בחלק הקודם למדנו את היסוד שעליו נשען המשך הפרק: הקב"ה צמצם את רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן, וכן ראינו כי התורה והמצוות מלבישות את כל עשר בחינות הנפש. כעת נבוא לבאר לאורו את המאמר השני: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
ראשית יש לדייק בלשון "שעה אחת": אין הכוונה בהכרח לשישים דקות, ושעה עשויה להיות אף רגע קטן. 'שעה' היא גם מלשון פנייה, כלשון הפסוק "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו". די בפנייה אחת של האדם אל תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, די במעשה טוב אחד, וכבר נאמר עליו שהוא יפה מכל חיי העולם הבא.
ולא זו בלבד: "כל חיי עולם הבא" אינו נמדד בחיי העולם הבא של אותו אדם בלבד, שיעשה חשבון בין חיי העולם הבא שלו לבין השעה האחת שלו. הכוונה לכל חיי העולם הבא שניתן לתאר, מאז שהצדיקים שוכנים בו אלפי שנים, וכנגד כולם יחד מועמדת שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה. כיצד ניתן להבין זאת?
שורש ההבדל בין העולמות:
אדמו"ר הזקן משיב על כך, ותשובתו מובנת על פי היסוד שנתבאר. נאמר תחילה בקצרה: עולם הבא הוא עונג רב, 'קורת רוח', אך זהו עונג של הנשמה; ומה שנעשה כאן, תורה ומצוות בעולם הזה, הוא נחת רוח לבורא עצמו, התחברות לאלוקות. הנשמה מוגבלת, וממילא אף עונגה מוגבל כמידת השגתה - ומה ערך יש לעונג מוגבל לעומת התחברות לאינסוף ממש? אין ביניהם כל הערכה.
מהו עולם הבא:
במסכת ברכות מבואר שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו', ולאחר שהגמרא שוללת את ההנאות הגופניות היא מגלה מה כן יש בו: הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. הנאה זו היא תענוג ההשגה - הנשמות משיגות אלוקות ומכך הן נהנות.
אולם אין בכוח שום נברא, אף הנברא העליון שבעליונים, אף הצדיק הנפלא הנהנה בגן עדן, להשיג אלא הארה בעלמא מאור ה'. את עצמותו ומהותו של הבורא אין בכוח נברא לתפוס - "לית מחשבה תפיסה ביה כלל", כלשון אליהו הנביא בהקדמת תיקוני הזוהר - לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. לפיכך נקטו חז"ל בלשון 'זיו השכינה': זיו בלבד, הארה בעלמא, כזיו השמש.
מסופר בגמרא על אדם שביקש לראות את בורא עולם. אמר לו התנא: הבט נא בשמש עצמה. ניסה ולא היה מסוגל. אמר לו: השמש אינה אלא אחד ממשרתיו, ואם בה אין בכוח האדם להביט, כיצד יבקש לראות את בורא עולם? השמש גשמית, נמדדת ונראית, ואף על פי כן אין נהנים ממנה אלא מזיווה; על אחת כמה וכמה בעצמותו ומהותו של הבורא, שאין ליהנות ממנו אלא מזיו בעלמא.
המקום היחיד שבו נתפסת העצמות:
ואף על פי כן יש מקום אחד שבו ניתן לתפוס לא את הזיו אלא את מהותו ועצמותו של הבורא: המקום שבו החליט הקב"ה להיות. והיכן בחר להיכנס ולומר כביכול 'כאן אני'? בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן, כפי שלמדנו בהרחבה במשל המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. וכפי שנתבאר, "צמצם" אינו מלשון צמצום, כאילו נלקח חלק בלבד, אלא מלשון ריכוז - כל העניין כולו מרוכז בכל שורה ושורה של התורה.
ומשום כך, כאשר תפיסת האדם - שכלו, מחשבתו, דיבורו ומעשהו - תופסת בתורה ובמצוותיה ומתלבשת בהן, הרי היא תופסת ומתלבשת בקב"ה ממש, שכן "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", התורה והאלוקות היינו הך.
מכאן מובן מדוע יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה: כאן תופס האדם את עצמותו ומהותו של הבורא, ואילו בעולם הבא אין הוא תופס אלא זיו.
ומה בדבר התחושה?
מצד תחושתו אין האדם חש בשעת קיום המצווה את עצמותו של הבורא, והצדק עמו. התחושה וההנאה - 'קורת רוח' - מקומן בעולם הבא, וכהמשך לשון המשנה: "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". אך מצד אמיתת הדברים, השעה האחת שבעולם הזה יפה יותר, אמיתית יותר ועצמותית יותר מכל חיי העולם הבא, אף שבעולם הבא עשויה ההנאה להיות גדולה עד מאוד.
משל הארמון:
על דרך משל: מלך פתח את שערי ארמונו ואפשר לבאים להיכנס אל חדר מלכותו הפנימי, אך בחכמתו רצה שייכנס פנימה רק מי שיודע להעריך את הדבר. לפיכך הוצבו בדרך אל החדר הפנימי אולמות חיצוניים, ובהם מוזיקה יפה, תמונות נאות וכל מיני דברים משובחים. הודיעו: השער פתוח, היכנסו. היו שנכנסו לארמון והתפעלו מן הדברים הבלתי רגילים שבדרך, ועד שעברה השעה נותרו בחוץ. והיה מי שאמר: אין דבר מכל אלה מעניין אותי, אני מבקש להיכנס אל המלך.
מבחינת ההנאה, הפיזית ואף הנפשית, ייתכן שדווקא מי שנשתהה בדרך נהנה הנאה מרובה, אלא שאת המלך לא ראה. ומי שלא נהנה בדרך, לא מן המוזיקה ולא מדבר אחר, זכה להיות עם המלך עצמו בחדרו, לדבר עמו, לגעת בו ולחוש בו; המלך הושיט לו יד וחיבקו. לאחר מכן יספר הראשון סיפורים על דברים יפים ונפלאים, ולשני לא יהיו סיפורים על תפארת חיצונית - אך היה לו המלך עצמו.
זהו ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא. בעולם הבא יש קורת רוח, הנאה, זיו השכינה ודברים נפלאים. בעולם הזה אין האדם חש לא את הזיו ולא את קורת הרוח, אך יש לו את המלך בעצמו: בלימוד שורה אחת של תורה הוא לומד את המלך, ובהנחת תפילין הוא מתעטף עם המלך. המלך נמצא כאן למטה, ולא למעלה.
ואם אדם חש הנאה בקיום המצווה - אדרבה, כך ראוי. כפי שנתבאר בתחילת השיעור, התורה והמצוות מלבישות את כל עשר בחינות הנפש, ועל האדם לחבר בהן את כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ואת כל חושיו. מי שאינו מכניס את חוש הרגש אל המצווה, נמצא שחוש אחד שלו לא התחבר; ומי שמכניס את כל חושיו - כולם מתחברים.
קנאת הנשמה שלמעלה:
לכאורה יש לשאול: בעולם הבא הנשמה מחוברת אל הבורא תמיד, ואין היא זקוקה לתפילין ולציצית ולכל האמצעים הללו, ואף אין באפשרותה לקיימם שם. השאלה נכונה בכל פרטיה, אלא שהמסקנה הפוכה: הנשמה שלמעלה מקנאה בנשמה שלמטה, שבידה עוד להניח תפילין. לא שאין היא זקוקה לתפילין, אלא שאין היא יכולה עוד להניחם. אילו ניתנה לה הזדמנות להציץ רגע אחד ולהניח תפילין פעם נוספת, הייתה מוותרת על כל התענוגות שלמעלה, על גן עדן התחתון והעליון ועל העליות הרבות, בעבור הנחה אחת של תפילין.
בזה מיושבת סתירה לכאורה בלשון חז"ל: "על כורחך אתה חי" ו"על כורחך אתה מת". אם האדם חי בעל כורחו, מדוע ימות בעל כורחו ולא ינצל את ההזדמנות להיחלץ מכאן? אלא שהנשמה, בטרם ירידתה, אינה יודעת מהי העוצמה הנמצאת כאן, ולפיכך סבורה שמוטב לה להישאר למעלה ואומרת: מה טעם לירד ולהתנתק מן הקדושה ומן האלוקות? אך לאחר שירדה למטה ולמדה את פרק ד' בתניא, וגילתה שכאן, בעולם הזה, יהודי הלומד תורה ומקיים מצוות מתחבר לעצמות הבורא, ולמעלה אין אפשרות לכך כלל - שוב אין היא רוצה לעזוב את המקום הזה. לאן תגיע? אל הנאת עולם הבא; והיא מבקשת אלוקות, לא זיו והנאה.
בעניין זה מובא בסיום ספר 'היום יום' פתגם בשם אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא, שאמר בשעת דבקותו: איני רוצה את העולם הבא שלך ואיני רוצה את גן עדן שלך - אני רוצה אותך בעצמך. אמנם זו דרגה גבוהה, להרגיש את העוצמה או לדעת מהי דרגה כזו, אך על כל יהודי לדעת לייקר כל רגע ורגע.
רצוא ושוב:
אם התכלית היא כאן למטה, מה עניינם של הרצון והכיסופים, של כלות הנפש? אלא שרצון לבדו אינו מספיק, שכן זו דרכו של עולם, ולאחר ה'רצוא' צריך לבוא 'שוב'. בתחושת האדם נדמה שהרצוא הוא הגבוה שבשניים, אך בחסידות מבואר שה'שוב' נעלה יותר, והתכלית היא בשוב ולא ברצוא.
וזהו המשל הידוע בבן המלך שאביו שלחו למרחקים: שתי התחושות צריכות להיות אצלו תמיד. אילו לא היה יודע בן המלך שיש מעלה ברוחניות, בעניין עליון ובכבוד המלך, היה שוכח את הכול לאט לאט, שהרי כאן למטה אין חשים, ולפיכך יש להתעורר בתחושה מזמן לזמן. ועם זאת עליו לדעת שהתכלית היא כאן. שתי התנועות הללו חייבות להתקיים בו יחד, ואם יילך אחר אחד משני הקצוות - יאבד את העניין.
לסיכום: בחלק זה למדנו את המאמר "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" - ואף כנגד כל חיי העולם הבא של כל הצדיקים מאז ומעולם. הביאור: בעולם הבא נהנות הנשמות מ'זיו השכינה' בלבד, תענוג ההשגה, שאף הנברא העליון אינו משיג יותר מהארה בעלמא, ש"לית מחשבה תפיסה ביה כלל"; ואילו בעולם הזה, בתורה ובמצוות שבהן צמצם הקב"ה את עצמו, תופס האדם את עצמותו ומהותו ממש, כי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". התחושה וקורת הרוח מקומן בעולם הבא, אך מצד אמיתת הדברים השעה האחת שכאן עצמותית יותר, כמשל הנכנס אל חדרו של המלך לעומת המתעכב באולמות החיצוניים. מכאן שהנשמה שלמעלה מקנאה בנשמה שלמטה שבידה להניח תפילין, ומכאן גם ההדגשה ש'שוב' נעלה מ'רצוא', בשמירת שתי התנועות יחד.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ד' ובהעמקה במעלתם של התורה והמצוות.