בחלק הקודם למדנו כיצד שכלו של האדם מקיף את חוכמת התורה ומוקף בה כאחד. כעת נעמוד על סיום דבריו של אדמו"ר הזקן: ברגע שיהודי לומד, מבין, מפנים ומתחבר לחוכמת השם, נוצר "איחוד נפלא" - איחוד שאין כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות.
"איחוד נפלא" - מהו ייחודו?
ראשית יש לדייק בלשון: אדמו"ר הזקן אינו נוקט בלשון 'אחד' אלא בלשון 'איחוד'. בחסידות מבואר ההבדל שבין 'אחד' ל'יחיד': 'יחיד' הוא ביטוי עמוק בהרבה, המבטא אחידות גמורה שבה אין אפילו שניים שהתאחדו, אלא אחד ממש. גם הלשון "איחוד נפלא" שנקט בה אדמו"ר הזקן מכוונת לאחדות מעין זו, בין שכל האדם לבין חוכמת השם.
מדוע אין לאיחוד זה שום דוגמה בעולם הגשמי? יש בכך כמה אופנים, ובפשטות: בגשמיות אין דוגמה לשני דברים הפוכים ורחוקים זה מזה שהצליחו להתחבר. דרך כלל, כדי לחבר בין שני דברים נדרש ביניהם יחס או מכנה משותף, ואילו שני דברים שאין ביניהם קשר כלל - קשה עד מאוד לחברם. כאן נוצר חיבור בין שני הרחוקים ביותר: חוכמה אלוקית שהיא אינסופית, עם חוכמה אנושית מוגבלת ומצומצמת.
ולא זו בלבד, אלא "להיות לאחדים ומיוחדים ממש" - מכל צד ופינה הוא מקיף והוא מוקף. לא נותרת פינה אחת במוחו של הלומד שאינה מאוחדת באופן מופלא עם חוכמת התורה.
מ"תורת השם" ל"תורתו":
נאמר בפסוק: "ובתורת ה' חפצו", ומיד לאחר מכן: "ובתורתו יהגה יומם ולילה". יש לשאול: תורת השם היא או תורתו של הלומד? הביאור הוא שהדבר תלוי באדם עצמו: התורה היא תורת השם, ומוטל על האדם ללמוד ולהעמיק בה עד שתיעשה תורתו שלו.
מה פירוש שהתורה נעשית "שלו"?
"רב שמחל על כבודו - כבודו מחול": מפני מה מכבדים את הרב? מפני שהוא יודע ללמוד תורה. כלומר, אין הכבוד מכוון אל האדם הגשמי אלא אל התורה שבו. ואם כן, כיצד יכול הוא למחול על כבוד התורה? אלא סימן הוא שהתאחד עם התורה שבו עד שנעשה כביכול בעל הבית עליה, ובידו הרשות והיכולת למחול.
"מאן מלכי? רבנן": הרב נקרא מלך. והלוא המלך הוא הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים; אלא שברגע שהרב לומד את חוכמת השם, חוכמה זו נכנסת במוחו ובקרבו, ומשום כך הוא עצמו נקרא מלך.
מקורו של "מאן מלכי? רבנן" בגמרא:
מעניין לעמוד על המקום שבו מופיע מושג זה לראשונה. מסופר בגמרא כי רב הונא ורב חסדא ישבו יחד, ולידם עבר אדם ששמו גניבא. גניבא היה מצד אחד צורבא מרבנן, תלמיד חכם היודע ללמוד תורה, ומצד שני לא היה אדם טוב כל כך, ואף היה מציק מאוד למר עוקבא, שהיה אב בית דין. עד כדי כך הגיעו הדברים, שמר עוקבא שאל אם מותר לו למסור את גניבא לשלטונות כדי שייקחוהו לכלא, והשיבו לו שאסור להלשין, וכל האריכות בגמרא שם.
כשהתקרב גניבא, הסתפקו שני האמוראים ביניהם אם לקום לכבודו: מצד אחד תלמיד חכם הוא, ומצד שני איש מחלוקת הוא שמציק למר עוקבא. בטרם הכריעו, הגיע גניבא ואמר להם: "שלום עליכם המלכים!". שאלו אותו: מדוע אתה קורא לנו מלכים, ומניין לך שרבנן נקראים מלכים? השיב להם: כתוב מפורש "בי מלכים ימלוכו" - מי שלומד תורה נעשה מלך, "מאן מלכי? רבנן".
זהו מקור הדברים בגמרא. אף בזוהר מופיע הלשון "מאן מלכי? רבנן", אך המקור הוא בגמרא. נמצא שאת הביטוי הזה קיבלנו דווקא מגניבא, שראה ברב הונא וברב חסדא את המלכים וקרא להם פעמיים "שלום עליכם מלכים". זהו האיחוד האדיר שבלימוד התורה: האדם מתאחד עם התורה עד שנעשים "לאחדים ומיוחדים ממש".
ממכתבו של הרבי: היגיעה בתורה:
במכתב כללי שכתב הרבי לקראת ראש השנה תשל"א (המכתב עצמו מתאריך ח' אלול תשל"א) מתייחס הרבי למזמור הנאמר בחודש אלול, "לדוד ה' אורי וישעי", ומדייק בכל מילה שבפסוק הראשון. הרבי מבאר: בחודש אלול מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, אך האדם משוחד כלפי עצמו - הוא מסתכל על עצמו כמי שלא הייתה לו שום בעיה כלל, ומניין יגיע למסקנה שיש על מה לחזור בתשובה? כיצד, אם כן, יגיע לחשבון נפש אמיתי? התשובה היא לימוד התורה: כשאדם מתייגע בתורה, אורה המיוחד של התורה - המרומז בלשון "ה' אורי" - מעניק לו את היכולת להסתכל על עצמו נכוחה ובלא שוחד.
על המילים הללו, בדבר היגיעה בתורה, מוסיף הרבי הערה ובה הוא מפנה לפרק ה' בתניא, ומוסיף נקודה מעניינת: אדם המתייגע בתורה באופן תמידי ועסוק בה כל הזמן, שכלו וקו מחשבתו נעשים שכל של תורה, ובאופן שניתן לסמוך על מה שהוא אומר. אמנם לפסיקת הלכה אין בכך די, שכן בתורה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", וייתכן שיאמר סברה ובסופו של דבר תיפסק ההלכה כדעת אחר; אך באופן כללי קו מחשבתו יהיה קו מחשבה של תורה.
וכיצד משיגים זאת? מרוב לימוד, מכוח הכלל ש"הרגל נעשה טבע": אף אם אין זה טבעו המקורי, הרגל חוזר ונשנה נעשה טבע. בכל פעם שאדם לומד תורה, אף רגע אחד, שכלו מתאחד לגמרי עם שכל התורה, כמבואר כאן בתניא; וכשהוא לומד עוד ועוד, מתייגע בתורה ומונח בה תמיד, שכלו מאוחד עם שכל התורה כל הזמן, עד שטבע שכלו מתחיל לחשוב בקו הנכון, בקו של תורה, ואפשר לסמוך על הסברות שהוא אומר.
ייחודה של התורה מכל שאר החוכמות:
מעלה זו קיימת בעיקר בלימוד התורה, ואין כמותה בשאר החוכמות:
בשאר החוכמות: אדם הלומד למשל על השמש - הרעיון והמושג נמצאים במוחו, אך השמש עצמה אינה נמצאת בו. גם לאחר שהבין הכול, העניין עצמו נותר רחוק ממנו, ולעולם לא התאחד עמו במאה אחוז.
בלימוד התורה: האדם מבין את העניין בשכלו, ועיקרה של התורה הוא חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, האלוקות והקדושה שבדבר. ובאדם עצמו נמצאת נשמה אלוקית שאף היא קדושה; נמצא שהוא מתאחד עם האלוקות עצמה באחדות מלאה ואמיתית - לא רק עם השכל וההבנה שבתורה, אלא עם האלוקות שבה, שכן נשמתו מבינה אלוקות ונתפסת בה.
זהו החידוש שבדבר: התורה אינה נותרת נושא מנותק מן האדם, אלא נעשית חלק ממנו ממש, שכן הוא מתאחד עם החלק האלוקי שבו עצמו. ומשום כך, אף מי שאומר תורה שבכתב ואינו מבין כלל, אלא רק מוציא את המילים בפיו, יש בכך מעלה של לימוד תורה - אמנם לא כמעלת הלימוד בהבנה, כפי שנראה בהמשך הפרק, אך יש כאן חיבור ישיר של הנשמה אל האלוקות שבתורה.
ומה בגוי הלומד תורה? לא יועיל לו דבר, שכן חסר לו החלק האלוקי; ולא זו בלבד, אלא שאף אסור לו ללמוד תורה. ההשוואה הזו באה לחדד את שיש ליהודי: "אתה בחרתנו מכל העמים". זהו פירוש דברי אדמו"ר הזקן, "וזאת מעלה יתירה גדולה ונפלאה" - מעלה נוספת, גדולה ונפלאה לאין קץ.
לסיכום: בחלק זה למדנו על ה"איחוד הנפלא" שבין שכל האדם לחוכמת השם, שאין כמוהו ולא כערכו בגשמיות, שכן אין בגשמיות דוגמה לחיבור בין אינסוף לגבול. ראינו כיצד תורת השם נעשית "תורתו" של הלומד - מ"רב שמחל על כבודו כבודו מחול" ומ"מאן מלכי? רבנן", שמקורו בגמרא בסיפור גניבא, רב הונא ורב חסדא. עמדנו על מכתבו של הרבי מח' אלול תשל"א, שבו ביאר כי היגיעה בתורה מעניקה לאדם מבט אמיתי ובלתי משוחד על עצמו, ומטביעה בו קו מחשבה של תורה מכוח "הרגל נעשה טבע". ולבסוף נוכחנו כי ייחודה של התורה בכך שהאדם מתאחד לא רק עם השכל שבה אלא עם האלוקות שבה - וזוהי המעלה היתירה של "אתה בחרתנו".
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ה', ונעמוד על ההבדל שבין לימוד התורה בהבנה ובהשגה לבין אמירת המילים בלבד, ועל המעלה המיוחדת שבלימוד המושג בשכל.