בשיעור הקודם עצרנו בחלקו האחרון של פרק ד', בדף ח' עמוד ב', חמש שורות מסוף העמוד - בשורה הפותחת במילה "ממדרגת" ומסתיימת במילה "ומאחר". לפני שנמשיך הלאה, נחזור בקצרה על העניין שלמדנו.
תמצית הדברים שלמדנו בפרק ד':
לכל נפש שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. כאשר מדובר בנפש האלוקית, שלושת הלבושים הללו עסוקים בענייני תורה ומצוות:
מחשבה - האדם משיג בשכלו כל מה שביכולתו להשיג בכל חלקי התורה.
דיבור - לימוד התורה בפה.
מעשה - קיום כל המצוות המעשיות בפועל.
אף שכינויָם 'לבושים' מרמז לכאורה על דרגה נמוכה, כאילו הנפש עצמה נעלית מהם, למדנו שאין הדבר כן: מעלת הלבושים גדולה לאין קץ וסוף ממעלת הנפש עצמה. הטעם לכך הוא עיסוקם בתורה, ועל התורה נאמר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". כיוון שהתורה מהות אחת היא עם אלוקות, הרי כאשר יהודי משתמש במחשבתו, בדיבורו ובמעשהו בתורה, עיסוקו הוא בקודשא בריך הוא ממש, בעצמותו ומהותו של הבורא.
השלמה לשאלה שנשאלה בשיעור הקודם:
הרי אף על הנפש עצמה נאמר "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד". הזכרנו כי הרבי כותב שלא מצא מקור לביטוי זה, אף שהוא מופיע במקומות אחדים, וכלשון הרבי - כאילו נשתרבב העניין. עם זאת, נכון הדבר שנשמתו של היהודי מושרשת באלוקות בדרגה גבוהה מן התורה. זו אחת הסיבות לכך שיהודי שחטא, לא עלינו, עבר על התורה, אך קשרו לאלוקות לא נותק - "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא". וכן מצינו ביטויים נפלאים בעניין זה, כגון בתנא דבי אליהו: "תורה וישראל, איני יודע מי קדם למי", ושם נאמר שישראל קדמו לתורה. ואילו כאן, בפרק ד', למדנו שמעלת התורה גבוהה הרבה יותר ממעלת נפשו של היהודי.
אמת שאין סתירה בין הדברים, והכול תלוי באיזה מצב מדובר. הנפש כפי שהיא בשורשה, קודם התלבשותה בגוף, גבוהה לאין ערוך מן התורה. אך לאחר שהתלבשה הנשמה בגוף כאן למטה, אין דרך להתקשר ולהתחבר לאלוקות אלא דרך התורה. אין היהודי יכול לטעון: יהודי אני וקשור מעצמי, ומה לי ללמוד תורה. אמת שבשורשו למעלה הוא קשור לאלוקות במהותו, אך כאן למטה חייב הקשר לעבור דרך תורה ומצוות.
יסוד זה בנושא אהבת ישראל:
ידועים שני מאמרי חז"ל מפורסמים, הנראים לכאורה כמוקשים זה מזה:
"ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" - מן הביטוי הזה מובן שבתורה כללים רבים ופרטים רבים, ו"ואהבת לרעך כמוך" הוא אחד הכללים שבתורה.
"זהו כל התורה כולה" - הילל הזקן אמר לאותו אדם שביקש להתגייר בעודו עומד על רגל אחת: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", והוסיף שזהו כל התורה כולה. לא כלל אחד מן התורה, אלא הכול.
גם כאן מתיישבים הדברים על פי אותו יסוד, והכול תלוי באיזה מצב מדובר. מצד האמת, מצד שורש הדברים, ודאי שכל התורה כולה היא אהבת ישראל, שהרי היהודי נעלה מן התורה. אך אנו נמצאים כאן נשמות בגופים בעולם הזה, ובמצב זה קבע הקדוש ברוך הוא שהכול, ואף אהבת ישראל, חייב לעבור דרך התורה, והתורה היא שתקבע את הכללים גם באהבת ישראל. נמצא ששני הדברים נכונים.
נחזור ללשון אדמו"ר הזקן:
"ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש" - כאשר מתבוננים ביהודי המקיים תורה ומצוות במלואן, התורה והמצוות מלבישות את כל נפשו. אין הוא מקיים מצוות בצורה יבשה בלבד, אלא ברגש, באהבת השם וביראתו. וטעם הדבר: אם יקיים ללא רגש, יתחבר לתורה רק הרובד החיצוני שבו, אך בקיום מתוך רגש מתחברים לתורה גם הרבדים הפנימיים שבו.
פירוש הלשון "מלבישים את כל הנפש" הוא שהתורה מלבישה את הנפש, והנפש נמצאת כביכול בתוך התורה. וכפי שממשיך אדמו"ר הזקן, "וכל תרי"ג איבריה מראשה ועד רגלה" - כל חלקי האדם מלובשים בתוך התורה. במצב כזה, שהתורה מקיפה את האדם כולו, "הרי כולה צרורה בצרור החיים את השם ממש". 'צרור' פירושו קשר, כלשון הפסוק בפרשת השבוע "איש צרור כספו". כלומר, הנפש קשורה בקשר של חיים עם אלוקות באופן מלא, משום שהיא מוקפת כולה בתורה ובמצוות, ואור השם ממש מקיף ומלביש את כל נפשו של האדם מראשה ועד רגלה.
שני הפסוקים שמביא אדמו"ר הזקן:
"צורי אחסה בו" - הקדוש ברוך הוא נקרא "צורי", החזק שלי, ולכן "אחסה בו" - אני מוצא בו מחסה. אדם המוצא מחסה נכנס לתוכו, והמקום שנכנס אליו מגן עליו. כך המקיים תורה ומצוות נכנס לתוך התורה ונעשה מוקף במצוות, וההגנה עליו היא הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכלשון הפסוק "מגן הוא לכל החוסים בו".
"כצינה רצון תעטרנו" - 'צינה' היא מגן. היוצאים לקרב היו נושאים מגן המקיף את האדם ומונע מן החרב לחדור בו, ויש מגנים מסוגים שונים (כמצינו במשניות שלושה תריסים), ובהם מגן המקיף את האדם כולו. על כך אומר הפסוק: כמו הצינה, "רצון תעטרנו" - רצונו של הקדוש ברוך הוא מעטר ומקיף את האדם. "תעטרנו" הוא גם מלשון עטרה וכתר, שהם דבר המקיף ומגן. ומהו רצון השם? תורה ומצוות, "רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ובמצוותיו".
נמצא שתורה ומצוות מקיפות את האדם, ועיקר הנקודה: תורה ומצוות נעלות מן הנפש עצמה. הנפש בעצמה, כמה עונג וכמה שמחה שלא יהיו לה, אינה מגיעה לדרגת ההתחברות לאלוקות שיש בקיום רצונו של בורא עולם כפשוטו - תורה ומצוות, המתקיימים באמצעות הלבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. מכאן שמעלת לבושי הנפש גדולה ממעלת הנפש עצמה, ולכן אומרים חכמים בפרקי אבות: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא":
למעשה קיימים שני ביטויים. הביטוי האחד: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". על מאמר זה אין כל ויכוח, והוא ברור מאליו. 'קורת רוח' היא עונג ושמחה, וברור שקורת רוח בעולם הבא היא לאין ערוך מכל חיי העולם הזה.
גם בעולם הזה עצמו ניתן להבחין בדירוג התענוגות, כמובא בקונטרס המעין, המדרג בפרקיו הראשונים את דרגות העונג:
אדם המתענג מתענוגות בהמיים, כגון אכילה.
אדם שברמה גבוהה יותר, המתענג ממוזיקה. הוא מביט על המתענג מאכילה כאדם מגושם, ובעיניו ניגון אחד שהוא מונח בו שווה יותר מכמויות אדירות של מאכלים.
אדם המתענג משכל יפה ומרעיונות עמוקים.
כל עונג שהוא גבוה יותר, כל התענוגות שמתחתיו אינם נחשבים למאומה לעומתו. ממילא מובן שקורת רוח בעולם הבא, עונג רוחני אינסופי שהנשמה מתענגת בו, כל חיי העולם הזה וכל התענוגות שבו, מן הדרגה הנמוכה ועד העליונה, אין להם אפילו תפיסת מקום לגבי שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא. זהו דבר מובן.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שלושת לבושי הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה - ועל מעלתם הגדולה מן הנפש עצמה, משום שעיסוקם בתורה, ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". השלמנו את היחס שבין מעלת הנשמה בשורשה למעלת התורה, ולמדנו שכאן למטה הקשר לאלוקות עובר דרך תורה ומצוות בלבד, וכך גם בעניין אהבת ישראל. ראינו כיצד התורה והמצוות מלבישות את כל עשר בחינות הנפש ואת כל תרי"ג איבריה, עד שהנפש כולה צרורה בצרור החיים את השם ממש, כפי שמרומז בפסוקים "צורי אחסה בו" ו"כצינה רצון תעטרנו". לבסוף עמדנו על דירוג התענוגות, שממנו מובן מאליו הביטוי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
בחלק הבא נעסוק במאמר השני - "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" - ובחידוש הגדול הטמון בו.