"חדר" השלוש מאות עשרים ושלושה בהיכל היום-יום.
שבת קודש י"ז תשרי, שבת חול המועד סוכות, ה'תש"ד.
תחילה מציין הרבי כמה הנהגות הקשורות לתאריך זה, ולאחר מכן — לאחר השיעורים היומיים — מגיע הפתגם.
ההנהגה הראשונה שמציין הרבי: "גם בשמחה ובצהלה". בקבלת שבת, בקטע "לכה דודי", כתוב בפיוט "לכה דודי" "גם ברינה", ובסוגריים "(בשמחה)", ואז ממשיכים "ובצהלה". כאן מבהיר הרבי שאין הכוונה שביום טוב מוסיפים את המילה "בשמחה" — היינו שאין אומרים "גם ברינה בשמחה ובצהלה" — אלא שהמילה "בשמחה" באה במקום המילה "ברינה", ואומרים "גם בשמחה ובצהלה". ואף שבסידור אדמו"ר הזקן נכתב שזהו "ביום טוב", כאן הדגש שגם בשבת חול המועד — שאינה יום טוב — אומרים "בשמחה" במקום "ברינה".
ההנהגה השנייה שמציין הרבי: "שלום עליכם, אשת חיל, מזמור לדוד, דא היא סעודתא, גם ויתן לך - בלחש". "שלום עליכם" ו"אשת חיל" הם הקטעים שאומרים לפני הקידוש בליל שבת, והרבי מוסיף גם את "ויתן לך" שאומרים במוצאי שבת — וכל אלו נאמרים בלחש. עניין זה כבר בא ב"היום-יום" קודם לכן, בפתגם של י"ט ניסן, שאף הוא היה שבת חול המועד (פסח). ומהו הדגש כאן? כי יש בזה שינויים ודעות שונות — האם אומרים זאת בשבת, ויש דעות שאין אומרים כלל. ומעניין שבמהדורה הראשונה של ה"היום-יום" עצמו, שיצא לאור בתש"ג, נכתב שאין אומרים את כל זה, ורק לאחר מכן, במהדורה השנייה של ה"היום-יום" שיצאה בתשי"ז, נכנס שינוי ונכתב "בלחש". נמצא שגם בזה עצמו יש "משנה ראשונה" ו"משנה אחרונה".
ההנהגה השלישית שמוסיף הרבי: "במוסף אומרים "ומנחתם ונסכיהם" אחרי פסוקי כל יום ויום". בחוץ לארץ אומרים בכל אחד מימי סוכות, מפני ספק היום, את קרבנות שני הימים, ולאחר שמזכירים בכל יום את קרבנות אותו יום — מספר הפרים, האילים והכבשים — מזכירים גם את הפסוקים שלאחר מכן, של המנחות והנסכים שמביאים על הקרבן. הרבי מדגיש שאת פסוקי המנחות והנסכים יש לומר בכל יום; היינו, בכל יום בחוץ לארץ, שמזכירים בו שני ימים, אומרים פעמיים "ומנחתם ונסכיהם", אף שאין הבדל וזה חוזר על עצמו — לאחר כל קטע של קרבנות היום, אומרים את "ומנחתם ונסכיהם" הנוגע לאותו יום.
ההנהגה הרביעית שמציין הרבי: "בשבת אין אומרים הושענות". אף שדבר זה כבר כתוב בסידור, ומפורש שכל ההושענות אין אומרים בשבת, בכל זאת יש בזה מנהגים שונים — האם אומרים זאת בלא לפתוח את הארון, או אין אומרים כלל, או אומרים דברים אחרים בשבת; יש מנהגים שונים בקהילות שונות. הרבי מציין כאן שמנהגנו הוא שאין אומרים כלל את ההושענות בשבת.
שיעורים: חומש, ברכה, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ז בחודש, מפרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים את אגרת הקודש כ"ג, מתחילת האגרת, מהמילה "בגזרת". השיעור מסתיים בעמוד קל"ו במילה "כלל".
הפתגם היומי מקורו במאמר שאמר הרבי הריי"צ בשנת ת"ש, דיבור המתחיל "ויתן לך", ובו בא קטע זה לבאר את חלק ה"הושענות" הקשור ליום השלישי של סוכות. ואף שנאמר על יום זה שהוא שבת, ובשבת אין אומרים הושענות — בהושענות של אותו יום נאמרים כל השבחים על עם ישראל, ובהמשך המילים כתוב שם שעם ישראל עוברים ניסיונות, ויש מהם המוסרים את נפשם ומתים: "ונחשבת כצאן טבחה, זרויה בין מכעיסיה".
המאמר בא לבאר את שלושת הביטויים: "חבוקה ודבוקה בך", "טוענת עולך", "יחידה ליחדך". נעיין בלשון. על ידי העבודה של עמידה בניסיונות — ודווקא כשהאדם עומד בניסיונות, ולעתים אף בניסיונות קשים מאוד — מתגלה בחינת היחידה שבנפש. הניסיונות סוחטים דווקא מן הנפש את התקשרותה לקדוש-ברוך-הוא באופן הנעלה ביותר, שלמעלה מכל גבול ולמעלה מטעם ודעת; זו נקראת בחינת יחידה שבנפש.
וכמאמר, זה המשפט הראשון: "חבוקה ודבוקה בך" — זהו הביטוי הראשון שבהושענות, שמתגלה שיש ליהודי יחידה שבנפש, והיחידה שבנפש "חבוקה ודבוקה" בקדוש-ברוך-הוא, כפי שהוא מפרש — התקשרות הנשמה באלוקות. ומהו הביטוי הבא בהושענות אחר "חבוקה ודבוקה בך" — "טוענת עולך", ומה הקשר והרצף? על ידי שמתגלה היחידה שבנפש, "טוענת עולך": היהודי מקבל על עצמו, מטעין על עצמו, את עול קיום התורה והמצוות. הוא אינו בורח מפני הניסיונות, אלא אדרבה — כשמתגלה היחידה שבנפש, "טוענת עולך" בקיום התורה והמצוות ובמסירות נפש, ועושה בקבלת עול את מה שצריך.
ואז בא המשפט השלישי, שבו הוא מסיים: "יחידה ליחדך". מהו "יחידה ליחדך"? שמתגלה בחינת היחידה שבנפש, ומה פועלת התגלות זו? מאחר שהיחידה שבנפש התגלתה, ובאה לידי ביטוי בכך שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות — "נעתקת היחידה שבנפש הבהמית לאלוקות". זהו ביטוי חריג בדרך כלל: בדרך כלל, כשמזכירים את היחידה שבנפש, הכוונה לנפש האלוקית בלבד, וכאן מדובר על היחידה שבנפש הבהמית. מהי "היחידה שבנפש הבהמית"? כאשר רוצים לדבר על כוח התענוגים — כוח נעלה מאוד שבנפש — או על חומריות בתוקף ובעוצמה גדולים מאוד, משתמשים בשם המושאל "יחידה". יש אפוא כביכול "יחידה" לנפש הבהמית: אף לה יש מעין "שיגעון" ומשיכה לענייני העולם, שלמעלה — או למטה — מטעם ודעת.
ומה קורה כאן? היחידה שבנפש הבהמית מתהפכת עתה לאלוקות. במקום העונג והמשיכה העצומה שהיו לו עד עתה לתאוות העולם, הדבר מתהפך לאלוקות — עניין התוקף בקיום התורה והמצוות ואחריות פנימית. נעשית לו אחריות פנימית; היינו, שהיחידה שבנפש פעילה אצלו, "בהרגש תענוג גדול והנאה מרובה בעבודת ה'", שכן היחידה שבנפש באה לידי ביטוי בעונג הנפשי. יש לו אפוא עונג נפשי והנאה מרובה.
וכאן מצטט הרבי הריי"צ במאמר כמה מילים מאגרת הקודש שבתניא, אגרת י"א. כשאדם מגיע למצב כזה, מעניינת אותו רק אלוקות, ובענייני העולם — אם חסר לו דבר או אם יש לו — אין הדבר משנה לו. בכל ענייני העולם, שאינם קדושה, "הן ולאו שווים אצלו בהשוואה אמיתית": יש לו, אין לו, טוב לו, לא טוב לו — מבחינתו הכול אחד, כי הוא חי רק את האלוקות. "כי נלקח ממנו התענוג וטוב הטעם שבעניינים הגשמיים"; מרגע שאין לו תענוג וטוב טעם בעניינים הגשמיים, שכן היחידה שבנפש הבהמית התהפכה לאלוקות — ממילא אין שום דבר מענייני העולם תופס אצלו מקום, עד לרמה שבה "הן ולאו שווים אצלו בהשוואה אמיתית", שהיא בהחלט דרגה נעלית מאוד. וזהו בעצם תוכן הדברים שאומרים בהושענות של היום השלישי של חג הסוכות.