הגענו לפרק ל"ח, הנמצא בדף מ"ט עמוד ב' (עמוד 98). אפשר לומר שפרק זה מהווה ריכוז וסיכום של העניינים שלמדנו בפרקים ל"ה, ל"ו ול"ז, ובתוספת נקודות ועניינים שלא נאמרו קודם לכן.
אדמו"ר הזקן פותח: "והנה עם כל הנ"ל" - על פי כל מה שלמדנו בפרקים האחרונים על החשיבות הגדולה שיש למעשה ולעניין 'דירה בתחתונים', ובמיוחד על פי האריכות שבפרק הקודם בדבר המעלה הגדולה שבקיום המצוות דווקא כאן בעולם הזה הגשמי - "יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים ד"הרהור לאו כדבור דמי"". כלומר, יש הלכה הערוכה בגמרא ובפוסקים שחסרה לנו בה הבנה טובה, ודווקא מה שלמדנו בפרק הקודם יבאר אותה היטב.
מהו פסק ההלכה?
הגמרא (במסכת שבת ובמסכת ברכות) פוסקת ש"הרהור לאו כדיבור דמי": אדם המהרהר במחשבתו במילים שיש להוציאן בפה - אין זה נחשב כאילו אמרן בפיו, ואין די בהרהור לבד. אדמו"ר הזקן מביא כמה דוגמאות לדברים שחייבים להוציאם דווקא בדיבור:
"ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו" - אף שהכניס את כל הכוונות שביכולתו, כיון שלא הוציא בפיו "לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות", עליו לקרוא את קריאת שמע מחדש. (בשולחן ערוך נפסק שלכתחילה ישמיע לאוזניו, ואם לא השמיע לאוזניו יצא - ובלבד שיוציא בשפתיו.) בקריאת שמע עוד היה מקום לומר שזו הלכה מיוחדת לה, שהרי נאמר בה במפורש "ודברת בם", ומניין שכך הדבר גם במקום שלא נאמר בו לשון דיבור?
"וכן בברכת המזון דאורייתא" - בברכת המזון לא נאמר לשון דיבור אלא "ואכלת ושבעת וברכת", ואף על פי כן על פי ההלכה צריך להוציאה בדיבור. אמנם היה מקום לומר שההקפדה בה נובעת מהיותה מצוות עשה מן התורה.
"ובשאר ברכות דרבנן" - אפילו בברכות שאינן אלא מדרבנן נפסקה ההלכה כן: אין אדם יכול להחזיק את התפוח בידו, להרהר במחשבתו "בורא פרי העץ" ולאכול, אלא חייב להוציא בדיבור. (ברכת המזון שלאחר האכילה היא מדאורייתא, והברכה שלפני האכילה מדרבנן - ובשתיהן חייבים להוציא בדיבור.)
"ובתפילה" - ויותר מזה: התפילה היא "עבודה שבלב", כלשון הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם", והיה מקום לחשוב שדי בה בלב לבד - ואף על פי כן נפסקה ההלכה "שצריך להוציא בשפתיו".
אילו היה לפנינו רק חלק זה של ההלכה, לא היה בו כל קושי: כך הוא רצון הקב"ה, ואין מקום לשאול מדוע דברים מסוימים רצה במעשה ודברים מסוימים בדיבור. הקושי הוא דווקא מן הכיוון השני.
הצד השני של ההלכה:
"ואם הוציא בשפתיו ולא כיוון ליבו" - אדם שהוציא מפיו את כל שלוש הפרשיות של קריאת שמע ולא כיוון, וכן מי שאמר את כל מילות ברכת המזון, את הברכה הראשונה או את התפילה ללא כוונה - "יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור". אמנם לכתחילה צריך לכוון, אך בדיעבד יצא ואינו חוזר וקורא. יוצאים מכלל זה שני מקומות שבהם הכוונה מעכבת: "לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע" - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", "וברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה" - הברכה הראשונה של שמונה עשרה עד "מגן אברהם", "וכדאיתא בריש פרק ב' דברכות": "עד כאן מצוות כוונה, מכאן ואילך מצוות קריאה כו'". הדגש כאן הוא על ההמשך - מכאן ואילך מצוות קריאה בלבד.
ומכאן השאלה: באותה מצווה עצמה - בקריאת שמע למשל - רצון הקב"ה הוא בשניהם, גם בכוונה וגם בדיבור, שהרי לכתחילה צריכים להיות שניהם. ומדוע, אם כן, מי שהייתה לו כוונה בלא דיבור לא יצא ידי חובתו, ואילו מי שהיה לו דיבור בלא כוונה יצא ידי חובתו?
[יש להעיר על ההבדל מן הביטוי "הרהורי עבירה קשים מעבירה", שכבר למדנו אותו בפרקים קודמים: שם מדובר בכיוון ההפוך. בפועל אין בית דין דן את האדם על הרהור, אלא על העבירה עצמה בפני עצמה, והכוונה שם היא שמכיוון שההרהור הוא במחשבה - הרובד העדין והפנימי שבנפש - המקלקל ומטמא רובד פנימי זה, קלקולו משמעותי יותר במידה מסוימת. אך לעניין העונש בפועל, אין אדם נענש אלא על עבירה שעשה בפועל, ולא על הרהור בלבד (מלבד עניינים כמחשבת עבודה זרה, שבהם ההרהור לבד חמור ממש). ונמצא שבשני הצדדים שווה הדין: כשם ששם לא עבר עבירה בפועל ואינו נענש, כך כאן - המהרהר במחשבתו ואינו מוציא בדיבור, לא קיים את המצווה; ולהיפך, המוציא בדיבור ולא כיוון - קיים את המצווה].
הביאור על פי מה שלמדנו בפרק הקודם:
על פי מה שלמדנו בפרק הקודם יובן הדבר היטב. למדנו שם (בדף מ"ח עמוד ב') שירידת הנשמה לעולם הזה היא לצורך תיקון הגוף - זו התכלית וזו המטרה. הקב"ה שלח את הנשמה למטה כדי שתקיים מצוות בעולם הזה הגשמי.
לפיכך אין מקום לטענה "בנשמה קיימתי, הרהרתי, הנשמה שלי בסדר - ומה אכפת לך שבגוף לא קיימתי?", שהרי הדיבור נעשה באיברי הגוף. תשובת הדבר: לשם כך נשלחה הנשמה למטה - לזכך את הגוף. אין די בכך שהנשמה מתוקנת, אלא הגוף הוא שצריך להיות מתוקן.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והיינו משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצוות" - אין הנשמה עצמה זקוקה לתיקון, ולא לצורכה נשלחה לכאן, אלא "רק להמשיך אור, לתקן נפש החיונית והגוף" - כדי שהנפש החיונית תהיה מתוקנת ושבגוף הגשמי תחדור קדושה. וכיצד נעשה הדבר? "על ידי אותיות הדיבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה" - במצוות התלויות בדיבור, כברכת המזון, שאר הברכות, קריאת שמע ותפילה, התיקון נעשה דווקא על ידי כלי הדיבור הגשמיים, מוצאות הפה, "וכן במצוות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף" - בשאר המצוות המעשיות הנעשות באיברי הגוף. זה העיקר.
לסיכום: בפרק ל"ח מרכז אדמו"ר הזקן את העניינים שלמדנו בפרקים ל"ה-ל"ז, ומבאר על פיהם את פסק ההלכה ש"הרהור לאו כדיבור דמי": בקריאת שמע, בברכת המזון, בשאר הברכות ובתפילה - כוונה בלא דיבור אינה מוציאה ידי חובה וצריך לחזור, ואילו דיבור בלא כוונה מוציא ידי חובה בדיעבד (מלבד פסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של תפילה, שבהם הכוונה מעכבת). וטעם הדבר: הנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה, וירידתה לעולם הזה היא כדי לתקן את הנפש החיונית ואת הגוף - על ידי אותיות הדיבור שבמוצאות הפה ועל ידי המצוות המעשיות הנעשות בשאר איברי הגוף.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ל"ח.