"חדר" המאה ושנים עשר בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ב אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקרא, שישי עם פירוש רש"י. תהילים, י"ב בחודש, אומרים מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק ל"ז, מתחילת הפרק במילה "והנה", והשיעור מסתיים במילים "באווירה חס ושלום".
הפתגם היומי מתייחס לנושא מרכזי בפרשת השבוע, פרשת ויקרא. הרעיון מופיע כבר בכמה וכמה מקומות בחסידות, החל מהמאמר המפורסם של אדמו"ר הזקן ב"ליקוטי תורה", דיבור המתחיל "אדם כי יקריב". אדמו"ר הזקן פותח בכמה שאלות, ומגיע לשאלה המרכזית המוזכרת גם כאן: מבחינה דקדוקית, מדוע כתוב בפסוק "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'"? לכאורה היה צריך לכתוב את המילה "מכם" לפני "כי יקריב" — "אדם מכם כי יקריב קורבן לה'"; ומדוע נכתב "אדם כי יקריב מכם", כאילו הקורבן הוא "ממכם"? זו השאלה שכבר אדמו"ר הזקן שואל בליקוטי תורה.
תוכן הפתגם היומי נלקח ממאמר שפרסם הרבי הריי"צ בשנת תש"א, דיבור המתחיל "ושאבתם מים בששון", המודפס בספר "מאמרים קונטרסים", מאמר ביידיש. מתוכו לקח הרבי את הפתגם — לא ממש מילה במילה, אלא כעין תמצית וסיכום של הנקודות הכתובות שם.
לפני כן פותח הרבי הריי"צ באריכות: כידוע נאמר על הקמת המשכן "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והכוונה היא בלבו של כל אחד ואחד. לפיכך כל העבודות שהיו בבית המקדש קיימות גם בנפש האדם, ומכאן הוא עובר לעבודת הקורבנות. הקורבנות שהובאו לבית המקדש לכפר על עוונות האדם — יש להם משמעות פנימית; לא רק הבהמה שהובאה, אלא בעיקר עבודת התשובה והווידוי שהיהודי הביא יחד עם הקורבן.
שהרי כידוע במפרשים, וכפי שאומר הרמב"ן, על האדם לחשוב בעת הבאת הקורבן שזהו חסד גדול; שכן כל מה שנעשה בקורבן היה ראוי להיעשות לחוטא עצמו, אלא שהקדוש-ברוך-הוא נתן לו תחליף — כעין ה"כפרות" שאנו מכירים מערב יום כיפור. מחסדי ה', ניתנה לנו האפשרות להביא בהמה שתהיה כפרה על עוונותינו.
על פי זה מתחיל הרבי במאמר לבאר את הפסוק הראשון שבפרשת הקורבנות — "אדם כי יקריב מכם" — וזהו הפתגם היומי. נקרא את הפתגם במקור ביידיש, ונתרגם: "דער אנהייב פון פרשת הקרבנות איז" — מהי פתיחתה של פרשת הקורבנות? "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'". זהו הפסוק הראשון שבו נפתח נושא הקורבנות.
ועל כך הוא שואל: לכאורה היה צריך להיכתב "אדם מכם כי יקריב", כשהמילה "מכם" קודמת ל"כי יקריב", וכך היה מתאים יותר. "זאגט דער אלטער רבי" — עונה על כך אדמו"ר הזקן, והוא בעצם המאמר שבליקוטי תורה שבו כבר נשאלת שאלה זו: מהו פירוש "אדם כי יקריב"? כשאדם רוצה להתקרב, כדי שיוכל להיות קרוב יותר לקדוש-ברוך-הוא — "מכם קורבן לה'", עליו להביא את הקורבן ממכם, מתוככם. אל תביא דבר חיצוני, איזו בהמה חיצונית, ובכך "תצא ידי חובה"; אלא תביא את פנימיותך, תביא את עצמך אל הקדוש-ברוך-הוא, ממכם ומתוך עצמכם ממש. הקורבן צריך להיות מתוככם ממש.
ומה צריך להקריב? עליך להקריב לקדוש-ברוך-הוא את ה"בהמה" שלך, את היצר הרע הנקרא "נפש הבהמית" — על שם שכתוב "אדם כי יקריב מכם", "מן הבהמה". וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, הכוונה היא לנפש הבהמית של האדם, היצר הרע שכינויו "נפש הבהמית".
בתחילת התניא הביא אדמו"ר הזקן את הלשונות מהגמרא — "יצר הרע" ו"יצר טוב" — ולאחר מכן עובר לכנותם "נפש בהמית" ו"נפש אלוקית". מה ההבדל בין הכינוי "נפש אלוקית" ו"נפש בהמית" לבין "יצר הרע"? לכאורה מדובר באותו דבר בדיוק, ובכל זאת בחסידות מכנים זאת דווקא "נפש בהמית" ולא "יצר הרע". מדוע? כי כשאומרים "יצר הרע" מתקבלת משמעות של דבר, ציור או כיוון רע; ואילו כשאומרים "נפש" מובן שמדובר במערך שלם — נפש שלמה עם עצם, כוחות ותוכניות, ולא דבר פשוט.
באחד המאמרים בתש"ח ממקד זאת הרבי הקודם ואומר, שכשאומרים "יצר הרע" מתכוונים בעיקר למידות — לְמה שמתלבש בלבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. זהו "יצר הרע".