בחלקים הקודמים למדנו על לימוד התורה ועל ערכו אף כאשר אין הלומד מבין את הדברים. כעת מגיע אדמו"ר הזקן לבאר את המעלה הבלתי מוגבלת שבמצוות ידיעת התורה והשגתה - מעלה שאין לה קץ על כל המצוות.
ביחס למה נמדדת מעלה זו?
מצוות מעשיות - מצוות שהאדם מקיים בפועל, במעשה ובאיברי גופו.
מצוות התלויות בדיבור - כגון קריאת שמע וברכת המזון, מצוות דאורייתא שקיומן בדיבור הפה.
מצוות תלמוד תורה שבדיבור - אדם המברך ברכות התורה ואומר דברי תורה בפיו, אף שאין הוא מבין את תוכן הדברים.
לעומת כל אלו, בידיעת התורה והשגתה מתאחד האדם עם חוכמת התורה בתוך מוחו באופן פנימי, ובכך מעלה נפלאה יותר מכל האופנים האחרים.
דיוק בלשון "ידיעת התורה והשגתה":
הרבי מתעכב על לשונו של אדמו"ר הזקן כאן, ומפנה להלכות תלמוד תורה שכתב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, שם מבואר כי במצוות לימוד התורה קיימות דרגות:
מצוות ידיעת התורה: עצם הדבר שחלקים בתורה ידועים לאדם בעל פה ומצויים במוחו - כל רגע שהוא יודע ולא שכח, מקיים בכך מצווה.
מצוות "והגית בו יומם ולילה": שינון התורה בדיבור. ובה שתי רמות: שינון מילים במהירות בלא לעצור ולהבין, ושינון מתוך הבנה.
לפיכך נקט אדמו"ר הזקן שתי לשונות: "ידיעת התורה" - מצוות הידיעה עצמה; "והשגתה" - שאף בשעה שהאדם מהגה בתורה הוא משיג ומבין את אשר הוא אומר, וזו מעלה אחרת לגמרי מזו של האומר ואינו מבין. אין להמעיט בערכו של האומר ואינו מבין: יש בכך מצווה ומעלה גדולה, ובוודאי עדיף הדבר על עסק בדברים אחרים. אך להבין את התורה במוח ולהתאחד עם תוכן הדברים - אין דומה לרמה זו כלל.
מה מתחולל בקיום כל מצווה:
"על ידי כל המצוות" - בין המצוות שמקיימים אותן בפה ובין אלו שמקיימים אותן במעשה - "הקדוש ברוך הוא מלביש את הנפש ומקיפה אור השם מראשה ועד רגלה". בכל קיום מצווה מתמלא האדם קדושה ומתעטף באור אלוקי, כלבוש חיצוני שהאדם לובש ומשנה את מראהו. הנפש כולה, מן החלק העליון שבה עד התחתון שבה, עטופה בקדושה. ולו היה האדם רואה זאת בעיניו, היה רץ בכל רגע לקיים מצווה.
אדמו"ר הזקן מבאר באריכות בתורה אור כי כל ההשגות שתזכה להן הנפש בגן עדן תלויות במצוות שקיים האדם בעולם הזה, שכן המצוות הן לבושי הנפש. משל למקום סטרילי שאין מכניסים אליו את מי שאין בידו חלוק - כך אין הנשמה יכולה לקבל את האור וההשגה האלוקית בגן עדן בלא לבושי המצוות. לפיכך נשמה שלא השלימה את כל לבושיה חוזרת להשלימם, ואף בשביל לבוש אחד בלבד, שכן היא זקוקה לכולם.
שתי המעלות שבידיעת התורה:
אור מקיף: אף בידיעת התורה קיימת ההתלבשות והקפת האור, ואף בדרגה נעלית יותר - שהמקיף של חוכמת ה' עצמה נעלה מן המקיף שבכל מצווה. בשעה שהאדם מונח בלימוד, חוכמת התורה מקיפה אותו.
אור פנימי: "מלבד שהשכל מלובש בחוכמת השם, הנה גם חוכמת השם בקרבו" - האדם מכניס אל תוך מוחו את החוכמה ואת הידיעה, והקדושה חודרת בו באופן פנימי, וההתאחדות שלו עם האלוקות פנימית לאין ערוך.
ההבדל שבין מקיף לפנימי: דבר המקיף את האדם נותר חיצוני לו, ואילו דבר פנימי חודר לתוכו ונעשה אחד עמו ממש.
מובן שהדברים נמדדים "איש כפי שכלו וכוח ידיעתו והשגתו בפרד"ס" - כל אדם לפי רמתו: יש המבין ברמה פשוטה, ויש המשיג ברמות גבוהות ועמוקות יותר. כפי שלמדנו בתחילת פרק ד', הדבר תלוי בשורש נשמתו של כל אחד ובחלק שנקצב לו בתורה. מכל מקום, כל הבנה שהאדם מפנים מכניסה בו את חוכמת ה', וההתאחדות הנוצרת בכך היא ההתאחדות הגדולה ביותר שיכולה להיות.
משל לדבר: אדם המובא אל מקום מלא יהלומים ומרגליות ואבנים טובות, ונאמר לו: התבונן ותיהנה - לעומת אדם שנאמר לו: קח, הרי זה שלך. ההבדל ביניהם רב כרחוק שמיים מארץ. בקיום כל המצוות האדם מוקף באור אלוקי, אך אין הדבר שלו ואינו חלק ממנו; בידיעת התורה נעשה הדבר שלו ממש וחודר אל פנימיותו.
מדוע נקראת התורה בשם "לחם":
המקור בפסוק במשלי: "אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים". כפשוטו, וכפי שמבאר רש"י: אף שאותו אדם שונא הוא, אין לעשות חשבונות ולהרעיבו, אלא להכין לו לחם.
רש"י מביא לאחר מכן פירוש נוסף: "שונאך" - היצר הרע, כלשון הפסוק "כי תראה חמור שונאך", היינו החומריות והנפש הבהמית, השונאת את האדם ומבקשת להפילו מן הדרך הנכונה. וכשהיא "רעבה" - כשהתאוות מתעוררות ומקרקרות בקרבו ואין הוא יודע כיצד להירגע מן העניין - "האכילהו לחם": יכניסהו לבית המדרש ויעסוק בתורה. וכמאמר הגמרא: אם אבן הוא - נימוח, ואם ברזל הוא - מתפוצץ.
אף בזוהר נקראת התורה מזון לנפש - אותו רעיון עצמו: בפסוק ובגמרא "לחם", ובזוהר "מזון הנפש".
מן המשל לנמשל:
הלחם הגשמי זן את הגוף, והגוף גדל ונעשה חזק ובריא - אך לא בשעה שהלחם מונח על השולחן, אלא כאשר "מכניסו בתוכו ובקרבו ממש", "ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו", ואזי "יחיה ויתקיים". ואף ההכנסה פנימה אין בה די: הלחם עשוי מקמח וממים, ואילו היה אדם מכניס לגופו בצק - לא היה שבע, אלא היפך התועלת. כדי שייהפך לדם ובשר כבשרו יש לאפותו, ובחום כראוי.
כך הוא בידיעת התורה: כל זמן שהתורה מונחת על השולחן או בארון הספרים - כלחם המונח על השולחן - לא ייעשה דבר. בשעה שהאדם לומד ומבין, נעשה הדבר "מכניסו בתוכו ובקרבו ממש", וזו ידיעת התורה והשגתה בנפש האדם.
אך גם ההבנה לעצמה אין די בה כדי שתיהפך התורה למזון הנפש, שהרי אמרו חז"ל: זכה - נעשית לו סם חיים, ולא זכה - היפך הדבר, ובאותו לימוד עצמו ממש. הכיצד? נדרש חום: לימוד מתוך אהבת ה' ויראתו ומתוך פנימיות התורה. לימוד ללא חום וללא החיות שבתורה לא ייהפך לדם ובשר כבשרו.
לפיכך נקט אדמו"ר הזקן "לומדה היטב" - כשם שאכילה כראוי היא הכנסת המזון במינון הנכון ובתהליך הנכון, כך בלימוד: "בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים" - ואז נעשית התורה מזון לנפש וחיים בקרבה מ"מחיה החיים אין סוף ברוך הוא".
לסיכום: בחלק זה למדנו על המעלה הבלתי מוגבלת שבמצוות ידיעת התורה והשגתה - על המצוות המעשיות, על המצוות התלויות בדיבור ואף על מצוות תלמוד תורה שבדיבור בלבד. דייקנו בלשון "ידיעת התורה והשגתה" לאור הלכות תלמוד תורה, וראינו כי בכל מצווה מלביש הקב"ה את הנפש ומקיפה באור השם מראשה ועד רגלה, ובידיעת התורה נוסף על כך אור פנימי - "וגם חוכמת השם בקרבו". עמדנו על הטעם שהתורה נקראת "לחם" ו"מזון הנפש": כלחם המזין רק לאחר שנכנס אל תוך הגוף ונהפך לדם ובשר, כך התורה מזינה את הנפש כשהיא נלמדת בעיון, בהבנה ובחום פנימי, עד שנתפסת בשכל ומתאחדת עמו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ה' ונעמיק בהבנת ההתאחדות שבין שכל האדם לחוכמת התורה.