בחלק הקודם למדנו כיצד התורה והמצוות מלבישים את הנפש ומקיפים אותה, ועד כמה גדולה מעלת קיומם בפועל. לסיום הפרק שואל אדמו"ר הזקן שאלה מתבקשת, שכל לומד נתקל בה כבר בשמיעה ראשונה: כיצד ניתן לומר שקיום מצווה בחפצים גשמיים מקרב את האדם לעצמות הבורא יותר מתענוגה של הנשמה? והרי התורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים ולא נשארה רוחנית ומופשטת. אדמו"ר הזקן משיב על כך תשובה פשוטה, ובדרך משל.
המשל: המחבק את המלך:
אדם מספר כי זכה לחבק את המלך, או שהמלך חיבק אותו. אם יבוא אחר וישאל: מתי היה הדבר, בקיץ או בחורף? האם המלך היה לבוש חולצה דקה בלבד, או גם סוודר וחליפה? - השאלה מגוחכת. מי ששואל כך מוכיח שאינו יודע מהו מלך. אין כל משמעות למספר הלבושים שהמלך היה עטוף בהם, אחד או שמונה, שכן כל כולו של העניין הוא המלך עצמו הנמצא בפנים - הוא מחבק ומתחבק, והלבושים אינם מעלים ואינם מורידים.
כך ביחס לקב"ה: הוא המלך, והוא שהתלבש בלבושים - בתפילין, בציצית, בפסוקי התורה. מה נפקא מינה בכך שהלבושים גשמיים, בשעה שהמלך עצמו נמצא בתוכם? ראוי לדייק: אין הדברים נוגעים לכל דבר גשמי שבעולם - האוחז חתיכת עץ אינו אוחז במלך. אך האוחז בתפילין אוחז בדבר שהמלך גילה בו את רצונו; והאומר פסוק בתורה אינו הוגה מילים סתם, אלא מילים שהקב"ה הכניס בהן את עצמו. שם נמצא המלך בעצמו, מלובש בתוך הדברים.
בלשון התניא:
"הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך, בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים" - אין הבדל בעוצמת ההתקרבות והדבקות, וטעם הדבר: "מאחר שגוף המלך בתוכו", וזוהי הנקודה המרכזית. וכן להיפך: "וכן אם המלך מחבקו בזרועו, גם כשהיא מלובשת תוך מלבושיו".
מדוע מביא אדמו"ר הזקן את שני הכיוונים?
לכל אורך הדברים למדנו שהתורה והמצוות מלבישים את הנפש ומקיפים אותה, כלשון הפסוק "כצינה רצון תעטרנו". לפי זה, המלך הוא המחבק את האדם, ולא האדם את המלך. מדוע, אם כן, פותח אדמו"ר הזקן דווקא בצד שבו האדם מחבק את המלך, ורק לאחר מכן מוסיף את הצד שבו המלך מחבקו? לפי מהלך השורות היה עליו לדבר על צד אחד בלבד - שהמלך מחבק את האדם.
ויש להעמיק בשאלה: מהו פירושו של האדם המחבק את המלך? משמעו שהמלך נכנס לתוכו והאדם מקיף אותו, כביכול מקיף את הקב"ה. האם הקב"ה מקיף את האדם, או שהאדם מקיף את הקב"ה?
על שאלה זו בא כל פרק ה'. השורות הללו הן הקדמה לפרק, ובו נלמד באופן מעניין כיצד בלימוד התורה - מעלה הקיימת בתורה בלבד ולא במצוות - מתרחשים שני התהליכים כאחד: האדם מחבק את המלך, והמלך מחבק את האדם. שני הכיוונים נרמזים כאן, ויתבארו בשורות הבאות בתחילת פרק ה'.
"וימינו תחבקני":
היכן מצינו שהמלך מחבק את האדם? בפסוק בשיר השירים: "וימינו תחבקני". שיר השירים נאמר בדרך משל, וכוונת הדברים שהקב"ה מחבק אותנו - ימינו של הקב"ה מחבקת אותנו. ומהי ימינו? "שהיא התורה", הנקראת ימין משום שניתנה מימין, כנאמר "מימינו אש דת למו": התורה היא אש - תורה שבכתב, ו"דת למו" הן אותיות "תלמוד" - תורה שבעל פה, הכלולה אף היא בנתינת התורה.
ומדוע ניתנה התורה מימין? משום "שהיא בחינת חסד", כנאמר במשלי: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". הגמרא במסכת סוכה שואלת: וכי יש תורה שאינה של חסד? ומבארת כמה אופנים, ובהם שהדבר תלוי בלומד - הלומד תורה לשמה, נעשית אצלו תורת חסד; והלומד שלא לשמה, אינו זוכה לראות בה את תורת החסד. אך התורה במהותה כולה תורת חסד היא.
ומדוע מוסיף אדמו"ר הזקן שהיא בחינת "מים"?
חסד: העשיר עושה חסד עם העני, העליון עם התחתון. הנותן חש תמיד שהפסיד זמן או ממון, ושאין לו ברירה אלא להעניק לתחתון; הוא נשאר בהרגשת עליון, והמקבל בהרגשת תחתון.
מים: המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך מצד טבעם ממש. אין הם חשים שמקומם למעלה ושירידתם בלית ברירה, אלא מחלחלים למטה משום שטבעם להיות למטה.
בכך נשלם כל מהלך הפרק: אף התורה עיקרה כאן למטה. גם למעלה לומדים תורה, אך שם אין אלא ניצוצות ממנה, בעוד שהתורה כפי שהיא נמצאת כאן בעולם הזה. "לא בשמיים היא" - וכפי שמצינו בגמרא, שכאשר יצאה בת קול להכריע בהלכה נדחו הדברים בטענה "לא בשמיים היא", שההלכה נפסקת כאן למטה; ואף בית דין של מעלה יורדים לשמוע מתי קבעו בית דין שלמטה את ראש חודש. בעולם הבא יש זיו, ואילו בעולם הזה יש את התורה עצמה - כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.
לפיכך יהודי הלומד תורה בעולם הזה נמצא במצב של "וימינו תחבקני": התורה מקיפה ומחבקת אותו, והוא מתחבר עם המלך באופן פנימי.
מקומו של פרק ה' במהלך הספר:
סוף פרק א': נתגלה שיש באדם שתי נפשות - נפש אלוקית ונפש בהמית, ובשורות אחדות בסוף הפרק נגענו בנפש הבהמית.
פרק ב': מעלתה של הנפש האלוקית - גובה שורשה ופלאיותה.
פרק ג': כוחותיה - שכל ורגש.
פרק ד': לבושיה ומעלותיהם.
נמצא שעד כאן נסגר מעגל שלם: מהי הנפש האלוקית, מהם כוחותיה ומהם לבושיה. לכאורה הגיעה העת לעבור לפרק ו' ולעסוק בצד השני - בעניינה של הנפש הבהמית. אולם קודם לכן בא פרק ה'.
לסיכום: בחלק זה למדנו את שאלתו של אדמו"ר הזקן - כיצד מצווה גשמית מקרבת את האדם לבורא יותר מתענוג רוחני - ואת תשובתו במשל המחבק את המלך: אין נפקא מינה בכמה לבושים לבוש המלך, שכן גוף המלך בתוכם, ולפיכך אין הבדל אם מחבק הוא את המלך או שהמלך מחבקו בזרועו המלובשת. עמדנו על הדיוק שהוא מביא את שני הכיוונים, כהקדמה לפרק ה', וביארנו את "וימינו תחבקני" - שהתורה נקראת ימין, בחינת חסד ובחינת מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שכן עיקר התורה כאן למטה. לסיום סקרנו את מהלך הפרקים עד כה.
בחלק הבא נעסוק בפרק ה' עצמו: מדוע נכנס הפרק דווקא כאן, ומהי המעלה המיוחדת שבלימוד התורה, שבה האדם מחבק את המלך והמלך מחבק את האדם כאחד.