"חדר" שלוש מאות עשרים ושניים בהיכל היום-יום.
יום שישי ט"ז תשרי, ב' דחג הסוכות, ה'תשד"ב. יש כאן כמה הנהגות ופתגם.
ההנהגה הראשונה: "בקידוש הלילה" — הכוונה לקידוש של הלילה השני של חג הסוכות. מהו הסדר? "שהחיינו" ואחר כך "לישב בסוכה"; סדר הברכות צריך להיות שברכת "שהחיינו" תקדם לברכת "לישב בסוכה", שלא כמו בלילה הראשון.
מה הרעיון בדבר? לגבי הלילה הראשון אין ספק שברכת "שהחיינו" צריכה להיות אחרי ברכת "לישב בסוכה". מדוע? כי בלילה הראשון יש לנו שני דברים חדשים: א', החג — "ועל חג מברכים שהחיינו"; ב', מצוות ישיבה בסוכה — שגם עליה אנו מברכים, שהרי אנו יושבים בסוכה בפעם הראשונה בחג זה. נמצא שיש לנו "שהחיינו" על החג ו"שהחיינו" על הסוכה, ולכן בלילה הראשון עושים את הקידוש (קדושת היום), מברכים ברכת הסוכה, ואז מברכים "שהחיינו" ההולך על שניהם.
אך בלילה השני יש דעות חלוקות. הרמ"א והמחבר סוברים, שבלילה השני, כיוון שברכת "שהחיינו" כבר אינה חלה על הסוכה — שהרי בסוכה כבר היינו אתמול — היא חלה רק על החג; שכן עושים יומיים חג, וייתכן שהלילה השני הוא החג. לפיכך סוברים הרמ"א והמחבר שיש לומר את ברכת "שהחיינו" סמוך לקידוש, לפני ברכת "לישב בסוכה" — היינו "שהחיינו" ואחר כך "לישב בסוכה".
לעומת זאת, הטור חולק וסובר שאין להבדיל בין הלילות, ובשני הלילות צריך להיות אותו סדר — שברכת "שהחיינו" תהיה בסוף.
ומה בפועל? כפי שכתוב כאן, כפי שנהגו אבותינו רבותינו נשיאינו, בלילה השני ברכת "לישב בסוכה" תהיה בסוף, וברכת "שהחיינו" צמודה לקידוש. הרבי הרש"ב מדייק זאת מלשון אדמו"ר הזקן בסידור: כשאדמו"ר הזקן מביא את הסדר לגבי הלילה הראשון, הוא מוסיף את המילים "בליל א'" — שבליל א' מברכים "לישב בסוכה" ואחר כך "שהחיינו". ומדייק הרבי הרש"ב: מדוע הוצרך להוסיף את המילים "בליל א'"? כי בליל ב' אין הדבר כן, אלא קודם "שהחיינו" ואחר כך "לישב בסוכה".
באחד המקומות מציין הרבי שדורנו זכה למה שלא זכו בדורות קודמים: בדורות שעברו לא תמיד ידעו תלמידי החסידים מה בדיוק היתה הנהגתם בפועל של רבותינו נשיאינו בכל דבר; ואילו בדורנו כבר פרסם הרבי הריי"צ וגילה את כל ההנהגות — גם אלו שרבותינו נהגו בהן בינם לבין עצמם — וזה נעשה נחלת הכלל. וזו דוגמה לכך שאנו יודעים באופן ברור כיצד נוהגים בלילה השני. כמובן, כל הדיון הזה הוא רק לגבי חוץ לארץ.
ההנהגה הבאה: כיוון שאנו נמצאים ביום שישי — וכידוע, בכל ערב שבת אומרים במנחה את פרק ק"ז, מזמור "הודו", כתקנת הבעל שם טוב, ואחר כך אומרים "פתח אליהו" — הרי בקביעות כזו, שיום שישי הוא חג, כבר דיברנו על כך בפתגם של בתשרי (שאף הוא חל ביום שישי), ושם נכתב בדיוק כמו כאן: שבמנחה אין אומרים "הודו", אבל אומרים "פתח אליהו".
נעמוד בקצרה על הטעם: מדוע אין אומרים "הודו"? כל הרעיון שבאמירת "הודו", שהבעל שם טוב הורה לומר מזמור זה, הוא משום שיש בו אזכור מעין ברכת הגומל, על ארבעה שצריכים להודות; והרי זה שייך רק כשאנו מודים לקדוש-ברוך-הוא על שברוך-השם עברו ימי החול — שיום שישי הוא היום האחרון של ימי החול, ואנו נכנסים לשבת או לחג, ואומרים הודיה על מה שהיה. אך אם יום שישי עצמו כבר אינו יום חול אלא יום חג — כפי שהיה בב' דראש השנה, וכפי שהוא היום בט"ז תשרי שהוא חג — עדיין לא שייך לומר מזמור זה, ולכן אין אומרים "הודו". אבל "פתח אליהו" אינו קשור לכך, ומטעם אחר כן אומרים אותו.
שיעורים: חומש, ברכה, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ז בחודש, אומרים מפרק ע"ט עד פרק פ"ב כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ"ב באגרת הקודש. השיעור מתחיל בדף קל"ה במילה "אהוביי", ומסתיים בסיום האגרת במילים "אוהב נפשם מלב ונפש".
עתה בא כאן פתגם מעניין שסיפר הרבי מהר"ש. הפתגם במקורו ביידיש, ובתרגום: "בשנת תקס"ט שמענו מהסבא [אדמו"ר הזקן], בפעם השישית, את המאמר 'ושאבתם מים בששון' שבליקוטי תורה".
בליקוטי תורה ישנם שני מאמרים הפותחים בדיבור-המתחיל "ושאבתם מים בששון": גם המאמר הראשון של חג הסוכות וגם המאמר השני פותחים במילים אלו. כאן ההתייחסות היא למאמר הראשון מבין השניים, ועליו אומר הרבי מהר"ש ששמעוהו בתקס"ט בפעם השישית — אותו מאמר שאדמו"ר הזקן חזר עליו.
עוצמת החוויה הרוחנית שבשמיעת המאמר מאדמו"ר הזקן היתה כה גדולה, כפי שהגמרא מתארת את ימי הסוכות בשם "שמחת בית השואבה". התלמוד הירושלמי (סוכה פרק ה' הלכה א') מבאר מהי "שואבה": אין הכוונה למים ששאבו, אלא "שמשם שואבים רוח הקודש". ואומר הרבי מהר"ש, ששמיעת המאמר מאדמו"ר הזקן באותה פעם שישית היתה ברמה ובעוצמה כאלו, עד שקיבלו את הגילוי העצום הנקרא "רוח הקודש" מתוך דברי המאמר — מאמר שנושאו הוא עבודת ה' שבעניין ניסוך המים — והגילוי היה כגילוי הנבואה.
בקטע הבא הוא מוסיף שהדבר היה נעלה אף ממה שמספרת הגמרא על השמחה שהיתה אז. הדוגמה היא יונה הנביא, ובמאמר זה הגילוי היה נעלה יותר. "גילוי הנבואה" — הגמרא מספרת על יונה הנביא, שקיבל את נבואתו משמחת בית השואבה, ששרתה עליו הנבואה. דרגת האלוקות שנתגלתה ליונה היתה, אם כן, בדרגה הנקראת "נבואה".
הרבי מבאר פתגם זה במקומות נוספים: המושג "נבואה", עם כל היותו נעלה ורוחני, הוא מוגבל. במה מתבטאת הגבלתו? בכך שאין הנבואה שווה אצל כל הנביאים, כלשון הידוע ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", או כלשון הכתוב אצל הנביא "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" — לכל נביא יש אופן משלו שבו מתבטאת נבואתו, ומאחר שהדבר שונה מנביא לנביא, יש בו הגבלה, ההתאמה לכל נביא ונביא. ולכן, אף שיונה קיבל את גילוי הנבואה בכל עוצמתו הגדולה, היה זה גילוי מוגבל.
אך מה היה בעת שקיבלו מאדמו"ר הזקן את הגילוי הנעלה בשמיעת המאמר בפעם השישית? על כך הוא אומר: "ומקבלין עד אין סוף" — הגילוי שקיבלנו מאדמו"ר הזקן היה נעלה הרבה יותר; קיבלנו גילוי עד אין סוף.
וכאן הבדל נוסף, שאינו כתוב במפורש אך הרבי ביארו: גילוי הנבואה, כאמור, מוגבל, ואחד הדברים המגבילים אותו הוא שלאחר חורבן בית המקדש "נסתלקה הנבואה", אין נבואה. ואילו סיפור זה של אדמו"ר הזקן היה בזמן הגלות, ואף על פי שנבואה כבר אין — הגילוי הזה כן היה. כלומר, מדובר בגילוי אלוקי הנעלה מן ההגבלות שהיו בגילוי הנבואה, ולכן נקרא שקיבלנו "עד אין סוף" — הגילוי הנעלה ביותר.
ולסיום יש משפט מעניין: "הסוף יהיה אימתי משיח, ותקוים אז נאות תחלתם וסופם". הסיומת מעניינת: הגילויים הנעלים, גם כשיבוא משיח — שני שלבים יש בביאת המשיח. בשלב הראשון כתוב שיהיה מצב של "ילכו מחיל אל חיל", ולצדיקים יהיו עליות ועוד עליות; אך עצם הדבר שאומרים "עוד עלייה ועוד עלייה" מלמד שאין זה עדיין אין סוף — שכן אילו היה זה אין סוף כבר במצב הראשון, לא היה שייך להתרומם עוד; ומזה שאומרים "הגעת לדרגה מסוימת, ועוד מעט תהיה עלייה גדולה יותר", למדים שהאדם מתקדם כל העת אך עדיין לא הגיע לשלב שהוא האין סוף האמיתי.
אך יש שלב שני בגאולה, שרבים קוראים לו "המרחב העצמי" — מרחב גילוי כזה שאין עוד צורך לעלות ממנו, כי הגעת למרחב העצמי האמיתי. זהו "הסוף" האמיתי. הסוף יהיה שנגיע למרחב הגדול ביותר, "אימתי משיח" — הכוונה לנקודת המרחב העצמי שתהיה בשלב העמוק יותר של גילוי המשיח, ואז יתקיים "נאות תחילתם וסופם": גילוי כזה שבו העצמות האלוקית, האין-סופית והבלתי-מוגבלת, תתבטא כאן למטה.
מהיכן קיבלנו את הכוח הזה, ומתי בכלל נעשה יהודי כלי להכיל גילוי כזה? על ידי תורת החסידות, ובמיוחד מאמר כזה העוסק בנושא זה — מאמר "ושאבתם מים בששון". אילו גילויים ואילו עוצמות יש בו, ולא תמיד אנו מרגישים זאת.
אביא סיפור המובא באחד המקומות, על חסיד שהיה הולך להתוועדויות הצמח-צדק עוד בחיי אדמו"ר האמצעי, ובעצמו לא הרגיש אילו עוצמות קיבל; וכשהגיע אדמו"ר האמצעי אמר לו — אם אני זוכר נכון את הלשון — "יש לך לבושים מעבר למידות שלך", כלומר: יש לך גילויים גדולים כל כך, ואתה בעצמך אינך מרגיש מה יש לך. יש גילויים גדולים הקיימים ונמשכים בעצם לימוד החסידות, ובמיוחד במאמרים אלו — זו העוצמה הגדולה שעליה מסופר כאן פעמים רבות. הרי קיבלנו במאמר זה מתנה מאדמו"ר הזקן, שהעניק לנו במאמר הנפלא "ושאבתם מים בששון".