מסוים, בלי שיבין את שוויו ואף בלי שידע לבאר מדוע הוא רוצה. הדימוי בא להראות נקודה אחת: כאשר הרצון בא מצד הרוצה ולא מצד הדבר, אין חילוק בעוצמתו בין דבר לדבר.
מכאן להבנת ערכה של הכוונה: מדוע מכוונים בקיום המצוות? לא משום שהכוונה נאה ונעימה לאדם, אלא משום שהקדוש ברוך הוא גילה בתורתו שרצונו שתהיה כוונה. ניתן להעמיד את הדברים בדוגמה: אילו לא היה כתוב בשום מקום, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שיש עניין בכוונות, ואף לא היה נרמז הדבר, אלא היה כתוב רק שיש לעשות את המצוות בפועל - לא היה לכוונה ערך כלל. נמצא שכל ערכה של הכוונה הוא מפני שזהו רצון הבורא, וערך זה עצמו קיים בעשייה במידה שווה לגמרי.
לפיכך אין הבדל בגילוי רצון הבורא: הן בכוונה והן בעשייה מתגלה אותו רצון עצמו, ואין נפקא מינה אם רצון הבורא הוא בדבר קטן או בדבר גדול, שכן 'קטן' ו'גדול' הם מדידות שלנו, ואצלו יתברך הכול "הוא רוצה".
ומהו, אם כן, ההבדל בין הכוונה לבין המעשה? אין זה הבדל מהותי באמת, אלא הבדל הנוגע אלינו: בכוונה יש התפשטות והכרה גדולה יותר ברצון האלוקי, ובעשייה ההתפשטות וההכרה מצומצמות יותר - אך לגבי הרצון עצמו אין ביניהם הבדל מהותי.
ויכוח אומות העולם ודוד המלך:
יסוד זה עמד במחלוקת בדורות קודמים. בתקופת דוד המלך נחלקו אומות העולם והאמונה היהודית בשאלה: האם הבורא קרוב יותר לדברים השמימיים מאשר לדברים הגשמיים, או שמצדו אין כל הפרש בין דבר שמימי לדבר גשמי, והכול במידה אחת.
אומות העולם סברו שיש הבדל גדול בין דבר שמימי לדבר ארצי. תפיסתם נבעה מכך שלא הייתה להם הכרה מהו הבורא: הם דימו שהוא נמצא בנקודה ובמקום מסוים, עליון, רוחני וקדוש, וככל שהדבר עליון יותר כן הוא קרוב אליו יותר, ואילו דבר ארצי רחוק ממנו. תפיסה זו בטעות יסודה.
התפיסה האמיתית היא, שמצדו יתברך אין הבדל בין דבר עליון לדבר תחתון. לירד ולצמצם את עצמו לדבר עליון או לדבר תחתון - מצדו זה בדיוק אותו דבר, ואדרבה: רצונו לשכון דווקא בתחתון. ההבדל אינו אלא לגבינו, ואילו לגביו הכול אחד.
שני הצדדים הללו מקופלים בשני פסוקים בתהילים, שנאמרים בהלל:
"רם על כל גויים ה' על השמים כבודו" - זו תפיסתם של הגויים: הקדוש ברוך הוא רם ומרומם, ומכאן מסקנתם שכבודו על השמיים, ובארץ אין הוא נמצא.
"מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ" - בא דוד המלך ואמר שזו טעות: מי מבין את גדלותו של הבורא, שהוא גבוה מן השמיים ומן הארץ במידה שווה, וממילא ההשפלה אל עניין שמימי ואל עניין ארצי היא אותה השפלה ממש.
כאשר אדם אוחז בתפיסה המוטעית, הוא בא לומר: מה ערך יש בעשייה גשמית? ניחא הכוונה, ההתבוננות וכל מיני עניינים שמימיים, שבהם ניתן להתקשר אליו; אך בדברים ארציים כיצד יתקשר אליו? על כך אמר דוד המלך שזו טעות מעיקרה.
ולפיכך, מצדו יתברך אין נפקא מינה אם האדם מקיים את רצונו בעשייה או שמקיים את רצונו בכוונה. וכי הכוונה קרובה אליו יותר מן העשייה? אם נחשוב כך, טעינו בעצם ההסתכלות כלפי הבורא. שוויה של הכוונה הוא בכך שזהו רצונו, ושוויה של העשייה הוא בכך שזהו רצונו - ונמצא שיש צד שווה ממש בין הכוונה לבין העשייה.
ומאידך, כפי שלמדנו בתחילת הפרק, דווקא העשייה נעלית מן הכוונה, שכן בסופו של דבר על ידה נעשה העולם 'דירה בתחתונים'. אלא שבנוסף לכך, מי שמבקש לעלות גבוה יותר - יוסיף על העשייה גם את הכוונה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שההארה המלובשת בכוונת המצוות היא בהתפשטות גדולה יותר מן ההארה שבמעשה ובדיבור שבלא כוונה, הנחשבים 'גוף' (בדומה לדומם ולצומח). עם זאת, ערכה של הכוונה אינו נובע מחשיבותו העצמית של הדבר אלא מכך שזהו רצון הבורא - ואותו ערך עצמו קיים גם בעשייה. על פי המבואר בהמשך תרס"ו, ברצון הבא מצד האדם ולא מצד הדבר אין הבדל בעוצמה בין דבר קטן לדבר גדול. נמצא שההבדל בין הכוונה למעשה נוגע אלינו בלבד, במידת ההתפשטות וההכרה ברצון האלוקי, ולא במהות. כן עמדנו על הוויכוח שבין אומות העולם ("רם על כל גויים ה' על השמים כבודו") לדוד המלך ("המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ"), שמצדו יתברך אין הבדל בין עליון לתחתון.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כיצד יסוד זה מתבאר בהמשך הפרק.