ח׳ סיון

"חדר" המאה תשעים ושישה בהיכל היום-יום.

יום שישי ח' סיוון, איסרו חג השבועות ה'תש"ג.

שיעורים: חומש, נשא, שישי. תהילים, ח' בחודש, פרק מ"ד עד פרק מ"ח כולל. תניא, ביום הזה מתחילים את פרק ב' בשער היחוד והאמונה, מתחילת הפרק במילה "והנה". השיעור מסתיים באמצע הפרק, בעמוד מאה חמישים וארבע, במילים "אינו כן".

בכותרת של יום זה יש התייחסות מעניינת. "איסרו חג" הוא היום שאחרי החג — ישנו כזה בפסח, כאן בשבועות, ובעזרת השם נגיע גם לסוכות. אולם בלוח היום-יום ניכר הבדל מעניין: בפסח ובסוכות נכתב בכותרת של היום שלאחר החג "איסרו חג" בלבד, ואילו כאן, ורק בחג השבועות, נכתב "איסרו חג השבועות". הציון "חג השבועות" צמוד ל"איסרו חג" מופיע רק בחג השבועות, ואילו בשני החגים האחרים אין הדבר מצוין — לא "איסרו חג הפסח" ולא "איסרו חג הסוכות".

מה הסיבה לכך? לכאורה, משום שכתוב בשולחן ערוך שיש באיסרו חג השבועות חומר הלכתי רב יותר מאשר באיסרו חג של פסח או של סוכות. בסימן תצ"א מביא השולחן ערוך את עניין הקורבנות שהיו צריכים להקריב בחג בזמן שבית המקדש היה קיים; אחד מהם נקרא "עולת ראיה" — קורבן עולה שאדם צריך להביא בכל פעם שהוא עולה לרגל, שלוש פעמים בשנה, "יראה כל זכורך".

והנה, בקורבן עולה היחיד ש"אוכל" מן הקורבן הוא המזבח; אין בו אכילת אדם — לא אכילת כוהנים ולא אכילת בעלים. מכאן השאלה: האם אפשר להקריב בחג קורבן שאין בו אכילה לבני אדם? שכן בחג מותרות מלאכות רק לצורך "אוכל נפש", לצורך אכילת אדם. אם כן, האם מותר להביא את קורבן עולת ראיה בחג?

בעניין זה נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים שאי אפשר להקריבו בחג אלא רק למחרת החג, שכן ישנם "ימי תשלומים", ולכן יש להקריבו אחרי החג. בית הלל סוברים בעיקרון שאפשר, אך למעשה, כפי שכתוב בהלכה, אף תלמידי הלל נהגו בעניין זה כבית שמאי — כולם לא הקריבו את קורבן עולת ראיה בחג השבועות עצמו, אלא למחרתו. משום כך קיבל היום שלאחר חג השבועות שם מיוחד, "יום טבוח" — היום שבו באו הכול לטבוח ולהקריב את קורבן העולה שלא הוקרב בחג עצמו.

מכיוון שהתקבל אצל הכול שהיום שלאחר החג הוא "יום טבוח", יש בהלכה איסורים מיוחדים באיסרו חג השבועות — איסור תענית ואיסור הספד — החמורים יותר מאשר באיסרו חג של פסח או של סוכות. אולי מפני חשיבותו של איסרו חג השבועות, מציין הרבי בכותרת של היום "איסרו חג השבועות", מה שאינו מציין בשאר איסרו חגים. כך לכאורה.

עתה לפתגם הקצר. מקורו בשיחה שאמר הרבי הריי"צ באיסרו חג השבועות בשנת ת"ש ב' (שנה לפני שיצא הלוח הזה בת"ש ג'), ולפנינו תקציר ונקודות מאותה שיחה.

ידוע ששיר השירים כולל שני כינויים לעולם הזה. הכינוי האחד: "באתי לגני אחותי כלה", והכינוי האחר: "אל גינת אגוז ירדתי". בביטוי "באתי לגני" מדויק — לא "לגן" אלא "גני", "גנוני" — שהוא מקום מפגש מיוחד של הקדוש-ברוך-הוא עם בחיר הנבראים. זהו "באתי לגני".

ומהו "אל גינת אגוז ירדתי"? גם כאן, על פי פשטות המדרש, מתבאר הדבר לחיוב. כשם שבאגוז הגשמי, כשפותחים אותו, יש כמה וכמה תאים ובאמצעם הפרי, כך אומר המדרש: עם ישראל במדבר היו מסובבים בארבעה דגלים לפי השבטים, והמשכן באמצע — דימוי חיובי של האגוז. וכן, החתם סופר אומר, שאגוז אף שנפל לתוך הבוץ אינו הולך לאיבוד; מרימים אותו, ומה שהתלכלך הוא רק הקליפה, ואילו פנימיותו נשארת טובה וראויה לאכילה. כך עם ישראל, ומה שלא יהיה, נשארים תמיד טהורים. הרי ש"גינת אגוז" הוא לשון חיובית.

אך יש ל"גינת אגוז" גם משמעות שלילית, כפי שנראה כאן בפתגם. וזה תוכן הפתגם: כיצד נראה העולם הזה — האם הוא "באתי לגני" או "גינת אגוז", חיובי או שלילי? הדבר תלוי בך; כפי שאתה מתנהג וכפי שאתה קובע, כך יהיה.

נעיין בלשון הפתגם, שנכתב ביידיש, ובתרגומו: "הגשמי", העולם הגשמי שבו אנו נמצאים, הוא "גמיש" — כלומר תערובת, תערובת של "גנוניא של הקדוש-ברוך-הוא". מהו "גנוניא של הקדוש-ברוך-הוא"? על כך מביא בסוגריים ביידיש, ובתרגום: מקום מפגש, שבו הקדוש-ברוך-הוא כביכול נפגש יחד עם האדם בחיר הנבראים — המקום הנפלא ביותר, מפגש אלוקי של אלוקים ואדם. זהו הצד הנפלא של העולם הזה, "באתי לגני אחותי כלה".

מצד שני ממשיך: וגם "גינת אגוז", כלשון "אל גינת אגוז ירדתי". כאן "אגוז" במובן שלילי, שכן "אגוז" בגימטריה "חטא". דבר זה מופיע בהלכה, בהלכות ראש השנה, שנוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה, ובזה שני טעמים: אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך מביא רק את הטעם השני, ואילו הרמ"א מביא את שני הטעמים. הטעם שמביא אדמו"ר הזקן הוא שאכילת אגוזים גורמת לריבוי ליחה בפה, המפריעה בתפילה. הטעם הנוסף שמביא הרמ"א הוא ש"אגוז" בגימטריה "חטא" — ח' בלא א', שכן נשארות רק האותיות ח' וט', וזוהי הגימטריה של המילה "אגוז". לכן בראש השנה רוצים להרחיק כל שייכות לחטא — ואף שמזכירים "חטא" בתפילה — עד שאין רוצים אפילו דבר שיש לו קישור וגימטריה ל"חטא". על כל פנים, "אגוז", אומר הרמ"א, בגימטריה "חטא".

אם כן, כשהעולם הזה נקרא "גינת אגוז" — זו "גינה", מקום שבו יכולים בני אדם לעבור על רצון ה', היפך "באתי לגני" שהוא מפגש חיובי בין הקדוש-ברוך-הוא לאדם. אם כן, העולם הזה הוא תערובת: "גנוניא של הקדוש-ברוך-הוא" ו"גינת אגוז". באיזה עולם אתה חי? הקדוש-ברוך-הוא מעניק ומאפשר לאדם בחירה חופשית, והאדם עצמו יכול לבחור את דרכו בחיים: האם לחיות בעולם של מפגש תמידי עם הקדוש-ברוך-הוא, או חלילה ב"גינת אגוז" המסמלת את הצד השלילי. הדבר נתון לבחירתו החופשית של האדם — באיזה עולם הוא רוצה להיות.