בחלק הקודם עמדנו על השאלה מדוע אמרו חז"ל "תלמוד תורה כנגד כולם", וראינו את התשובה הראשונה. גם היא אינה סוטה מן העיקרון של "דירה בתחתונים": שהרי פירושה של דירה בתחתונים הוא לזכך את התחתון, את הגוף ואת הנפש הבהמית, ואף בתחום זה עצמו של זיכוך התחתון יש לתלמוד תורה תפקיד שאין דבר אחר יכול למלא את מקומו, שכן יש חלק פנימי בזיכוך שרק התורה פועלת בו, וזיכוך זה נעלה יותר.
מדוע, אם כן, אין אדמו"ר הזקן מסתפק בתשובה זו ומוסיף תשובה נוספת?
משום שבתשובה הראשונה לבדה אין די. אמנם השבנו שיש רובד פנימי שרק תלמוד תורה משנה אותו, אך סוף סוף העיקר ב"תחתון" הוא המעשה. לפי תשובה זו ניתן לומר לכל היותר שהמעשה הוא העיקר, ולתלמוד תורה יש יתרון בתחום מסוים שאין להשיגו אלא על ידי הלימוד; ואילו מלשון "תלמוד תורה כנגד כולם" משמע שתלמוד תורה גדול במידה מסוימת אף מן המעשה עצמו. לפיכך מביא אדמו"ר הזקן תשובה נוספת, שאינה הולכת באותו קו של השלמת המושג "דירה בתחתונים", אלא מצביעה על עניין וסיבה אחרת.
תוכן התשובה השנייה בקצרה:
יהודי צריך לדעת ולזכור מה תפקידו ומה שליחותו בעולם, ועל כך אין ויכוח: למה ירדה נשמתו לעולם הזה? כדי לעשות דירה בתחתונים, לזכך את הגוף ואת הלב ואת העולם. זהו היעד שאליו עליו לחתור תמיד, ומול שליחות זו אין דבר חזק ממנה.
לפיכך, כאשר עומד האדם בהתלבטות אם ללמוד תורה או לעסוק עתה במצווה מעשית, יש להבחין בין שני מצבים:
כשיש התנגשות: המצווה מוטלת עליו ואי אפשר שתיעשה על ידי אחר, כגון הנחת תפילין, שאין אדם יכול לשלוח אחר במקומו. כאן אין דילמה כלל: שליחותו היא זיכוך התחתון, וזיכוך זה נעשה במצווה ובמעשה, ולפיכך יעסוק במעשה.
כשאין התנגשות: המעשה יכול להיעשות על ידי אחר ואינו מוטל דווקא עליו, וממילא לא ייגרע דבר משליחותו בעולם. במצב זה אומרים ליהודי "תלמוד תורה כנגד כולם", משום שבלימוד התורה הוא ממשיך על נפשו אור אלוקי אדיר שאין דבר אחר ממשיכו.
אין האדם רשאי לומר "דירה בתחתונים" בלבד ולוותר בשל כך על הזיכוך, האור והעוצמה שביכולתו להמשיך על נפשו. כאשר יש התנגשות אומרים לו: אל תחשוב על האור שאתה ממשיך על הנפש, אלא על שליחותך. אך כשאין התנגשות, והשאלה היא רק במה יעסוק עתה, הרי תלמוד תורה כנגד כל המצוות, שכן בלימוד ממשיך על עצמו אור גדול מאוד.
לשון אדמו"ר הזקן בפנים:
"זאת ועוד אחרת, והיא העולה על כולנה, במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצוות" - יש מעלה גדולה בתלמוד תורה יותר מכל המצוות. את ההבדל הזה מבאר אדמו"ר הזקן על פי מה שלמדנו כבר בתניא בפרק כ"ג, שם הבחין בין שני לשונות:
בזוהר נאמר על התורה "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד".
בתיקוני הזוהר נאמר על המצוות "רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא".
וזהו הביאור שנתבאר שם באריכות: בגוף האדם, כל איבר שהוא בריא הוא כלי שבתוכו זורם כוח הנפש. היד בריאה, והנפש פועלת על ידה: אדם כותב, מצייר ופועל, ואין רואים את האיבר אלא את הנפש הזורמת בו. אך אין להשוות את מעלת האיבר, אף כשהוא בריא, למעלת פנימיות הנפש עצמה. היכן מתגלה עוצמה נפשית גדולה יותר, בשכל או ביד? השכל הוא המהות, והיד היא איבר שבטל אל האדם. זהו ההבדל בין מצוות לתורה: המצוות הן דברים גשמיים המבטאים את הרצון האלוקי, כמו האיברים, ואילו על התורה נאמר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד".
ובלשונו: "על-פי מה שכתוב לעיל בשם התיקונים דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא", וכמו באדם התחתון, דרך משל אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לג' בחינות חכמה בינה ודעת". אין כל אפשרות להעריך ולהשוות בין החיות שביד וברגל לבין החיות המתגלה במוח, לא בגשמיות המוח אלא בהתגלות החכמה, הבינה והדעת שבו.
"ככה ממש דרך משל, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, בהארת אור אין סוף ברוך הוא המתלבשת במצוות מעשיות לגבי הארת אור אין סוף שבבחינת חכמה בינה ודעת שבחכמת התורה". אף המקיים מצווה ממשיך על עצמו אור גדול ומתחבר אל הרצון האלוקי ומקבל הארה אלוקית גבוהה, אך האור האלוקי שאדם ממשיך על נפשו בלימוד התורה הוא באין ערוך, ברבבות הבדלות לאין קץ, והוא מתעדן, מתרומם ומתקדש בו שלא בערך לקיום המצוות.
וזאת "איש איש כפי שכלו והשגתו" - אף הלומד דבר פשוט, כמה שורות שהבין את פשוטן, כבר יש בהבנה פשוטה זו הארה אלוקית שאינה בערך להארה שבקיום המצוות.
"ואף שאינו משיג אלא בגשמיות" - אדם לומד מושגים גשמיים לגמרי: "המחליף פרה בחמור" ודיני קניין, או "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". לכאורה יש מקום לשאול: אילו היה לומד קבלה ועניינים עמוקים, היה חש בהארה אלוקית, אך בדברים גשמיים כאלה היכן היא?
על כך מביא אדמו"ר הזקן את שנתבאר לעיל, שהתורה נמשלה למים: כשם שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך ירדה התורה ממקום גבוה למקום נמוך. ואין זה משל בעלמא, אלא יש בו עומק, שהרי דברים רבים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ואף אור השמש יורד ממרום ומגיע למטה. מהו אפוא ייחודם של המים?
ההבדל הוא זה: אור השמש למטה אינו אותו אור כפי שהוא למעלה, אלא משתנה בעוצמתו ובפרטים רבים. ואילו המים שירדו למקום הנמוך הם בדיוק אותם מים שהיו למעלה, בלא שינוי כלל. כך גם בתורה: אין לומר שהלימוד בעניינים גשמיים אינו אותו דבר, ואילו היה לומד במושגים רוחניים היה זה נעלה יותר. הירידה למושגים נמוכים אינה משנה את המים.
ילד בן חמש היושב בחיידר ומבין דברים פשוטים ביותר לומד את אותה תורה שלומדות הנשמות בגן עדן, אותה תורה ממש על כל העוצמה שבה. כשם שבמים כל המינרלים והסגולות שביסוד זה נמצאים בהם בשלמות מלמעלה ועד למטה, כך הוא בתורה.
ומכאן מעלת "תלמוד תורה כנגד כולם": בלימוד התורה יש גילוי והארה אלוקית באין ערוך יותר מאשר בקיום מצווה. אם כן, לכאורה ירוץ אדם ללימוד התורה בלבד ולא יעסוק כלל במעשה?
על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל" - אף שידעו חכמים את כל המעלה שבתורה, קבעו "לא המדרש עיקר אלא המעשה". אין לאדם להישאר תמיד בלימוד, שכן הקב"ה רוצה דירה בתחתונים. אין זו מדרגתו של כל אדם, ורבי שמעון בר יוחאי תורתו אומנותו, אך כל יהודי צריך לדעת שהשליחות שלו בעולם הזה היא המעשה, וכמו שנאמר "היום לעשותם": "היום" הוא העולם הזה, ו"מחר" הוא העולם הבא.
לפיכך מבטלים תלמוד תורה לקיום מצווה מעשית: כשמגיעה שעתה של המצווה, סוגר האדם את הספר והולך לקיימה. אין הוא יכול לומר שהוא עוסק בלימוד הלכות סוכה ולכן לא ייכנס לאכול בסוכה, בטענה שבכניסה לסוכה ימשיך אור של מצווה שהוא נמוך יותר, ואילו בלימוד הלכות סוכה ימשיך אור אלוקי נעלה יותר. אומרים לו: סגור את הספר והיכנס לסוכה.
אך כל זה דווקא כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, שהרי אין מי שייכנס לסוכה במקומו. ואילו מצווה שיכולה להיעשות על ידי אחרים, ואחר יעשנה בשבילו, ימשיך בלימודו ולא יפסיק.
לסיכום: בחלק זה למדנו את התשובה השנייה של אדמו"ר הזקן לשאלה מדוע "תלמוד תורה כנגד כולם": מעלת עסק התורה על כל המצוות, שכן המצוות הן "רמ"ח אברין דמלכא" ואילו התורה היא בבחינת חכמה בינה ודעת, וההארה האלוקית שבלימוד היא באין ערוך לזו שבמצוות, וזאת אף בלימוד עניינים גשמיים, שהתורה נמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך ונשארים אותם מים ממש. ואף על פי כן, "לא המדרש עיקר אלא המעשה" ו"היום לעשותם", ולכן מבטלים תלמוד תורה לקיום מצווה מעשית שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואילו מצווה שאחרים יכולים לעשותה אין מבטלים בעבורה את הלימוד.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ל"ז.