"חדר" המאה ושישה בהיכל היום-יום.
שבת ו' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פקודי, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, ו' בחודש, אומרים מפרק ל"ה עד פרק ל"ח, כולל פרק ל"ח. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל"ה, מהמילים "והנה ביאור" עד סיום הפרק, המסתיים במילים "והמשכיל יבין".
בפתיחת היום ישנה התייחסות לשתי הנהגות שנוהגים אצלנו ביחס להפטרת השבת. הקטע הראשון מתייחס להפטרה עצמה. ידוע שיש חילוקי מנהגים בהפטרות — יש הפטרות הנוהגות אצל האשכנזים, ויש הנוהגות אצל הספרדים, ואף שבדרך כלל ההפטרות שלנו הן כמנהג הספרדים, בשבת זו הדבר שונה. אצל הספרדים מפטירים בשבת זו "וישחרים" [בפרק מ' של מלכים א'], ואילו אצל האשכנזים מפטירים "ותשלם כל המלאכה" [בפרק ז' של מלכים א']. ההדגשה כאן היא שבשבת זו ההפטרה שלנו היא "ותשלם כל המלאכה", כמנהג האשכנזים.
אחר כך יש התייחסות שנייה לברכות ההפטרה. אחרי ההפטרה ישנן כמה ברכות, ובדפוסים הקודמים של הסידור הופיעה הגהה בסיום הברכה הראשונה, שהתייחסה גם לסיום הברכה הראשונה וגם לסיום השנייה. בסיום הברכה הראשונה נאמר "כי כן מלך נאמן ורחמן אתה", והמילה "ורחמן" הייתה כתובה בסוגריים. על כך העיר בעל שער הכולל, שהסוגריים באות לומר שיש להשמיט את המילה "ורחמן", מפני שיש כלל שסיום הברכה צריך להיות דומה לחתימתה; ומאחר שבחתימה נאמר "המלך הנאמן בכל דבריו", לכאורה גם בסיום צריך להיות "כי כן מלך נאמן", בלי להזכיר "רחמן", כי בסיום הוא מזכיר "רחמן".
לעומת זאת, בברכה השנייה, שסיומה "ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה", הוסיפו את המילה "ותשמח" בסוף הברכה, כדי שיהיה הסיום דומה לחתימה. בעל שער הכולל הבין, שמאותה סיבה שמוסיפים את "ותשמח" בברכה השנייה, יש להשמיט את "רחמן" בברכה הראשונה, כדי שבשתיהן יהיה דמיון בין סיום הברכה לחתימתה. על כך בא הרבי כאן וקובע במנהגנו, שבברכות ההפטרה אומרים תמיד "נאמן ורחמן אתה תושיע ותשמח" — כלומר בכל אופן כן אומרים את הסיומת הזו, ואין משמיטים את המילה "רחמן". מעניין הדיוק — כפי שמישהו העיר — בלשון "אומרים תמיד", כאילו לפעמים כן ולפעמים לא; ולא ראיתי הסבר לכך, שהרי אילו לא היה הבדל, מה הדגש "תמיד"? אך על כל פנים זו הנקודה.
ומישהו אחר העיר נקודה מעניינת: אף שסיום הברכה הראשונה הוא "המלך הנאמן", התחלת הברכה הבאה היא "רחם", ולכן "רחמן" יכול להתייחס גם ל"רחם" שבא אחריו. וכן ב"משמח ציון", הברכה הבאה היא "שמחנו". נמצא שבברכות אלו רואים גם מעין שרשרת המחברת ביניהן. על כל פנים, זו הנקודה שהרבי מדגיש כאן במנהג.
בפתיחה עצמה יש התייחסות לחיבור ספר התניא. ישנן שתי גרסאות לסדר כתיבת התניא, ושתיהן מופיעות במכתבים ובשיחות של הרבי הריי"צ. אקדים ואומר אותן בעל פה, ואחר כך נקרא בפנים. הגרסה האחת אומרת שספר התניא נלקט ממה שאמר אדמו"ר הזקן ב"יחידות" לחסידים במהלך עשר שנים, מתק"מ עד תק"ן. באותן עשר שנים נכנסו חסידים ליחידות ושיתפו את הרבי בכל ענייניהם, והרבי השיב להם תשובות, וכל התשובות הללו הן יסוד ספר התניא. אולם את הספר עצמו התחיל אדמו"ר הזקן לכתוב רק בתקנ"ב, לאחר אותן עשר שנים; אז החל לסדר את הספר, ושנה לאחר מכן, בתקנ"ג, כבר הסתובבו העתקות רבות. וכפי שידוע מן ההקדמה לתניא, בין ההעתקות היו שיבושים רבים וזיופים מכוונים, ולכן הזדרז אדמו"ר הזקן להכניס את הספר לדפוס בצורה מסודרת, וההדפסה הושלמה בתקנ"ז. זו הגרסה הראשונה.
הגרסה השנייה אומרת שהספר עצמו נכתב במשך עשרים שנה, מתק"ל עד תקנ"ה. בעשרים שנה אלו יגע אדמו"ר הזקן בכתיבת הספר, ובתקנ"ה נתן להעתיקו. כלומר, לפי הגרסה הראשונה כבר בתקנ"ג החלו העתקות של הספר, ואילו לפי הגרסה השנייה רק בתקנ"ה נתן להעתיקו. וההמשך זהה בשתי הגרסאות — שהיו זיופים והעתקות שונות, ולכן מסר את הספר לדפוס, שהושלם בתקנ"ז לפי שתי הגרסאות. אלו שתי הגרסאות, שנעיין בהן עתה בחלקו הראשון של הפתגם.
והלשון היא כך: "מקובל בפי זקני אנ"ש אשר ספר התניא הוא לקוטי עצות". ספר התניא הוא ספר של ליקוטי עצות; ואכן מובא במקומות שלספר היו שמות שונים אצל החסידים בתחילה, עד שנקבע השם "ספר התניא". "מה שרבנו הגדול היה עונה על שאלת יחידות" — אדמו"ר הזקן השיב לחסידים שנכנסו אליו ליחידות בשנות תק"מ–תק"ן, ובאותן עשר שנים נתן את העצות שהן יסוד ספר התניא. בקיץ תקנ"ב התחיל לסדר את ספר התניא בצורתו שלפנינו — לפי הגרסה הראשונה, רק בתקנ"ב מתחילים לכתוב ולסדר את התניא בסדר המוכר לנו היום. בתקנ"ג כבר היו העתקות רבות ממנו; הספר התפרסם ורבים העתיקוהו, אך ברוב ההעתקות היו שיבושים וזיופים.
כפי שנאמר כאן: "במשך הזמן נשתבשו וגם התחילו לזייפם". משום שהיו אלו העתקות, זה מזה, היו מתנגדים שרצו לומר דברים נגד אדמו"ר הזקן, והכניסו זיופים מכוונים כדי שייראו הדברים כלא נכונים. "ומהאי טעמא" — מחמת ההעתקות המשובשות והמזויפות — "נזדרז רבנו למסרו לדפוס". לכן הזדרז אדמו"ר הזקן להדפיסו, כדי שיהיה מודפס ורשמי, ללא הבעיות שבכתבי היד. וההדפסה הייתה בתקנ"ז, אף שאין הדבר מוזכר כאן.
יש נוסח אחר, גרסה אחרת, למהלך חיבור התניא: "עשרים שנה כתב רבנו את ספרו התניא ודקדק בכל תיבה ותיבה". עשרים שנה כתב את הספר, ודייק בכל אות ואות כיצד לכתבה. מתי החלו העשרים שנה? אין הדבר כתוב כאן, אך לפי החשבון העולה מן השורה הבאה, הרי הן החלו בתק"ל, שכן נאמר מיד שבשנת תקנ"ה כבר הייתה "צרופה" ומזוקקת. בתקנ"ה כבר היה הספר מסודר לגמרי, לאחר שהתייגע ודייק בכל תיבה ותיבה; משמע שבתק"ל התחיל, ועשרים שנה לאחר מכן, בתקנ"ה, סיים, ואז נתן רשות להעתיקו. הסיום זהה בשתי הגרסאות — "כשרבו ההעתקות ונשתבשו מסרו לדפוס". אז מסר אדמו"ר הזקן את הספר לדפוס, שהיה בתקנ"ז.
עתה יש בפתגם עוד קטע, שאינו מתייחס לסדר כתיבת התניא אלא לתחילת התניא. ראינו כי לפי הגרסה הראשונה, בתק"ן רק סיים אדמו"ר הזקן להשיב על שאלות החסידים בנושא, ואילו לפי הגרסה השנייה בתק"ן היה כבר עמוק בכתיבת הספר. על כל פנים, הפתגם השני מתייחס לכך: ידוע שאדמו"ר הצמח צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, נולד בערב ראש השנה של תק"ן. בראש השנה — שהוא למעשה יומו הראשון של הצמח צדק כתינוק שזה עתה נולד — אמר אדמו"ר הזקן מאמר מיוחד, שהדיבור המתחיל שלו היה "משביעים אותו תהי צדיק", והוא תוכן שלושת הפרקים הראשונים של התניא. זה מה שאמר אדמו"ר הזקן למחרת לידת הצמח צדק.
וזה שנאמר כאן בסיום, בלשון: "הצמח צדק סיפר אשר בראש השנה הראשון לחייו" — שנת תק"ן, שהרי נולד בערב ראש השנה — "אמר רבנו הגדול דרוש משביעים אותו תהי צדיק", שהיה הדיבור המתחיל של המאמר וכו', "והוא הוא שלשת הפרקים הראשונים דספר התניא". על שלושת הפרקים הללו, הפותחים ב"משביעים אותו תהי צדיק" שנאמר מיד לאחר לידת הצמח צדק, מדייק הרבי בשיחה ושואל: מה הקשר בין שלושת הפרקים הללו דווקא לצמח צדק, ולמה אמרם מיד?
ראשית הוא אומר, כל המושג "משביעים אותו" עיקרו קשור ללידה — לפני שהנשמה יורדת לעולם משביעים אותה שתהיה צדיק — ולכן אמר אדמו"ר הזקן דבר זה מיד בהקשר ללידת נכדו. וכן קשור הדבר לראש השנה, שהרי לא אמרו בערב ראש השנה אלא בראש השנה עצמו, שהוא יום בריאת אדם הראשון, ובריאת אדם הראשון דומה לירידת הנשמה לגוף — אמנם אדם הראשון נברא ביום הזה, אך גם ירידת הנשמה לגוף הייתה ביום הזה. לכן המאמר קשור ליום זה מצד מקורו. ואומר שלכן נהג הצמח צדק בכל שנה ביום הולדתו לומר מאמר חסידות, כפי שנהג הסבא מיד ביום שנולד.
יש עוד קשר בין שלושת הפרקים הללו דווקא לצמח צדק. לפי ההיבט הראשון שאמרנו, רק הפרק הראשון, רק הפתיח שלו, קשור לרבי; אך במקום אחר אומר הרבי שסיום שלושת הפרקים קשור אף הוא. מהו הנושא הנידון בסוף הפרק השלישי בתניא? הדעת. וידוע שהרבי הריי"צ מביא, שבסדר הרבנים הבעל שם טוב והמגיד הם כנגד שתי הבחינות שבכתר — הבעל שם טוב כנגד פנימיות הכתר, והמגיד כנגד חיצוניות הכתר; אדמו"ר הזקן כנגד חכמה, האדמו"ר האמצעי כנגד בינה, והצמח צדק כנגד הדעת. נמצא שזהו כל עניינו של הצמח צדק. לכן המאמר שאמר אדמו"ר הזקן מיד עם היוולדו פתח ב"משביעים אותו" בהקשר ללידה, וסיים בבחינת הדעת, שהיא עניינו של הצמח צדק.