בחלק הקודם עמדנו על הכלל שמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים - מבטלים עבורה תלמוד תורה. כעת נעמוד על טעמו של דבר, ועל מעלתו המיוחדת של לימוד התורה כאשר המצווה יכולה להיעשות על ידי אחרים.
הטעם לביטול תורה מפני מצווה שאין אחר יכול לקיימה הוא "כי זה כל האדם" - זוהי שליחותו של האדם בעולם הזה, תכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה: להיות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא, להפוך את החשוכה לאורה. "ומלא כבוד ה' את כל הארץ" - הארץ הגשמית דייקא, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו" - הבשר הגשמי, ככל הפסוקים שהובאו באריכות בפרקים הקודמים.
מצווה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים:
מה שאין כן כשאפשר לקיים את המצווה על ידי אחרים. אז על האדם לערוך את החשבון: תפקידו לזכך את נפשו, והיכן יזדכך יותר - בלימוד התורה. ולפיכך "אין מבטלים תלמוד תורה, אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצוות המעשיות".
ולכאורה הדבר תמוה: מה לומד האדם בשעה שהוא עוסק בתורה? את פירוש המצוות. הוא לומד הלכות סוכה או הלכות לולב - כלומר, כיצד מקיימים את המצווה בפועל. ואם כן, כיצד אומרים לו שכאשר יש מי שיכול לקיים את המצווה במקומו, ימשיך בלימודו? אם עומד לפניו יהודי עם לולב וביכולתו לזכותו במצוות לולב, ויש שם אדם נוסף שיכול לעשות זאת - אומרים לו: שלח את חברך לזכותו, ואתה המשך בלימודך. והרי עתה הוא לומד את פירוש המצווה, ומדוע לא ילך ויקיימנה בפועל?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "והיינו משום שהיא בחינת חכמה בינה ודעת של אין סוף ברוך הוא, ובעסקו בה ממשיך עליו אור אין סוף ברוך הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פקודין שהן אברין דמלכא". התורה שהאדם לומד היא החכמה האלוקית עצמה, ובעסקו בה הוא ממשיך על נפשו אור נעלה לאין ערוך מן האור הנמשך על ידי המצוות.
נמצאו שני טעמים לכך שתלמוד תורה קודם לכל:
מצד עניין הדירה בתחתונים - הרובד הפנימי של הנפש הבהמית מזדכך יותר על ידי לימוד התורה.
הקדושה שהאדם ממשיך על נפשו בלימוד התורה גבוהה מן הקדושה שהוא ממשיך עליה בקיום המצוות.
ורק במקרה שאין אחר שיכול לקיים את המצווה, כשהמצווה עומדת כנגד שליחותו שלו עלי אדמות - חייב הוא לקיים את שליחותו ולבטל תורה; אך בלאו הכי - ימשיך בלימודו.
"וזהו שאמר רב ששת: חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי" - רב ששת, שהיה עוסק בתורה, היה רגיל לומר לנפשו: שמחי נפשי, שכן מה שאני קורא ומה שאני שונה - בשבילך הוא. כשאדם קורא ושונה, הנפש היא המזדככת בכך, וכמבואר במקום אחר.
לימוד התורה בלשון 'קריאה':
בסיום הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה המחזקת עוד יותר את מעלת לימוד התורה: "והנה המשכה והארה זו שהאדם ממשיך ומאיר מאור אין סוף ברוך הוא על נפשו ועל נפשות כל ישראל" - היא השכינה, כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל, כמבואר בכמה מקומות. ומתי ממשיך האדם את מקור נשמות ישראל? על ידי עסק התורה. והמשכה זו "נקראת בשם קריאה".
יש לדייק בלשון זו: על לימוד התורה נוקטים חכמים בביטוי מיוחד - "קורא בתורה". בדרך כלל משמש הלשון 'קורא' בפנייה אל הזולת, אדם קורא לחברו. ומהי אפוא הקריאה שבתורה?
שם התואר ושם העצם:
כשקוראים לאדם, יש שני סוגי שמות:
שם התואר: חכם, עשיר, גיבור, יפה, צייר - כינויים המבטאים תכונה מסוימת שבו.
שם העצם: ראובן, שמעון, לוי - השם שניתן לו בברית, שאינו מתאר תכונה כלשהי.
לכאורה נראה ששם התואר מבטא דרגה נעלה יותר, שהרי הוא מכיל תוכן ומעלה. אך באמת אין הוא מכנה אלא פרט אחד שבאדם, תכונה מסוימת, חלק ממנו ולא כולו; ואילו שמו העצמי קורא לו כולו. כשאדם פונה אל חברו בתוארו ואומר "אתה חכם, בוא ואני צריך אותך" - אין הוא נזקק לידיו ולרגליו אלא לחכמתו בלבד. אך כשהוא קורא לו "ראובן, בוא הנה" - לכולו קרא. ואף שבמילים 'ראובן' ו'שמעון' אין נראות גדולות ונצורות, ובשם 'חכם' או 'צייר' נראה לכאורה תוכן רב יותר, השם העצמי עוצמתי הרבה יותר.
מטעם זה מובא שכאשר אדם מתעלף, אחת הסגולות לעוררו היא לקרוא לו בשמו דווקא. ההתעלפות היא מעין נתק בין מהותו הפנימית לבין החלק הגלוי שבו, ולפיכך אין די בצעקה סתם או בקריאה בשם אחר; דווקא הקריאה בשמו נוגעת בעצמותו ועשויה לעורר את נפשו מחדש. הרי שהקורא לאדם בשמו - קורא אל עצמו ואל מהותו.
ידוע הסיפור על אדמו"ר הזקן ונכדו, הצמח צדק, שבילדותו היה סבו משתעשע עמו בכל מיני עניינים ודברים. פעם אחת פנה אליו הילד וקרא: "סבא". שאלו אדמו"ר הזקן: למי אתה מתכוון כשאתה קורא 'סבא'? הצביע והראה על אפו, אמר לו אדמו"ר הזקן, זה אפו של הסבא. הצביע על ידו, אמר לו, זו ידו של סבא. הצביע על ראשו, אמר, זה ראשו של סבא. אך מי הוא הסבא עצמו? למי התכוונת? שתק הילד. כעבור זמן מועט הסתתר מאחורי הקיר וצעק בבהלה: "סבא! סבא!". מיד מיהר אדמו"ר הזקן אליו, ואמר לו הילד: הנה סבא!. ואף ש'סבא' אינו שם עצם אלא כינוי, מכל מקום מלמד הסיפור על עניינה של קריאה - שהיא פנייה אל האדם כולו.
ומעתה אף בלימוד התורה: מהו "קורא בתורה"? למי הוא קורא? לקדוש ברוך הוא, לעצמותו ומהותו. ולא זו בלבד שבתורה מאיר אור גדול יותר, כפי שנתבאר לעיל, אלא שבלימוד התורה נמצא העצם ממש - עצמותו של הבורא. ובלשון אדמו"ר הזקן: "פירוש, שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש ברוך הוא לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחברו שיבוא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו, להיות עמו בצוותא חדא ולא ליפרד ממנו ולהישאר יחידי חס ושלום".
ולכאורה הדבר תמוה: הלומד תורה אומר "שניים אוחזין בטלית", עוסק בחמור ובפרה, ואינו מזכיר לא שם הוי"ה ולא שם א-ל ולא שם אלוקים. ואילו בתפילה הוא פונה אל הבורא בכינויים מפורשים: "ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו". אלא שכינויי התפילה הם בבחינת שם התואר, ואילו "כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא" - ובה שמות העצם שלו. לפיכך השם שבתורה נעלה הרבה יותר, שכן בכל מילה ומילה שבתורה טמונים שמות העצם.
"לכל אשר יקראוהו באמת":
"וזהו שכתוב: קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" - שני חלקים בפסוק: "לכל קוראיו" - כל הקורא אליו, קרוב אליו; אך למי הוא קרוב ביותר? "לכל אשר יקראוהו באמת", "ואין אמת אלא תורה. דהיינו שקורא להקדוש ברוך הוא על ידי התורה דווקא" - המתפלל אכן קרוב אליו, והקדוש ברוך הוא משפיע לו ברכת השנים ורפואת חולים, בריאות ושפע; אך העוסק בתורה קורא לו "באמת", ומקבל את העוצמה הפנימית הרבה יותר.
ובזה בא לשלול את מי שקורא אליו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק בשפתו "אבא, אבא" כדרך התפילה - קריאה זו היא בשם התואר ולא בשם העצם. "וכמו שקובל עליו הנביא: "ואין קורא בשמך כו'"". ואין כוונתו שאין מי שקורא אליו כלל, שאילו כך היה אומר "ואין קוראך"; אלא רבים הם הקוראים אליו, אך מעטים הם הקוראים "בשמך" - בשמות העצם שבתורה. נמצא שהאדם קורא לקדוש ברוך הוא בכל מילה ומילה שהוא לומד, והקדוש ברוך הוא נמצא עמו יחד.
"ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה כמו שנתבאר לעיל" - מדוע יראה גדולה? משום שבשעת לימודו נמצא האדם עם מהותו של המלך, עם הבורא בעצמו. לפיכך פתוחה לפני המשכיל, המבין את יוקר העניין, האפשרות להמשיך על עצמו יראת שמיים גדולה בשעת הלימוד. וכמבואר בפרק כ"ג, שהתורה היא כשער הכניסה ליראה, כפסוק "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'". וככל שיעמיק להתבונן בכך שהתורה קוראת לבורא עצמו, כן יתווסף בו יותר בעניין היראה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שלושה עניינים במעלת התורה ובטעם שתלמוד תורה קודם לכולם:
לימוד התורה מזכך את פנימיות הנפש הבהמית.
לימוד התורה ממשיך הארה אלוקית גבוהה יותר מזו שבמצוות, ולפיכך מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים - אין מבטלים עבורה תלמוד תורה.
אין זה אור גדול יותר בלבד, אלא עצמותו של המלך ממש נמצאת אצל האדם בשעה שהוא ממשיך עליו את לימוד התורה.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בלימוד הפרקים הבאים בליקוטי אמרים.