"חדר" המאה וארבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי, ד' אדר שני, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת פקודי, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ד' בחודש, מפרק כ"ג עד פרק כ"ח כולל. תניא, בשיעור היומי מתחילים היום פרק ל"ה, מתחילת הפרק במילה "והנה", וסיום השיעור בעמוד מ"ד במילה "ועבודתם".
השיעור היומי מתאר הנהגה מסוימת שהיתה בעת אמירת חסידות אצל האדמו"ר האמצעי, עם הסבר שנתן הרבי הרש"ב על הנהגה זו. ההנהגה מופיעה בכמה מקומות בשיחות של הרבי הריי"צ, ונעיין בה, אך תחילה נביא תוספת מעניינת שקיימת במקור שבו הדבר מופיע — בספר השיחות של ליל ב' דחג הסוכות תרצ"ז.
הרבי הריי"צ פותח ומתאר, כפי שנאמר במשפט הראשון: כשהאדמו"ר האמצעי היה אומר מאמרי חסידות, שררה דממה ושקט מוחלט בקהל.
לפני ההמשך, מובא שם באמצע מאמר מוסגר מעניין: פעם אחת הגיע ללובאוויטש פרופסור מפורסם בשם אייבנטל, כאורח כבוד של הפריץ הגוי של לובאוויטש. בדרכו אל הפריץ עבר בדיוק ליד בית המדרש, שבו היה האדמו"ר האמצעי באמצע אמירת מאמר חסידות. הוא נכנס, וראה מאות אנשים עומדים בלא תנועה — מי שעיניו פקוחות אינו סוגרן, ומי שעיניו סגורות אינו פותחן — עומדים בדממה ובריכוז מלא להקשיב לדברים. הוא לא הבין מילה, ולא הבין את פשר הסיטואציה, והדבר עורר את סקרנותו מאוד.
כשהגיע אל הפריץ, שאל אותו: "תגיד לי, מה זה הדבר שראיתי בדרך?" והשיב לו הפריץ מלובאוויטש: "זה רבי שאומר כל הזמן דברי תורה, ומה שראית הם החסידים העומדים ומקשיבים לדברי תורתו". הדבר עשה רושם עצום על אותו פרופסור ריבנטל, ולאחר מכן אף סייע רבות.
כיצד סייע? במקום אחר ממשיך הרבי הריי"צ ומתאר, שכאשר לקחו את האדמו"ר האמצעי למאסר, היה מאסרו מיוחד: התירו להכניס מניין יהודים אל הכלא, כדי שהאדמו"ר האמצעי יאמר בפניהם חסידות בהיותו במאסר. וזאת משום שאותו פרופסור ריבנטל נתן מצדו עדות, וכתב את הכרתו ברבי — שמבחינתו החסידות היא חייו, וכשם שיש להביא רופא לאסיר, כך יש להביא לו חסידים ששומעים חסידות, שכן ראה זאת בעצמו וחווה את החוויה. זה היה אחד הדברים שסייעו לאחר מכן.
על כל פנים, נחזור לתיאור. כפי שראה אותו פרופסור, כשהאדמו"ר האמצעי אמר חסידות שררה דממה. ומה נאמר בהמשך התיאור? "דוך" — היינו בכל זאת, למרות זאת. אף שהיה שקט מוחלט, תוך כדי אמירת החסידות, מפעם לפעם, באמצע האמירה, היה אומר: "שקט, ששה".
במקום מסוים בשנת ת"ש מוסיף, שעשה זאת תוך כדי תנועה על השטריימל שלו — היה מעביר את ידו על השטריימל ואומר "ששה" לכיוון הראש. והרי הקדמנו שהיה שקט ודממה, ולא היה צורך להשתיק איש שהרי אף אחד לא עשה רעש. אם כן, מדוע היה אומר מפעם לפעם "ששה", שקט שקט?
וההמשך: אביו של הרבי הריי"צ, הרבי הרש"ב, הסביר מה קורה כאן ומהו עניין האמירה "ששה" של האדמו"ר האמצעי — שהיה זה "כדי להשקיט את נביעת המוחין". כלומר, כשהאדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות, היו מוחיו בנביעה כה גדולה, שבכל רגע עלתה בראשו סברה עמוקה יותר מקודמתה, וממילא הפוכה ממנה, ברמה עמוקה יותר, עד שלא הצליח להשיג את המוחין ולעמוד בקצב. לכן היה אומר לעצמו, על מוחיו, "ששה", שקט — שלא תהיה נביעת המוחין כה חזקה, כדי שיוכל להיות ריכוז מלא בעניין.
מעניין להשלים דבר דומה שהיה עם הרבי שלנו. בתחילת נשיאותו היה הרבי אומר מאמרי חסידות; היה מתחיל את המאמר בקצב רגיל, ותוך כדי הפך הקצב למהיר הרבה יותר, עד שהחוזרים — אלו שהקשיבו וכתבו אחר כך את המאמרים, שכן הרבי לא כתבם בעצמו — לא הצליחו לעקוב ולקלוט את כל העמקות, מפני הקצב המהיר.
מסופר, כפי שסיפר רבי אלקנט, שהיה זה בתשי"ג לקראת ההתוועדות של י"ג תמוז. הם ידעו שתהיה התוועדות ובה מאמר, וחששו שלא יצליחו לעמוד בקצב ולקלוט את הכל, ולכן ביקשו רשות להקליט את המאמר — דבר שלימים הפך רגיל, עד שהמשפט הזה כלל אינו מובן לנו. הם הסבירו שהמטרה היא לסייע לאלה שכותבים אחר כך את המאמר, שיוכלו להקשיב ולכתוב מתוך ההקלטה בשל המהירות. הרבי נתן להם רשות, דבר שהיה חריג, בתוספת התחייבות — שכן הרבי לא רצה אז מצב של פרסום — שישמידו את ההקלטה לאחר סיום העבודה עמה. הרבי הסכים, והם הקליטו.
לאחר שהקשיבו לכל ההקלטה ורשמו את כל המאמר, לא השמידו אותה, אלא הביאו אותה למזכיר הרבי, הרב חודקוב. שאל אותם הרב חודקוב: "הרי סוכם שתשמידו זאת, מדוע הבאת?" והשיב: "הבאתי משום שחשבתי שאולי הרבי בעצמו ירצה להקשיב; אם כן — הרי זה לפניו, ואם לא — זהו". קיבל זאת הרב חודקוב ואמר: "בסדר, נשאל", והכניס זאת לרבי, ואמר לו שיש כאן הקלטה, אם הרבי בעצמו רוצה להקשיב למאמר שאמר. אמר הרבי: "בסדר, כן, הוא רוצה להקשיב".
הרבי הקשיב בקשב רב לכל המאמר, ובסיום אמר דבר מעניין. הוא אמר למזכיר, הרב חודקוב, שיעביר יישר-כוח גדול למקליטים, ואמר שעכשיו הוא מבין את ריבוי השאלות ששואלים אותו לאחר מכן על מאמריו. שכן, אמר הרבי, "מצד נביעת המוחין בעת אמירת המאמר, איני יכול להגביל את עצמי ולהסביר את הכל בהרחבה תוך כדי אמירה". רק עכשיו, משהאזין בעצמו למאמר של עצמו, הבין מה מתרחש בעת אמירת המאמר, שכן אין אפשרות להגביל את עצמו. זהו בעצם אותו רעיון הכתוב כאן על האדמו"ר האמצעי — שנביעת המוחין היתה כה חזקה, עד שהיה צריך להשקיט את עצמו באמצע ולומר "ששה ששה", כדי שלא תהיה נביעת המוחין כה עזה.
נמשיך אל סיום הפתגם. תוך כדי שהרבי הרש"ב מבאר שהאמירה היא כדי להשקיט את המוחין, סיים ואמר, שעל פי זה ביאר ביטוי הכתוב בזוהר. בזוהר מבואר עניין העמקות שבחכמתם של אנשים חכמים מאוד, וסיומת האמירה שם: "סבא" — היינו האדם הזקן והחכם; "סבא" בזוהר הוא כינוי לאדם שהוא מן העמקות המופלגת. "דעתו" — היינו הדעת שלו, החכמה הגבוהה שלו, שבמאמרים נקראת "חכמה סתימאה"; "סאתים" — היינו נסתם ונעלם, גבוה מאוד.
שהרי כך מתואר האדמו"ר האמצעי — שנביעת מוחיו ועמקותו כה גבוהות, עד שכל הזמן נכנס לו עוד רעיון ועוד רעיון. [ובסוגריים, מביא הרבי, שכשמעיינים במאמרי האדמו"ר האמצעי, כפי שכתבם, אחרי קטע שלם באה פתאום אפשרות אחרת, ובסופה כתוב "ולא כנ"ל" — לא כמובן הקודם, אלא עמקות חדשה.] זאת אומרת, זה "סאתים", עמוק מאוד.
"דשקט ושכיך" — היינו שיש מצב שזה נרגע ושוקט בלי התפעלות. יכולת זו של ה"סבא", של העמקן, לתת רוגע ושקט לעמקות חכמתו, היא בעצם מה שעשה האדמו"ר האמצעי באמירת "ששה" — לתת שקט ורוגע לעמקות חכמתו.
אותו דבר כתוב בספר "עמק המלך", המתאר את האר"י הקדוש. ידוע שכל תורת האר"י לא נכתבה על ידו אלא על ידי תלמידיו. מדוע לא כתב בעצמו? כתוב שם: "אבל האר"י ז"ל לא היה יכול לצמצם את עצמו בכתיבה", שכן נביעת מוחיו היתה כה חזקה עד שלא יכול היה להורידה לכתיבה, ואף בדיבור היה לו קשה — מפני ריבוי נביעת המוחין קשה היה לו לצמצם זאת לדיבור מסודר שיובן.
זו גדולתם של אנשים גדולים מאוד. כך מתואר האר"י ז"ל, כך קראנו על האדמו"ר האמצעי, וכך סיפרנו על הרבי. מדובר בנשיאי ישראל, שאצלם נביעת המוחין היא ברמה אלוקית גבוהה מאוד.