בחלק הקודם למדנו כיצד השגת חכמת התורה מאחדת את האדם עם הקב"ה, ועד שהתורה נעשית מזון לנפש. כעת נשלים את סיום פרק ה': כיצד הופכת התורה ל"דם ובשר כבשרו", מהו "לימוד תורה לשמה", ומדוע תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות.
אם אדם לומד תורה באופן זה, נעשית התורה מזון ממש, דם ובשר כבשרו, ומתקיים בו "מאן מארכי רבנן" - הוא והתורה נעשים לאחדים ומיוחדים, וקו המחשבה שלו נעשה קו של תורה.
אין הדבר תלוי בעצם הלימוד אלא באופנו. כשם שלא כל מה שאדם אוכל נעשה דם ובשר כבשרו, כך לא כל לימוד תורה מגיע לדרגה זו. אך המתייגע בתורה, לומד כראוי ומפנים את הדברים בצורה הראויה, מתקיים בו "ה' אורי" - התורה נעשית לו אור, מוחו ושכלו מתאחדים עם התורה, והוא נעשה אחד עם אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ובתורתו שבקרבו, בפנימיות נפשו ממש.
"ותורתך בתוך מעי":
זהו שאומר דוד המלך בתהילים: "ותורתך בתוך מעי". לכאורה, התורה מקומה במוח ולא במעיים, ומדוע נקט לשון זו? אלא שבמשפט אחד ביקש דוד המלך לבטא את כל תוכנו של הפרק: התורה נעשית כלחם, ומתאחדת עם האדם עד שהיא דם ובשר מבשרו. המאכל נכנס אל המעיים, אך אין הוא נשאר שם אלא מתפשט בכל הגוף כולו; כך התורה חודרת אל כל כוחות האדם.
מסופר כי פעם, עוד לפני הנשיאות, חיפש הרבי ספר מסוים שהיה אמור להימצא בארון, ולא מצאו. לאחר חיפוש ממושך אמר בחיוך: כנראה מקיימים כאן "ותורתך בתוך מעי" כפשוטו.
"לא על הלחם לבדו יחיה האדם":
נאמר בפסוק: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כשאדם אוכל לחם, ממה הוא מקבל את תזונתו? לא מן הלחם הגשמי כשלעצמו, אלא מן החיות האלוקית שבתוכו. שהרי אין זה הגיוני שהאדם, שהוא מסוג המדבר, יזון וייתקיים מן הצומח ומן הדומם שמתחתיו בסדר המדרגות. ההסבר הוא שהאדם נוטל את דבר ה', את הניצוץ האלוקי הגבוה מאוד הטמון בלחם, ומן החיות הזו הוא מתקיים.
אותו יסוד עצמו קיים בתורה: לא בעצם השכל שבה בלבד, אלא "על כל מוצא פי ה'" - עם חכמת השם שבה, עם הקדושה והאלוקות שבה. כשאדם לומד באופן זה, נעשית התורה בשר כבשרו.
מזון ולבושים לנשמה:
כמו שכתוב בעץ חיים (שער מ"ד פרק ג') שלבושי הנשמות בגן עדן הן המצוות: הנשמה העולה לגן עדן זקוקה ללבושים כדי לקבל את כל ההשגות שבו, ולבושים אלו הם המצוות שקיימה בעודה נשמה בגוף למטה. והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה.
מהו לימוד "תורה לשמה"?
לימוד לשמה הוא לימוד מתוך רצון להיות מחובר לבורא עולם. אדם הלומד תורה רק כדי לראות את השכל היפה שבה, דומה לאוכל בצק שאינו נעשה דם ובשר כבשרו. וכמו שכתוב בזוהר פרשת ויקהל, "ולשמה" היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה, איש כפי שכלו, כמו שכתוב בפרי עץ חיים.
ראוי לדייק: אין הכוונה שהתורה נעשית מזון בזכות מעלה נפרדת שיש בכוונת "לשמה", אלא עצם התורה היא המעלה. "לשמה" פירושו שהאדם לומד למען המטרה הזו בלבד - שהתורה תיכנס אל מוחו ותתאחד עם שכלו, עד שמוחו יהיה אחד עם חכמת השם.
סיפור שסיפר אדמו"ר הרש"ב:
פעם, בבואו לבאר את המושג "תורה לשמה" ואת ההתאחדות שהיא מחוללת, סיפר אדמו"ר הרש"ב על רבי שניאור זלמן מלובלין, שכיהן לאחר מכן כרב בחברון ומחבר הספר "תורת חסד". הוא היה מחסידי אדמו"ר הצמח צדק, יהודי משכמו ומעלה, בקיא בתורה ובעל שיעור קומה, והצמח צדק קירבו וחיבבו עד מאוד. בכל פעם שעלה לבקר את רבו היה מכין עבורו מתנה של נחת רוח: פלפול עמוק וחידושים בתורה, ומשנכנס היה שופך לפניו את כל חידושיו, והרבי היה מקשיב לו בהנאה.
פעם אחת הכין פלפול ארוך ועתיר חידושים. הוא נכנס, ראה את הצמח צדק מקשיב ומחייך, והיה בטוח שהדברים מביאים נחת רוח. כשסיים, אמר לו הרבי: "הסברות יפות מאוד והרעיון נפלא, אך הבסיס שעליו ביססת את הכל אינו מדויק, שכן הוא סותר משנה מפורשת".
בעל "תורת חסד" היה בקיא בשישה סדרי משנה על כף ידו, והיה מעביר את כולם בראשו בקלות. הוא נעצר לרגעים ארוכים והעביר בזיכרונו את כל שישה הסדרים, לא סתם להעביר אלא לבדוק איזו משנה אינה תואמת, ולא מצא. שאל: "רבי, באיזה סדר?". ענה לו הרבי: "בסדר קודשים". חזר והתמקד בסדר קודשים כולו ולא הצליח. שאל: "באיזו מסכת?". ענה לו: "מסכת בכורות". חשב על מסכת בכורות לבדה ולא הצליח, עד שביקש מן הרבי שיאמר לו. פתח הצמח צדק וחזר על המשנה מילה במילה ופירשה, ולאחר שני משפטים עצר בעל "תורת חסד" ואמר: "רבי, הבנתי", כי קלט מיד שדבריו אינם מתיישבים עמה.
ואז אמר בעל "תורת חסד": זהו לימוד תורה לשמה. כמה שיֵדע אדם וכמה שילמד, אצל הרבי לא ייתכן שדבר לא יתאים לחכמת התורה, שכן ההתאחדות שלו עם התורה היא באופן מלא, וכל מה שהוא אומר חייב להתאים לתורה.
בדומה לכך, פעם אמר הרבי בהתוועדות דבר מסוים שלכאורה לא התיישב עם דברים מפורשים, וכתבו לו על כך. בתשובתו השיב שאינו זוכר אם אמר זאת, אך אם אמר את הדברים, הם יתאימו לכל חלקי התורה והכל יסתדר. משיצא הדבר מפיו, בסופו של דבר הוא חייב להתאים, שכן אצל הלומד תורה לשמה מוחו נעשה מוח של תורה, וזו ההתאחדות האמיתית.
מובן שבלימוד תורה לשמה יש רמות על גבי רמות, והלוואי שנגיע לקרסוליו של בעל "תורת חסד"; הסיפור הובא לחידוד העניין בלבד.
ההגהה שבסיום הפרק: מזון ולבוש כאחד:
לסיום הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן בהגהה שבסוגריים כמה שורות. לכאורה, מכל המשפטים הקודמים שבהם הודגש ההבדל בין תורה למצוות - התורה מזון והמצוות לבושים - עלול היה הלומד להבין שלכל אחד מהם מעלה משלו, "יש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה". ואם כן, מדוע נאמר שהתורה שקולה כנגד הכל? על כך בא אדמו"ר הזקן ומבהיר שבתורה עצמה קיימות שתי המעלות גם יחד.
"והמזון היא בחינת אור פנימי" - כשהתורה נעשית מזון לנפש, האור האלוקי נכנס בפנימיותו של האדם ומתאחד עמו, כלשון הכתוב בלחם הגשמי "דם ובשר כבשרו". "והלבושים בחינת מקיפים. ולכן אמרו רבותינו ז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות":
המצוות: "לפי שהמצוות הם לבושים לבד" - היהודי המקיימן אינו מפנים אותן, ולכן יש בהן מעלת הלבוש והמקיף בלבד.
התורה: "והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת שמתלבשת בה בעיונה ולימודה" - בשעה שהאדם מונח בלימוד, התורה מקיפה אותו באור אלוקי, ובשעה שהוא משיג ומבין, היא חודרת אל פנימיותו כמזון.
מעלת הדיבור בתורה:
"וכל שכן כשמוציא בפיו בדיבור". הלומד בעיון השכל לבד, בעיניו ובמחשבתו, בלי להוציא דבר מפיו, כבר יש לו שתי המעלות: הוא מונח בלימוד ולכן התורה מקיפה אותו, והוא מבין ולכן היא חודרת בו. אך כשהוא מוציא את הדברים בדיבור, כמו שנאמר "חיים הם למוציאם בפה", האור המקיף אותו נעלה לאין ערוך. ההבל היוצא מפי האדם בשעת דיבורו הוא הבל גשמי, אך משנוצר ממילים של תורה וקדושה, נעשה "הבל הדיבור בחינת אור מקיף", כמו שכתוב בפרי עץ חיים.
הבל הדיבור אינו נעלם לאוויר העולם ואינו פועל על האדם בלבד. הרבי עמד על כך בעניין המובא בחז"ל, שכאשר אומרים שמועה מפיו של אדם שנפטר, שפתותיו דובבות בקבר. הרבי שאל: מה נוגע לנו לדעת זאת? אם זהו עניין אישי שלו בינו לבין עצמו, מה תועלת בידיעה שבבית העלמין מתרחש כעת דבר מה?
וביאר הרבי: לפי חוק הטבע, כשאדם מוציא מילה מפיו, גלי הקול מוליכים אותה באוויר עד לאוזני השומע, ואף למקום רחוק, וההשפעה הולכת ומתפשטת עד סוף העולם כולו. גם אם אין רואים את ההשפעה, היא קיימת, ממש כבניין קלפים ארוך שדחיפה קלה אחת בקצהו מפילה את כולו בזה אחר זה. ואם כן, כששפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר, הדבר משפיע על כל העולם כולו, ובאור חוזר מקבל גם הלומד עצמו מאותו צדיק. הרי לנו כוחו האדיר של הבל הדיבור, וכך הדבר אצל כל אדם: ההבל שהוא מוציא מפיו בדברי תורה נושא בתוכו כוח אלוקי, אור מקיף של קדושה הפועל עליו.
פרק ה' הוא כמעט מאמר המוסגר בתוך מהלך פרקי התניא: פרק העוסק כולו בחשיבות לימוד התורה, בעוצמתו ובמעלתו הגדולה. אין ספר, ואף לא מספרי המוסר העוסקים בחביבות לימוד התורה, המרומם את לימוד התורה כפי שמרומם אותו פרק ה' בתניא.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הלומד תורה כראוי, התורה נעשית לו מזון ממש, דם ובשר כבשרו, ומוחו מתאחד עם אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו. עמדנו על "ותורתך בתוך מעי" ועל "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" - שהחיות מתקבלת מן הניצוץ האלוקי שבלחם, וכך מחכמת השם שבתורה. ראינו מן העץ חיים שהמצוות הן לבושי הנשמות בגן עדן והתורה מזון לנשמות שעסקו בה לשמה, ושלשמה היינו לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה, כמודגם בסיפור בעל "תורת חסד" והצמח צדק. ולבסוף בהגהה: המצוות לבוש בלבד, ואילו התורה מזון וגם לבוש, ולכן שקולה כנגד כל המצוות, ובפרט כשמוציאה בפיו, שהבל הדיבור נעשה אור מקיף הפועל בעולם כולו.
בחלק הבא נפתח בלימוד פרק ו' בתניא.