"חדר" המאה וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שישי, ה' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פקודי, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ה' בחודש, מפרק כ"ט עד פרק ל"ד ועד בכלל. תניא, פרק ל"ה, השיעור היומי מהמילים "והוא בהקדם", ומסתיים בדף מ"ד במילה "בראשו".
הפתגם היומי נלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ כתשובה לתלמיד ישיבה. באותו תלמיד, בחורף שנת תרצ"ח, שלח לרבי הריי"צ שאלה: כיצד יסדר את סדר יומו לפי המטלות המוטלות עליו כבחור ישיבה — עליו ללמוד נגלה, ללמוד חסידות, ואף להתפלל בהתבוננות; והוא אינו יודע כיצד לחלק את הזמן, מה לדחות ומה להקדים. על כך באה התשובה, שהיא הפתגם היומי.
נעיין בלשון. כותב לו הרבי: "לימוד הניגלה, לימוד החסידות והעבודה בפועל" — "עבודה בפועל" כוללת גם את המובן הפשוט של קיום המצוות, וכפי שמובן מהמשך המכתב הכוונה גם לעבודת התפילה — שלושת אלו "כולן כאחד מוכרחים". אין הנחות, ואין מצב שיעשה את האחד וישמיט את השני; חובה לעשות את שלושתם. "ולא זו בלבד, דאינו שייך לומר שהאחד יידחה או יודחה מפני חברו" — לא שייך לומר שאחד מהשלושה יידחה מפני חברו החשוב ממנו. וכי אפשר לוותר על אחד משלושת אלה? אומר הרבי: "לא שייך".
"אלא אדרבה" — ומכאן מביא הרבי מקורות להוכיח שכל אחד זקוק לשלושתם, ולא זו בלבד, אלא "אדרבה הם מסייעים זה לזה": כאשר לומדים גם נגלה, גם חסידות, וגם עוסקים בעבודת התפילה — אחד מחזק ומועיל לחברו.
היכן רואים שצריך את שלושתם, ושאחד מחזק את חברו? אומר הרבי כמאמר חז"ל: "ולא עם הארץ חסיד". מה למדים מכאן? שאם אדם חסיד — במובן הפשוט, שלומד חסידות — אין מצב שלא ילמד נגלה, שכן אם אינו לומד נגלה הריהו בגדר עם הארץ, ו"לא עם הארץ חסיד". נמצא שלימוד הנגלה מסייע גם לכך שיהיה חסיד. זה הנלמד מהמשפט הראשון.
מצד שני, אם ילמד רק נגלה — גם זה לא ייתכן, וחובה עליו ללמוד גם חסידות. מדוע? כי "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו". "חסיד" במובן הפנימי, כמובא בתניא (סוף פרק י'), הוא מי שכביכול עושה חסד עם קונו. מהו "עושה חסד עם קונו"? "קונו" הוא הקדוש-ברוך-הוא, הרוצה שתהיה לו דירה בתחתונים, ושכל דבר יתחבר עם מטרת הבריאה. וכדי להחדיר בתודעתו כיצד כל דבר משלים את כוונת הבריאה, כיצד עושה מכל דבר דירה בתחתונים וכיצד מחבר כל דבר לאלוקות — חייב הוא ללמוד חסידות, כדי להבין את משמעות מעשיו. נמצא שהחסיד חייב גם נגלה, וכמובן גם חסידות, שאם לא כן אינו יכול להיקרא חסיד.
ומה עם הנקודה השלישית, העבודה בפועל? על כך אומר הרבי: "ותכלית הלימוד", הלוא הוא עבודה בפועל — תכלית כל הלימוד היא שלא יישאר בגדר לימוד בלבד, אלא שיצא ממנו דבר מעשי. ממילא חייבים את שלושתם.
מעניין לראות את המשך המכתב: ביחס לזמן עבודת התפילה, אומר הרבי הריי"צ שאין לה שעות קבועות ביום — אם שעה, שעתיים או חצי שעה — לפי הזמן הדרוש, אלא שיש לקבוע לה זמנים, ושבת מסוגלת לכך יותר. אך נגלה וחסידות צריכים להיות באופן קבוע, כמה שעות מדי יום, וכל אחד יתייעץ עם המשפיע שלו כיצד לחלק את אותן שעות. כלומר, נגלה וחסידות אינם דבר של פעם בשבוע, אלא דבר קבוע מאוד.
בהמשך מתייחס הרבי לשאלה מעניינת: "ומה שאמר" — כנראה כתב אותו בחור שהוא רואה מולו את כל הש"ס, שהוא גדול כל כך, ותוהה כיצד אפשר להספיק את כל זה ואת שאר המטלות. על כך אומר לו הרבי ברמז: "כתיב לב חכם לימינו". הכוונה לפסוק שאמר שלמה המלך: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו".
לפני שאסביר את הרמז, נביא את המשפט הבא. אומר הרבי: "צריכים לדעת מה שכבר למד" — שיהא אדם בשמחה ממה שכבר הספיק ולמד, ולא ייבהל ממה שעוד עליו ללמוד. תשמח במה שלמדת, ואל תסתכל על העתיד הרב ותתייאש. ומדוע זה מרומז ב"לב חכם לימינו"? כאשר פותחים ספר, יש בו את הצד הימני — כמה כבר הספקתי, ואולי הוא מעט — ואת הצד השמאלי — כמה עוד נותר ולא הספקתי. על מה צריך אדם להסתכל כדי להיות בשמחה? אם "לב חכם" הוא — יסתכל לימינו, על מה שהספיק, ולא על מה שלא הספיק, כדי שלא ייבהל ויחשוב מי יודע מה יהיה.
ומסיים שם הרבי במאמר חז"ל שבגמרא (מסכת עירובין): "ראשון ראשון משבר כנפיו". הגמרא מביאה שם משל, כיצד צריך אדם ללמוד תורה, למי שצד ציפורים: אם יתפוס ציפור ויניחנה בצד וילך לצוד אחרת — הראשונה תברח בינתיים; יתפוס את השנייה — הראשונה תיעלם; יתפוס את השלישית — השנייה תיעלם. אלא מה יעשה? כלשון הגמרא, כל אחת שהוא תופס — "משבר כנפיו", שובר את כנפיה, כדי שלא תוכל לברוח ותישמר לו, ואז יתפוס עוד ציפור. זהו משל ללומד: לומד מעט, חוזר ומפנים, ואז מוסיף עוד; וכך כל מה שלמד — נשמר אצלו ואינו בורח, ובכך יוסיף עוד ולא ייבהל ממה שנותר. בזה מסתיים המכתב של הרבי הריי"צ.
מעניין שהרבי, ביחידות האחרונה לבחורי ישיבות בתשרי תשל"ב, עורר בחוזקה על לימוד הנגלה של הבחורים, ואמר שהלימוד צריך להיות ברמה כזו שהבחורים יחלמו בלילה על מה שלמדו ביום — עד כדי כך שיהיה מופנם ומונח בהם שישפיע אף על חלומותיהם.
לסיום, נראה את הקשר של הפתגמים למהלך ספר "יד החזקה" לרמב"ם. אנו נמצאים עתה בספר זרעים, כפי שראינו בפתגמים הקודמים, ונושאו הראשון הוא הלכות כלאים. הפתגם הזה קשור באופן פנימי להלכות כלאים: מהו עניינן של הלכות כלאים? מה מותר ומה אסור לחבר יחד — יש דברים שאסור לחברם ויש שמותר. כל הפתגם עוסק בנקודה זו: יש לאדם כמה מטלות והוא מתבלבל — האם מותר לחברן? האם אפשר, או שמא צריך להוציא אחת ולהשאיר אחרת? ובא הפתגם להסביר שאדרבה, צריך לחברן יחד, ואין זו בעיה ואין זה "כלאים" — אלא אדרבה, אחד משלים את חברו, וזהו הדבר המושלם שמותר לעשותו.