בחלק הקודם עמדנו על ההבחנה היסודית שבין ההסתר האלוקי לבין הצמצום: בכל ארבע המדרגות שבבריאה - דומם, צומח, חי ומדבר - ההסתר שווה לחלוטין, וההבדל ביניהן הוא אך ורק במידת הצמצום של ההארה האלוקית המהווה אותן. נרחיב עתה יסוד זה, ומתוכו נבוא אל הנמשל שבמצוות.
ההסתר שווה - והצמצום משתנה:
כשאדם מתבונן בצומח, מה נשתנה בו לעומת הדומם? לא שיש בו גילוי רב יותר. ההסתר הוא אותו הסתר עצמו, והבורא מסתתר בצומח כשם שהוא מסתתר בדומם. מה שנשתנה הוא הצמצום: ההארה אינה מצומצמת כל כך, ההארה האלוקית המהווה את הצומח גדולה יותר, ומשום כך מתגלים בו התפתחות, גדילה ויופי.
האם החיוניות הנראית בצומח נחשבת ל'גילוי'?
כאן עלול להיווצר בלבול במושגים, ויש לחדד: 'גילוי' פירושו גילוי הבורא עצמו. המתבונן בצומח אומנם רואה בו חיוניות רבה יותר מאשר באספלט שבכביש, אך את האלוקות שבדבר אין הוא רואה בצומח יותר מאשר בדומם. הוא רואה את מעשה הבורא - ואין ספק שזה מעשה ה' - אך לא את הבורא בגילוי. החיוניות היא שמתפשטת יותר, ואילו ההסתתרות בדומם ובצומח זהה לחלוטין.
וכן ככל שעולים במדרגות: בחי הצמצום קטן עוד יותר וההתפשטות גדולה יותר. ראוי לעמוד על כך שהמעבר מן הצומח אל החי הוא מעבר גדול מאוד, שכן הדומם והצומח יש להם צד משותף:
דומם וצומח: שניהם שייכים לתחום שנקרא 'גוף'. כל ההבדל ביניהם הוא שבדומם הגוף סטטי ובצומח הגוף מתפתח, אך אין בצומח צד נפשי כלל - אין בו רצונות, שאיפות, רגשות או הבנות. יש בו חיוניות גדולה יותר בגופו בלבד.
חי ומדבר: כאן נכנסים לתחום חדש ומתווספת תוספת מהותית - לא גוף בלבד אלא גם נפש. יש בו רצונות ושאיפות, יש בו רגשות ואף הבנות במובן מסוים. זהו כבר עולם הנפש.
נמצא שההתפשטות של האנרגיה האלוקית גדולה כאן עד כדי כך, שהמתבונן אינו רואה עוד גוף בלבד אלא מתחיל לראות דברים נפשיים ורוחניים; ואף על פי כן ההסתתרות האלוקית קיימת בחי כשם שהיא קיימת בדומם ובצומח. וכן במדבר: ההתפשטות גדולה עוד יותר, אך ההסתר הוא באותה המידה ממש.
ראיה לדבר: כשאדם בא להודות לבורא על נפלאותיו שבכל יום, הוא פותח את הסידור וקורא את נוסח ההודאה, ואינו יכול להצביע על השולחן שלפניו ולהראות בו את הבורא. בסידור כתוב לו שהכול מן הבורא, ואילו בשולחן הוא רואה את המעשה בלבד ולא את האלוקות שבו. ואם היו רואים זאת בגלוי - כלום היה נמצא אדם ברחוב שאינו מאמין בבורא עולם? הרי הוא יוצא לחצר ורואה את בורא עולם, הולך לגן החיות ורואה עוד יותר, מביט במראה ורואה יותר מכול. מדוע אפוא חסרים לו האמונה והחיות בקיום המצוות? אלא שכל אחד רואה כפי שהוא רואה - וזו עצמה הראיה: אילו היה הבורא בגילוי, לא היה הדבר נתון לראייתו הסובייקטיבית של כל אחד, אלא הכול היו רואים אותו כאחד.
ארבע מדרגות שבעולם:
כל היצורים שבעולם נחלקים בדרך כלל לארבע מדרגות - דומם, צומח, חי ומדבר - ואדמו"ר הזקן מוסיף כמאמר מוסגר שורה אחת: מדוע אכן יש בעולם ארבעה סוגים דווקא? "שהם נגד ד' אותיות שם הוי' ב"ה שממנו מושפעים" - מכיוון שבשם הוי' ארבע אותיות, לכן גם בנבראים ארבעה סוגים.
לא נאריך בזה כעת, אך יש לשים לב לחידוש הגדול שבשורה זו: החלוקה לארבעת הסוגים אינה מתחילה בעולמו של המתהווה, אלא כבר אצל המהווה. לפי המשל שהבאנו קודם: השמש מאירה ברחוב, במרפסת, בבית דרך החלון, או דרך נקב קטן של חור המנעול - וארבעת ההבדלים הללו אינם בשמש עצמה אלא במקבלי האור; האור מצדו שווה בעוצמתו, וההבדל מתחיל אצל המקבל ובמידת הצמצום. ואילו כאן אומר אדמו"ר הזקן שההבדל בין ארבעת הסוגים שבבריאה מתחיל כביכול כבר בארבע אותיות שם הוי', וזהו חידוש גדול (ואולי בהזדמנות אחרת נאריך בו).
ראוי לציין עוד, שלפי הסדר הכתוב - דומם, צומח, חי, מדבר - הסדר בשם הוי' הוא הפוך: ה' אחרונה כנגד הדומם, ואילו האות י' כנגד המדבר.
סיכום המשל:
כאן מסכם אדמו"ר הזקן את המשל, וחשוב לעמוד על הסיכום כדי להבין לשם מה למדנו כל כך הרבה על ארבעת הסוגים שבבריאה, ומה עניינם לנושא המצוות והכוונות: "וכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח להארה והמשכת החיות המלובשת בחי ומדבר" - אם נעמיד את הדומם מצד אחד ואת החי והמדבר מצד שני, אין כל ערך והשוואה ביניהם. ארבעת הסוגים הם בעצם שניים: דומם וצומח משותפים בתחום ה'גוף', ובחי ובמדבר נתחדשה הנפש, ורמת העוצמה שבהם גדולה באין ערוך.
ואף על פי כן - "אף שבכולם אור אחד שווה בבחינת הסתר פנים" מצד ההסתר פנים: הוא מלובש בכולם בלבוש אחד. הלבוש מסתיר על המתלבש בתוכו, והקב"ה הלביש את אורו בלבוש של קליפת נוגה, שבה כלולים הדומם, הצומח, החי והמדבר כולם. נמצא שבכולם האיר את אורו בהסתר של קליפת נוגה.
שתי נקודות אלו יש לאחוז בהן תמיד: מצד אחד צד משותף לכל הארבע - ההסתר זהה בכולן; ומצד שני הבדל בלתי נתפס ביניהן - רמת הצמצום שונה.
הנמשל - המצוות:
גם בנמשל נדבר על שני סוגים כלליים, גוף ונפש, כשם שארבעת הסוגים שבבריאה נחלקים לשניים:
גוף המצווה: קיום המצווה בצדה הטכני. ואף בזה עצמו יש סוגים - יש מצוות שמקיימים אותן במעשה ויש שמקיימים אותן בדיבור, אך שניהם יחד שייכים לקיום הטכני, שהוא ה'גוף'.
נשמת המצווה: הכוונה שבמצווה. הקב"ה רוצה שהאדם יכניס במצווה גם את הכוונה, וזהו כבר הצד הנפשי שבה.
ההבדל בין הכוונה למעשה הוא כהבדל שבין גוף ונשמה, וזהו שאמרו שמצווה, תפילה או ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה: המקיים את המצווה בצדה הטכני עשה את הגוף, והמכניס בה כוונה הכניס בה את הנשמה.
אלא שבמשל הצד המשותף לכל המדרגות היה ההסתר, ואילו בנמשל הצד המשותף הוא ההפך הגמור: הכול הוא רצונו של הקב"ה בגילוי. הכוונה היא הרצון האלוקי, וגם הקיום במעשה הוא הרצון האלוקי, וההבדל ביניהם גדול כהבדל שבין גוף לנפש. וכלשון אדמו"ר הזקן: "אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור אין סוף ברוך הוא שהוא פנימיות רצונו יתברך בלי הסתר פנים ולבוש כלל" - במצוות יש גילוי אלוקי בלא הסתר פנים ובלא לבוש כלל; וכל ההבדל הוא עד כמה אותו רצון אלוקי מגולה הוא בהתפשטות או בצמצום, דהיינו אם נעשתה העשייה בלא כוונה או עם כוונה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי בארבע המדרגות שבבריאה ההסתר האלוקי שווה בכולן - כולן מלובשות בלבוש אחד של קליפת נוגה - וההבדל ביניהן הוא במידת הצמצום וההתפשטות של החיות: בדומם ובצומח, שהם בתחום ה'גוף', ובחי ובמדבר, שבהם נתחדש עניין הנפש. ראינו שהחלוקה לארבע מכוונת כנגד ד' אותיות שם הוי', חידוש גדול שלפיו ההבדל מתחיל כבר אצל המהווה ולא רק אצל המתהווה. ובנמשל: במצוות הצד המשותף הפוך - הכול רצון ה' בגילוי, בלי הסתר פנים ולבוש כלל, וההבדל בין עשייה בלא כוונה לעשייה בכוונה הוא כהבדל שבין גוף לנשמה, במידת התפשטותו של הרצון האלוקי המגולה.
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן ונעמיק בהבדל שבין המצוות הנעשות בכוונה לאלו הנעשות בלא כוונה, ובמשמעותו של הבדל זה בעבודת ה'.