בחלק הקודם למדנו כי מעלת הלבושים - התורה והמצוות - גדולה ממעלת הנפש עצמה. כיצד ניתן להבין זאת? בפרק ב' למדנו שהנפש היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ושנמשכה מחכמתו יתברך, והוא וחכמתו אחד. אם כן, הנשמה היא חלק אלוקה, והתורה והמצוות הן ביטוי של הקב"ה - ומהו אפוא ההבדל ביניהם? אדמו"ר הזקן מלמד שאין אלו דברים שווים כלל. ההבדל עדין ומופשט, ונעמוד עליו הן מתוך לשון הפרק והן מתוך דיוקי הלשונות שבין פרק ב' לפרק ד', שהרי בתניא כל ביטוי מדויק ומכוון.
לשון הזוהר:
כמו שכתוב בזוהר: "דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - התורה (ובכללה גם המצוות) והקב"ה הם דבר אחד ממש.
פעם פנה יהודי אל הרבי ושאל: הרי קיים ביטוי נוסף - "תלתא קשרין מתקשרין דא בדא", ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא; ואם כן מדובר בשלישייה מחוברת ולא בשניים. השיב לו הרבי במכתב שיש לדייק בלשונות: "מתקשרין דא בדא" - קשירה אפשרית גם בין שני דברים הנפרדים זה מזה במהותם. ואילו על התורה לא נאמר שהיא מתקשרת עם הקב"ה, אלא "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - התורה היא הקב"ה. ביחס לישראל אין ביטוי חריף כזה, והרבי כותב שם שלא מצא בשום מקום לשון "כולא חד" על ישראל ואורייתא.
על דרך זה יש לדייק בלשון "חלק אלוקה ממעל ממש": הנשמה היא חלק אלוקה, בעוד התורה היא אלוקה ממש - לא חלק. דיוק הביטויים מלמד שמעלת התורה נעלית מן הנשמה באין ערוך.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר: "דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה" - התורה היא חכמתו של הבורא, וכבר למדנו בפרק ב' כי חכמתו ורצונו של הקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד. וכלשון הרמב"ם: "כי הוא היודע והוא המדע", כמו שכתוב לעיל בשמו.
דיוק בסדר לשון הרמב"ם:
אותה לשון של הרמב"ם הובאה כבר בפרק ב', אך לא באותו סדר: שם נאמר "שהוא המדע והוא היודע", וכאן "כי הוא היודע והוא המדע". מדוע החליף אדמו"ר הזקן את הסדר?
בפרק ב', העוסק בנשמה, הפתיחה היא מן ה"מדע": הנשמה היא חכמתו של הקב"ה, ומשם היא מתחברת אל ה"יודע", אל הקב"ה עצמו. כאן, בעוסקו בתורה, הסדר הפוך: הפתיחה היא מן ה"יודע" - מהקב"ה בעצמו - וממנו נמשך ה"מדע", היא חכמתו והיא התורה. דיוק זה מובא בליקוטי לוי יצחק לאביו של הרבי: אף הציטוט מן הרמב"ם משתנה, כדי להראות שאין דומה לעוצמתה של התורה.
נשוב לענייננו: הנפש כפי שהיא מצד עצמה בוודאי חלק אלוקה ממעל היא, ומחוברת לבורא בכל מעלותיה. אך נפש המשתמשת בלבושיה - במחשבה לומדת תורה, ובדיבור ובמעשה מקיימת מצוות - אוחזת את הקב"ה בעצמו, ולא נקודת חיבור ברמה כזו או אחרת. ההבדל בין השניים הוא אין סוף, באין ערוך.
כיצד נכנס האין סוף בכמה מילים?
כיצד שייך לומר שהאדם הלומד שורה אחת בתורה - פסוק כ"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", פסוק מוגבל שאף ילד קטן מבינו - אוחז בקב"ה עצמו? הרי חבית גדולה אין להכניס לתוך כוסית, ים שלם על אחת כמה וכמה, ודבר אינסופי בוודאי אינו נכנס לכלי קטן. כיצד נכנס האינסוף הבלי גבול בתוך כמה מילים של משנה, של גמרא, של פרק בתניא או בקיומה של מצווה אחת?
וזו לשון אדמו"ר הזקן: "ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל" - שלושה ביטויים אלו מכוונים כנגד שלוש הדרגות שנלמדו בפרק ג': ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, וכולהו קמיה כלא חשיבין. "וכן ברצונו וחכמתו" - כשם שאין תפיסה בבורא עצמו, כך אין תפיסה ברצונו ובחכמתו. וכנגד אותן שלוש דרגות מביא שלושה פסוקים: "אין חקר לתבונתו", "החקר אלוק תמצא", ו"כי לא מחשבותי מחשבותיכם".
ומכאן הקושיה: אם אין תפיסה בו ואין הבנה בו כלל, כיצד אומרים שבלימוד של שתי מילים בתורה תופס האדם את הבורא בעצמו? הרי זה דבר והיפוכו.
"במקום שאתה מוצא גדולתו - שם אתה מוצא ענוותנותו":
כאן מתרחש פלא גדול, ועל זה אמרו: במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. המבקש את גדולתו בגדולה - לא ימצאנה; המבקש אותה בענוותנותו - שם ימצא. אם יחפש האדם את הקב"ה באצילות, בבריאה ובעולמות העליונים, ימצא דרגות רבות ונשגבות, אך כולן דרגות בעלות גבול. ענווה פירושה ירידה וצמצום: דווקא בעולם הזה הגשמי, במצוות גשמיות ובתורה הנתונה במסגרות מוגבלות, שם נמצאת גדולתו האמיתית.
וזה שכתב: "וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצירופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל".
מהו הצמצום?
לעיתים משמש "צמצום" במובן של הפחתה: רב היושב עם תלמיד בכיתה א' מצמצם את עומק השכל, מוותר על פרטים ומעניק תמצית בלבד, שאם ייתן לו את כל העומק לא יבין הילד. אין זו הכוונה כאן. הצמצום שלפנינו הוא מלשון דחיסה וריכוז - כאטום, שקטנותו מכילה עוצמה אדירה. הכמות מעטה, אך בתוכה מרוכז האין סוף כולו, וזו עוצמתו של צמצום זה.
"בתרי"ג מצוות התורה" - עצם המספר שש מאות ושלוש עשרה הוא כבר צמצום.
"ובהלכותיהן" - אף ההלכות הן צמצום. מצווה כ"ואהבת לרעך כמוך" היא לכאורה מצווה רוחנית, שהאהבה רגש היא; אך ההלכות מכניסות אותה לתוך מסגרת מוגדרת של מה לעשות וכיצד לעשות, שאין די באמירת "אני אוהב" בלא ביטוי בפועל.
"ובצירופי אותיות תנ"ך" - אותיות התנ"ך ספורות ומדויקות, ולצירופיהן קדושה. לכן יהודי הפותח ספר תהילים ואומר את המילים בלי להבין אף מילה - יש עניין באמירתו; והעולה לתורה ומברך את ברכות התורה, אף שאינו מבין את הנקרא, אין ברכתו ברכה לבטלה, שכן הוא אומר את צירופי אותיות התנ"ך. עצם צירופי האותיות הם עוצמה אלוקית שהצטמצמה בהם.
"ודרשותיהן" - כל הדרשות והמדרשים שבאגדות ובמדרשי חכמינו ז"ל.
נמצא שהקב"ה ריכז את האין סוף שלו באותן נקודות מוגבלות. לפיכך הנוגע בנקודה מוגבלת זו - בלבוש המחשבה, בלבוש הדיבור או בלבוש המעשה, שהם הדרך היחידה לגעת באותם צמצומים אלוקיים - מתחבר אל האין סוף, אל בורא עולם בעצמו.
תכלית הצמצום:
לשם מה צמצם הקב"ה את עצמו במסגרות אלו? "כדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן" - כל יהודי, בכל דרגה המאירה בו: נשמה, רוח, ואף הדרגה הנמוכה שבהן, נפש, כדרגות שנתבארו בפרק ב', ודווקא בהיותה בגוף האדם, יכולה להשיג בדעתה את האין סוף האלוקי ולקיימו. "להשיגן" - בלבוש המחשבה; "לקיימן" - בלבושי הדיבור והמעשה, ושלושתם יחד כנגד שלושת הלבושים.
ומי מרוויח מכך? הנפש עצמה. הרי המוחין מתלבשים במחשבה והמידות בדיבור ובמעשה, וכאשר מקיים האדם את רצון הבורא בשלושת הלבושים הוא מסייע לנפש להתחבר אל האין סוף - "ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלושה לבושים אלו": עשרת כוחות הנפש, המוחין והמידות שנתפרטו בתחילת פרק ג', מתלבשים בשלושת הלבושים שנתבארו בתחילת פרק ד'.
מכאן מובן גם מה שאמרו בפרקי אבות "ועל כורחך אתה מת": האדם מבקש להישאר בעולם - לא בשביל לאכול ולשתות, אלא כדי לקיים את רצון הבורא. הנשמה יודעת שכאן, דווקא בגוף ובעולם הזה, היא מתחברת אל האין סוף.
ומשום כך, אם כן, מעלת הלבושים גדולה ממעלת הנפש באין ערוך ואין סוף.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על ההבדל שבין הנשמה לתורה: הנשמה היא "חלק אלוקה ממעל", ואילו התורה היא אלוקה ממש - "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", ולא בלשון "מתקשרין דא בדא" בלבד. דייקנו בהיפוך סדר לשון הרמב"ם בין פרק ב' ("הוא המדע והוא היודע") לפרק ד' ("הוא היודע והוא המדע"), כדיוקו של ליקוטי לוי יצחק. למדנו כי אף שלגדולתו אין חקר, "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו", ולכן צמצם הקב"ה את רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות, בהלכותיהן, בצירופי אותיות התנ"ך ובדרשותיהן - צמצום שהוא ריכוז ודחיסה של האין סוף בנקודה מוגבלת. וכל זאת כדי שהנשמה שבגוף תוכל להשיג ולקיים בשלושת הלבושים, ובכך תתלבש בעשר בחינותיה בלבושים אלו - ומעלתם גדולה ממעלת הנפש באין ערוך.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו המדויקים של אדמו"ר הזקן בפרק ד'.