"חדר" המאה ואחת עשרה בהיכל היום-יום.
יום חמישי י"א אדר שני ה'תש"ג.
הנהגות היום: תענית אסתר מוקדם; סליחות לאבינו מלכנו; מחצית השקל.
שיעורים: חומש, ויקרא, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, י"א בחודש, אומרים מפרק ס"א עד פרק ס"ה כולל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל"ו; השיעור מתחיל מהמילים "רק שאחר כך" עד סיום הפרק, במילים "רק שחס וחלילה".
נפתח בהנהגות היום. הראשונה — "תענית אסתר מוקדם". ערב פורים, שהוא בכל שנה בי"ג אדר, ובשנה מעוברת בי"ג אדר שני, הוא יום תענית אסתר. אולם בקביעות של שנה זו, י"ג אדר חל בשבת, שבה אי אפשר להתענות; ולכן מקדימים את התענית ליום חמישי שלפניה, י"א אדר.
כדאי להוסיף: בדרך כלל, כאשר תענית חלה בשבת, אין מתענים בה — חוץ מיום כיפור — והתענית נדחית ליום ראשון. אך כאן זהו חריג: התענית שחלה בשבת מוקדמת ליום חמישי.
ומהם הטעמים לכך שתענית אסתר שונה משאר התעניות? הסבר אחד: שאר התעניות נקבעו בגלל פורענות — חורבן בית המקדש, המצור על ירושלים וכדומה — ויש כלל ש"פורענות אין מקדימים", ולכן מאחרים אותן. תענית אסתר, לעומת זאת, אינה תענית שבאה בגלל פורענות, ולכן אין מניעה להקדימה ליום חמישי.
טעם אחר: בתענית אחרת שחלה בשבת, אין בעיה לאחרה ליום ראשון ולצום בו. אך במקרה שלנו, יום ראשון הוא כבר פורים (י"ד אדר), ויום שני הוא שושן פורים (ט"ו אדר); ומאחר שאי אפשר לאחר, אין ברירה אלא להקדים את התענית ליום חמישי. וזוהי פתיחת הפתגם היומי — "תענית אסתר מוקדם".
ההנהגה הבאה — "סליחות לאבינו מלכנו". כבר ציינו בפתגם של עשרה בטבת שהודגש שם שאומרים "סליחות לאבינו מלכנו", והסיבה לכך היא שהדבר לא היה מנהג מפורסם וברור בחב"ד; יש אף מהרבי הרש"ב שלא נהג לומר "סליחות לאבינו מלכנו". לפיכך מציין זאת גם כאן, בתענית אסתר, שכן אומרים אצלנו בחב"ד "סליחות לאבינו מלכנו".
ההנהגה השלישית — "מחצית השקל". בזמן שבית המקדש היה קיים היתה זו מגבית שנתית, שבה נתן כל יהודי פעם בשנה את מחצית השקל לקניית קורבנות ציבור, ומגבית זו היתה נפתחת בט"ו אדר. לאחר חורבן הבית המשיכו את העניין בבחינת "זכר למחצית השקל", ונוהגים לתת אותו בתענית אסתר. ומאחר שהתענית מוקדמת לי"א אדר, גם הזכר למחצית השקל, הצמוד לתענית אסתר, ניתן בי"א אדר שני.
לאחר מכן באים שיעורי היום. אנו בפרשת ויקרא — חומש ויקרא, חמישי, עם פירוש רש"י ליום חמישי. תהילים, י"א בחודש, אומרים מפרק ס"א עד פרק ס"ה כולל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל"ו; השיעור מתחיל מהמילים "רק שאחר כך" עד סיום הפרק, במילים "רק שחס וחלילה".
לאחר מכן בא הפתגם. הפתגם היומי נלקח מתוך רשימה שכתב הרבי הריי"צ בשנת תרט"ט, ובה מבואר העניין הכללי — שני הדברים העיקריים שתורת החסידות כוללת ביחסה ללימוד התורה. וזו לשונו: "חסידות כוללת שני עניינים עיקריים".
העניין הראשון הוא הבנת כל הלכה בשורשה ומקורה העצמי ברוחניות. למשל, באחד המאמרים מבואר על הלשון "ועל תורתך שלימדתנו": מדוע נאמר "תורתך"? משום שהתורה היא "תורתך", קשורה לעולמות העליונים, לעולם האצילות, ואנו זכינו ש"תורתך" לימדה אותנו. כלומר, התורה במקורה היא בעולמות עליונים הרבה יותר; ידוע המשל ש"התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים" — עיקר דיבורה של התורה הוא בעליונים.
כשלומדים הלכה — כיצד לנהוג, מה לעשות בשבת, כיצד מניחים תפילין, וכן בכל תחום ועניין — לומדים אותה בתחתונים. ומה נותנת לנו תורת החסידות? להבין את משמעות ההלכה בשורשה העליון, בשורשה ומקורה העצמי ברוחניות — בספירות ובמדרגות, בכל עולם ועולם לפי עניינו, כמבואר בדברי אלוקים חיים; כל הלכה והלכה לפי עניינה, כיצד משמעותה למעלה.
ידוע שאת ההלכות לומדים גם לאחר מכן, כשהנשמות עולות לגן עדן ולומדות את אותן ההלכות עצמן; אלא ששם אין את המשמעות הגשמית של כל הלכה, ולומדים אותה לפי משמעותה הפנימית, הרוחנית.
יש לכך כמה וכמה דוגמאות. אחת המפורסמות היא המשנה "שניים אוחזים בטלית", זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי" — יחלוקו. מבחינה עליונה יותר מדובר ביהודי שמישהו קירבו לקדוש-ברוך-הוא, לתורה ולמצוות, ואז מתעורר ויכוח בין שניים מי זכה להיות ה"פועל", ה"מקל" וה"פטיש" לקרב אותו — "אני מצאתי" ו"אני מצאתי", "כולה שלי" וכן הלאה. זוהי דוגמה אחת, וכך בהרבה מאוד הלכות שיש להן משמעות עליונה למעלה. זוהי הנקודה, העניין הראשון שהוא מביא.
הנקודה השנייה: הבנת עניינה של כל הלכה בעבודה. יש לקחת כל הלכה ולומר שאין היא רק במובנה הפשוט שעליו היא מדברת, אלא יש לה השלכה גם בחיי היום-יום המעשיים. וכך הוא מפרט: "הגם שהיא חוכמה בשכל אלוקים ודין התורה" — אף שההלכה היא אלוקית, כפי שנתבאר בעניין הראשון — "מכל מקום צריך למצוא בזה עניין בעבודה", בעבודת ה', "בהנהגת אדם בחיי עולם זה". זהו מה שתורת החסידות מלמדת אותנו: כיצד להלכה זו יש השלכה על חייך הגשמיים, כיצד היא מדברת אליך ביום-יום ומה עליך לעשות.
ויש כאן עוד דגש: אף שההלכה מתייחסת בדרך כלל לעניין ספציפי ולתחום מסוים, ויש הלכות רבות שאינן נוגעות לך — משום שהן מדברות מזמן שבית המקדש היה קיים, או על כוהנים, או על מי שיש לו שדה, וכן הלאה — בכל זאת יש להלכה זו משמעות גם בחייך האישיים ובעבודת השם שלך.
למשל, הפסוק "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך": בפשט מדובר באדם הבונה בית חדש וצריך לעשות מעקה שלא ייפול אדם. אך כפי שנתלבן בשיחות, יש לה משמעות בחיי היום-יום — כשאדם מתחתן או נכנס לעניין חדש, עליו לקחת עידוד, הנהגה ו"מעקה".
או למשל, כמו בשיחה זו של הרבי הריי"צ, שממנה נלקח הרעיון, המביאה דוגמה מן הפסוק "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" — הנקרא בפתגם של היום הבא. יש בו את המשמעות הפשוטה של הקורבן, שאדם שחטא צריך להביא בהמה; ויש בו את המשמעות הפנימית, שאדם צריך להקריב מן ה"בהמה" שבו — את נפשו הבהמית.